50 שנה אחרי המלחמה ההיא, ועדיין לא השכלנו ללמוד את הלקח האמיתי שבלעדיו לא ניתן לסגור את תיק מלחמת יום הכיפורים ולאפשר לפצע להחלים. אכן קיבלנו מטחי גירוד פצעים פומבי של נפגעי המלחמה, ואכן אשמנו־בגדנו־טעינו־פחדנו־הסתערנו־ניצחנו.

מזכרת אחרונה: המכתבים ששלחו מהחזית חללי מלחמת יום הכיפורים
"נס שאנחנו פה": לוחמי השריון במוצב בודפשט נזכרים בלחימה הקשה מכל

על פניו זה היה כישלון וניצחון של צה"ל. הפוליטיקאים המעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות עדיין משוטטים בערפל הקרב, מככבים בתקשורת כאילו לא הם אחראים ובלבדית על המחדל. ועדת אגרנט שקמה אחרי המלחמה חקרה רק את הימים הראשונים ללחימה, ורק את אנשי הצבא. הפוליטיקאים שניהלו את הלו"ז של הכניסה למלחמה הגדירו את הפררוגטיבה של הוועדה, והעלימו את תפקידם ותפקודם כמי שהיו מוכנים לספוג מהלומה בידיעה גמורה שהמלחמה בדרך.

לפני אי־אילו עשרות שנים הנחיתי פאנל בסרטו של רון מיברג על אחריותו של הדרג המדיני במלחמה. בין השאר היו שם יוסי שריד, מאיר פעיל ואורי בר־יוסף. בדיון טענתי שהאידיאולוגיה היא שהכתיבה את המלחמה בכלל ואת מהלכי הפתיחה בפרט. בר־יוסף, אז חוקר צעיר וכיום לטעמי בכיר חוקרי מהלכי המלחמה, לא קנה את אחריות גולדה מאיר וחבריה להנהגה. בספרו שיצא לאחרונה הוא כותב "אתה רואה הנהגה מנוסה ואחראית שדואגת למדינה".

באמת? גולדה שלנו? כן. לעת בלותה הייתה לה עדנה תקשורתית מלטפת: ביוגרפיה מלומדת, סרט בסגנון הוליוודי, מחקר חדש (מאת בר־יוסף) שמוכיח כי "כשאתה קורא את הדיונים, אתה רואה שלמרות שמייחסים להם רהב ויהירות — הם לא מזלזלים לרגע אחד באפשרות של מלחמה, גם כאשר היא עוד לא עומדת על הפרק".

הכל נכון, למעט העובדה שגולדה ושות', בעיקר משה דיין וישראל גלילי, האמינו שצה"ל, בכל מצב פתיחה, יטאטא את האויב. וכאילו אין מצב שנחפור אלפי קברים. איזה מספר הם היו מוכנים לקנות, כלומר להקריב? עשרות? מאות? בדרך נשכחה העובדה (המזעזעת) שגולדה סירבה להגיע למו"מ על הסדר מול אנואר סאדאת בשנים 70' ו־71'.

סרבנות סלקטיבית, עכשיו

לכל מלחמה או מבצע נחלץ צה"ל בחדוות קרב מובנית ומובנת של גוף לוחם, ואחרי כל מבצע הוא אותת לדרג הפוליטי כי אנחנו ניצחנו כדי שאתם תוכלו לנהל מו"מ להסדר מעמדה של כוח. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים אמר הרמטכ"ל דדו אלעזר "נתנו לממשלה אפשרות ללכת להסדר מעמדת כוח". אלא שממשלת גולדה עמדה אחרי המלחמה לפני בחירות, וכל הסדר פשרה היה פתח להסתערות בגין והימין באשמת "כניעה", וכמובן שלא נוותר על סיני.

לפני שנתיים כתבתי כאן ב"מעריב" את הסיבה האמיתית לפריצת המלחמה בכ־5,000 מילה. או בשלוש מילים: זאת האידיאולוגיה, טמבל. לאחרונה, באיחור אלגנטי של כ־30 שנה, פרסם אלוף בן, עורך "הארץ", מאמר שבו טען כי "גולדה הובילה את ישראל ביודעין למלחמה רק כדי לא לסגת מהשטחים שנכבשו ב־1967".

מילא האיחור, הבעיה היא שאין הבדל בין אז להיום. כאשר האידיאולוגיה של הזנב החרד"לי מכשכשת בכלב הממשלתי באמצעות פרובוקציות, כאשר הפרובוקציה הגדולה מכולן היא בנימין נתניהו.

בהינתן פוטנציאל מעין זה למלחמה הבאה, נשאלה (בטלוויזיה האמריקאית) טייסת קרב וחברה בתנועת המחאה אם כדי למנוע טרור צריך להפציץ בתים וילדים. "כדי שטייסים יוכלו להפציץ בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים", היא השיבה, "חייב להיות להם הביטחון החזק ביותר באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".

אין לאמירה הזו פירוש אחר אלא סירוב להילחם בפקודת הממשלה הנוכחית - ואכן סרבנות סלקטיבית היא הבלם שימנע את המלחמה הבאה. השאלה היא אם טנקיסט, טייס או תותחן יפציצו בית מגורים בידיעה שמדובר בתחזוקת התנחלויות ובהמתנה לסיפוח בממשלה שמסרבת למו"מ על הסדר.

את התשובה היעילה ביותר נתן אלוף במיל' גיל רגב בראיון לסדרה התיעודית "האחת". 30 שנה שירת רגב את המדיניות שהביאה אותנו עד הלום. בראיון הוא מבצע הלקאה עצמית בנוסח הפרנציסקני המחמיר של מאה קולפה ומבצע יעף קמיקזה אמיץ, כן ודומע. בין השאר המליץ לנכדו לא להתגייס במצבה של המדינה.

האמירה הזו היא לִבת הסרבנות של תנועת המחאה וחלק מהמאבק על הדמוקרטיה, והיא נועדה למנוע מלחמת שולל נוספת. "אני לא משלים עם הכיבוש", אמר רגב, "אני חושב שהוא מפורר אותנו. אני חושב שהוא הרה אסון עבורנו. אני חושב שצריך להתחיל בתהליכים של היפרדות… יש בי כעס גם על עצמי. שלא פעלתי כפי שפעלתי כשהייתי ראש אכ"א. כאזרח לא פעלתי ככה. הסכמתי לכיבוש... אני כועס על זה שישבנו בסיר הזה ולא קפצנו ממנו החוצה. והנה היום לפחות קפצנו".

מבחינת תנועת המחאה, הראיון הזה הוא מהלך סופר־אפקטיבי היישר אל הבטן הרכה של הממשלה: היכולות של משולש המוות של הדמוקרטיה – נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' – להפעיל את צה"ל "באורח דמוקרטי" כדי לשרת את האידיאולוגיה של השניים, ואת מטרתו של נתניהו - שהיא להיחלץ מחצר המטרה.

שלא יהיה ספק, רגב ואלפי סרבני מלחמה תחת הקואליציה הנוכחית מחלישים את צה"ל, ובהפוך על הפוך, צה"ל חלש יותר הוא צה"ל מסוכן יותר עקב הצורך לעשות שימוש נרחב באש מנגד על אוכלוסיות אזרחיות - וההשלכות ברורות.

ואז הגיע קושנר

אני מעריך שנתניהו מבין שהסתבך, והתשובה הנוכחית של הממשלה היא ניסיון לסחוף את הציבור לאשליית סעודיה עוד לפני שהוסכם על סעיף אחד, או בלשונו של ג'ו ביידן לביבי: עכשיו לך תעשה שיעורי בית, אחרת תקבל נזיפה.

וכאן מגיע נתניהו לשיאו כפנטזיונר סוחף המונים. זוכרים? לפני כשנתיים נפגש ביבי עם דונלד טראמפ בבית הלבן על הסכמי אברהם. טראמפ הסכים לאחר שקיבל תרומת ענק של שלדון אדלסון. נתניהו יצא למצלמות. האיש פשוט חולה על הפוזה של להתייצב מול האומה עם בשורה מרעישה. להקת התקשורת התמוגגה. הריקלינים רקדו ברחובות וושינגטון, ויועצו של ביבי קידם את הפגישה עם העיתונאים בציוץ "ריבונות על כל ההתיישבות ביום ראשון", ותהום הארץ.

ואז הגיע ג'ארד קושנר, הזכיר לטראמפ שהסעודים דורשים הקפאת ההתנחלויות – ו"הסיפוח" התפוגג מיד בדיוק כמו "השלום עם סעודיה" בימינו.

לפני הפגישה עם ביידן צייצתי: "סעודיה היא פיתיון שאמור לגרום לחרד"לים לוותר משמעותית ביו"ש. זה לא יקרה. לכן המטרה של ביידן ושות' היא או לפרק את הממשלה, או לפרק את נתניהו". או בגרסת מחצית העם בישראל – גם וגם. ובכלל, את מי מעניין סעודיה ומזרח תיכון חדש כאשר ראש הממשלה לא מתחייב להיענות לפסיקת בג"ץ?