כ־700 ביוגרפיות נכתבו על מרילין מונרו. כתבו עליה חבריה, יריביה, קרובי משפחה, מי שעבדו אצלה ושניים מבעליה לשעבר. נורמן מיילר לא התבייש והודה שכתב עליה עבור כסף. "הגעתי למקום שבו אני כמו מתאגרף זקן", אמר מיילר ל"טיים" ב־1973. "אם המנהל שלי בא אליי ואומר, 'יש לי קרב קשה עבורך אבל התשלום גבוה', אני נכנס לזירה".
המחיר היה נכון, אבל הטקסט היה חרפה. כולו זלזול שוביניסטי ומיזוגיני בכוכבת קולנוע שהייתה יותר מאובייקט מיני. שנים לאחר מכן תיארה גלוריה סטיינם, האנטי־מיילר המובהקת, עתיד פמיניסטי אפשרי למונרו אלמלא מתה: "סטודנטית, עורכת דין, מורה, אומנית, אם, סבתא, מגינה על זכויות של חיות, חוואית, עקרת בית, ספורטאית, מצילה ילדים".
כולם הביעו את דעתם על מרילין, נכתב ב"ניו יורקר" עם צאתו לפני כחודש של הספר "Enchanters", אז למה לא ג'יימס אלרוי? זאת הייתה טעות לחשוב שאלרוי יחמיץ הזדמנות להתעלל במונרו. היא מתה כבר יותר מ־60 שנה, ואין חוק התיישנות על השמצה רטרואקטיבית. הספר הוא המשך ל"Widespread Panic" (2021), והפלטפורמה שעליה ישב פרד אוטש, כה נטול חוט שדרה מוסרי, עד שאתה רוצה לנגב את המושב שעליו ישב במטפחת לבנה טרם שתשב במקומו. לאוטש יש תא משלו בדיר החזירים של ההיסטוריה.
אוטש האמיתי, שמת ב־1992, היה שוטר מושחת שהפך לבלש פרטי שליקט רכילות צהובה ל"קונפידנשל", טבלואיד הוליוודי. הוא התגאה בכך שלא היו חדר מלון או דירה שלא התקין בהם מכשירי ציתות ומצלמות. הוא הוציא מהארון את רוק הדסון וטאב הנטר, ומתקני המעקב שלו רישתו את ביתה של מונרו בעת מותה. הוא מוזכר לעתים כהשראה לבלש הקולנועי ג'יי ג'יי גיטס, שאותו גילם ג'ק ניקולסון ב"צ'יינטאון".
בגרסת ג'יימס אלרוי ב"Enchanters", מוטל על אוטש למצוא לכלוך על מרילין מונרו. הלקוחות שלו הם משולש קטלני של ג'ימי הופה, מנהיג איגוד נהגי המשאיות, האחים ג'ק ובובי קנדי ומשטרת לוס אנג'לס. שלושתם מתו מוות אלים. על האחים קנדי נאמר שניהלו רומן עם מונרו. כל אחד בתורו. מה שהפך אותם מסיבות פוליטיות ברורות, לרוצחים שלה בפוטנציה. לא רק שהמשימה מזוהמת כמו שאלרוי אוהב, יש לה סיבוך נוסף: אוטש מנהל רומן עם פטרישיה קנדי, האחות, שהייתה נשואה לשחקן פיטר לופורד, שתפקידו היה לגייס נשים צעירות ל־JFK בגיחותיו לקליפורניה.
עלילותיו של אלרוי מסגירות תמיד את השקפת עולמו. "אמריקה אף פעם לא הייתה תמימה", הוא כתב ב"American Tabloid", איבדנו את בתולינו על האונייה בדרכנו לאמריקה ומאז לא הבטנו לאחור".
בראיון ל"ניו יורק טיימס" הכריז אלרוי שהוא "סופר הפשע הגדול ביותר שחי אי־פעם". "אני לספרות המתח מה שהיה טולסטוי לרומן הרוסי ומה שהיה בטהובן למוזיקה" אמר. בסקירת הקריירה של אלרוי כתבה הסופרת ג'ויס קרול אוטס: "יותר מאשר טולסטוי, אלרוי הוא התשובה האמריקאית לדוסטוייבסקי של 'החטא ועונשו'". כל אחד מפורצי הדרך בתחומו, כתבה אוטס, כמו צ'נדלר, האמט ומקדונלד, היו מזדעזעים מחריגתו הפוסט־מודרניסטית של אלרוי מהפורמט המסורתי של ספרות מתח. הוא קרוב יותר להנטר תומפסון, וויליאם בורוז וג'ק קרואק מתובל בקצת מיקי ספיליין.
ככל שהוא מזקין, הופכים ספריו של אלרוי לשאפתניים, סמיכים ומגלומניים. החירות שהוא לוקח לעצמו בנוגע לאירועים היסטוריים ועובדות, מתחילה להציק. לא משום שאסור לו; זאת זכותו כסופר. הבעיה היא של הקורא שאלרוי מסתער על תפיסת עולמו.
ככל שאני מזקין ומודע עד כאב לזמן החולף, אני תוהה אם זה נכון להשחית את זמני על ספרים שבסוף קריאתם אני נשאר עם חוויה מענגת לרגע במקרה הטוב, או טעם מריר של בזבוז זמן במקרה הרע. בשנים האחרונות משאיר אותי אלרוי עם תחושה דביקה של לילה במוטל מוכה פורמייקה ומקקים בנבדה. יש סופרים נהדרים בז'אנר הפשע שספריהם הם ספרות טובה שעניינה הצד האפל של הנשמה.
ג'יימס לי ברק משאיר אותי דומע וחושב עליו ימים אחרי שסיימתי לקרוא. צ'רלי פרקר של ג'ון קונולי מתגורר בסקרבורו, מיין, לזכותו, והמוטיבציה שלו היא נקמה על רצח אשתו ובתו. אבל ספריו גואים מאנושיות, וחוש ההומור שלו חותך. אלה ספרים שמסיבות רבות ומוזרות אינם מתורגמים לעברית. הם לא שוחים באקווריום של הרלן קובן, ג'ון גרישם ודיוויד בלדצ'י.
בגלגולו הנוכחי מוותר אלרוי על עלילה לטובת סדרה של ריטואלים. בגיל 75 הוא המריא לרום שיוט דליל חמצן, שם הוא נהנה מחופש נדיר לכתוב בלי להתחשב בקורא. או שנבין את נקישות הסטקטו שלו, או שלא. עד היכן מגיעה ידיעתנו אינה בעיה של אלרוי.
אלרוי הוא שקית במבה מלאה סכיני גילוח. אתה נחתך ומדמם תוך כדי קריאה ונותר ללא ערך מוסף. זכרה של מרילין מונרו חבול, מסולף ומעוות, ומכיוון שקראתי גרסאות רבות של חייה ומותה בגיל 36, יש דבר מה סוטה - כמו האופן המגונה שבו אלרוי משתמש בה לצרכיו - לשוב ולקרוא עליה. זאת מציצנות שאינה שונה מצילום המוות שלה עם לחיה צמודה לכרית במיטה סתורת סדינים מוקפת בתרופות הרבות מדי שלקחה ושהרגו אותה.
הדבר הגרוע ביותר שקרה לאלרוי כסופר, שהוא לא אוהב אף אחת מהדמויות הרבות מדי המאכלסות, עד כדי קלסטרופוביה, את הספר. באל־איי, העיר האפלה והמפורכסת שהוא מכיר היטב, אין ולו שמנדריק אחד הראוי לחיבתנו. ודאי לא פרדי אוטש, שהוא אדם נטול מצפון שיעשה הכל וישרת את כל מי שיניח בידו סטיפה שמנה.
מי שמובילה את העלילה היא מונרו, שאין לה כל ממד אפל אלא בעיקר אומלל, שהלכה לאיבוד בתוך פרסומה והיא מתזזת בספר כמו כספית ממד חום שבור עם אוטש ומעסיקיו בעקבותיה. זאת מונרו בסוף חייה, בקצה שיברון הלב שלה, המסך שעליו מקרינים בעליה לשעבר את גרסתם לחייהם איתה. היא לוקחת כדורים לישון, כדורים להתעורר וכדורים להישאר ערה. היא מסתחררת לקראת סופה במהירות שנמצאת מחוץ להישג ידם של פסיכולוגים ופסיכיאטרים.
אלרוי נצמד אליה כקרציה מוצצת דם שאין בה טיפת אמפתיה לתאונת האישיות הקטלנית שהיא מונרו. זאת אינה משימה קלה, ובמידה רבה מיותרת, לצלוח ספר סמיך שאין בו ולו דמות אחת עם תכונות נעלות יותר משל בואש. כשהוא עוצר לרגע נדיר לחשוב עליה, מצטט אלרוי את שאמרה למאפר הקבוע שלה שאיפר אותה אחרי מותה: "ווייטי יקירי, תאפר אותי כשאני עדיין חמה, מרילין".
אשתו, שראתה את ספריו מטפסים ברשימת רבי־המכר כ"התפשטות תאים סרטניים", כינתה את אלרוי "חיית יער" ו"כלב גדול". הוא קורא לעצמו "כלב השטן". כאשר גדשה הסאה, היא כתבה את דעתה הנחרצת על בעלה: "נהגת ברחובות כרמל במכנסיים מוכתמים בצואה. חבריי שמעו אותך מאונן בקומה השנייה. היית מגעיל למשפחתי. הצצת בנשים כאשר טיילת עם הכלב. הלכת שיכור לפגישה בערוץ טלוויזיה אחרי שטפטפת גלידה על חולצתך. למנהל ששאל אותך על מה הספר, ענית שעל שוטרים המתנכלים להומואים וכושים. ירדת מכביש 101 והגעת הביתה מכוסה דם".
גובהו 1.90 מ', נתמך על ידי שלד גרום, עם עיניים חודרות ופרצוף קפוא בהבעה זועפת. הליכתו מפוזרת איברים ומזכירה אקרובטים ההולכים על קביים גבוהים. הוא שואג בצחוק ונשמע כמו אחד מגיבורי ספריו. כנער נהג להציץ לשכנותיו, ואם לא היו בבית, הוא פרץ אליהן בחיפוש אחרי סמים, אלכוהול ותחתונים.
אמו, ג'ין היליקר, נרצחה ליד ביתם כאשר היה בן 10. הרוצח לא נתפס מעולם, ואלרוי כתב עליה שני ספרים. בראשון ניסה לפצח את התעלומה 40 שנה אחרי הרצח בעזרת השוטר שחקר את הפרשה בזמן אמת אך לא העלה דבר. בשני חזר לזירת הרצח וסיפר את סיפור אמו, שנמצאה מוטלת מעורטלת וחנוקה בגרב ניילון. מותה עיצב את חייו.
בשל קוצר היריעה והעימות המתמיד שיש לו עם עורכיו, החליט אלרוי כי כל מילות החיבור, ההמהומים המסמיכים את התבשיל אך גם משרתים כבשר שלו, מיותרות. במקום לכתוב שמאן דהו הרים את אקדחו האוטומטי וירה, תופיע המילה "אקדח" לבדה. או שאתה מצליח לזרום עם תת־ההכרה הזאת, הקופצת וההולמת בך, או שלא. על סגנון הכתיבה הזה אמר אלמור לנארד, מי שהגדיר את הז'אנר לא פחות מאלרוי, "לקרוא את אלרוי בקול רם עלול לשבור כוסות יין".
"אנחנו כאן בשביל המשפטים הקצרים, הדוקרים וקצב כלי ההקשה", כתבו ב"ניו יורקר" בקבלת הפנים ל"Enchanters". "העלילה מגולחת עד העצם ונקראת כמו הוראות בימוי". פעם זה היה מיוחד, חדשני וקריא; היום זה כמו ללכת יחף על גחלים לוחשות.
כל ספר מתח אפל באל־איי משתרך בהכרח בעקבותיו של ריימונד צ'נדלר. בניגוד לפרד אוטש, פיליפ מארלו ישר, אנושי, מוסרי, אמפתי וכפייתי. הוא קשוח, ציני עם נטייה לרחמים עצמיים, וצ'נדלר שם בפיו משפטים מושחזים מעוררי קנאה. יכול להיות שאינך יודע מה קורה ב"השינה הגדולה", אבל הכתיבה הרזה, אפיון הדמויות והאינטראקציה האנושית, מושכים אותך פנימה.
בספריו האחרונים מתבצר אלרוי מאחורי משפטים קצרים עד כדי הברות סתומות ונהמות. שתי מילים אניגמטיות. נקודה ואחריה צליל שאינו מילה. הכל הפך מכוער, דוחה, סוטה ואלים. לאף אחד אין רגע של חסד. מונרו עבור אלרוי היא יותר אובייקט מאישה, ודמותה כורעת תחת הנטל הכבד הזה. בחייה ובמותה אלרוי לא עושה לה הנחה. הוא מצטרף לתור הגברים שרוצים חתיכה ממנה.
יש ספרים שאתה קורא בבחילה קלה אבל יש להם פואנטה, אמירה על החיים, מוסר השכל. אצל אלרוי אתה חוצה שבעה מדורי גיהינום של ביוב ויוצא מהצד השני ללא תובנה או חיבה למי ששחו לצדך. לספריו הטובים הביא אלרוי צדקנות אלימה של שוטרים דורשי טוב. כעת כולם נבלות. ידם מושטת לכסף קל. אף אחד אינו מחויב לדבר חוץ מלטובת עצמו. הקריאה הפכה לחוויה דוחה ונטולת ערך מוסף. במהלכה אתה מניח מידך את הספר, פעם אחר פעם, כמזוכיסט שלא בא על סיפוקו.
נאמר כבר שאלרוי בונה עולם ומסרב להיכנס אליו. מבלי שיראה לנו את הדרך, אנחנו משוטטים בספר החדש ככלבים בעקבות ריח. חלק ניכר מהזמן בעקבות מונרו המסתובבת באל־איי חסרת מנוחה. בתוך תבנית עלילתית המשתרעת על פני מאות עמודים, "אנחנו תוהים איפה הסיפור בסמבטיון של מניירות, קלישאות ורפליקות של הז'אנר. עם כריכת הספר בידינו ואחרי שניסינו להישאר נטולי מוסר ושבעי רצון כאוטש, נופלת עלינו לאות מעיקה". מרילין מונרו המתה במיטתה היא מקום נמוך להתחיל ממנו ולא לנסוק. ב"לוס אנג'לס טיימס" קראו לספר אורגיה של פיהוקים. אלרוי מתאר כל כך הרבה פיהוקים מגוונים, שבסופם אין לנו ברירה אלא לסטור לעצמנו כדי להישאר ערים.
על הסופרים שהגדירו את הז'אנר הוא מרכל חופשי: "צ'נדלר כתב על האיש שרצה להיות, בשעה שהאמט כתב על האיש שפחד שהוא. ספריו של צ'נדלר מבולבלים וכל ייחודו היה בדימויים, בהערות העוקצניות ובסאטירה". אלרוי נטול נימוסי שולחן. בגיל 75 הוא טרם למד לחיות עם סקס: "אני רוצה למצוא את מי שהמציא את הסקס ולשאול אותו על מה הוא עובד עכשיו".
משנת 65' עד 75' היה אלרוי אלכוהוליסט ומכור לסמים. זאת הייתה גם תקופת האוננות הכפייתית שלו. הוא השתתף בקטטות רבות, התאגרף, פרץ לבתים, גנב לבני נשים וכייס ארנקים. את הקרדיט לטרילוגיה האחרונה שלו שתחילתה ברצח קנדי, מחלק אלרוי ביד רחבה לדון דלילו מחבר הספר "ליברה", שסיפר על רצח קנדי דרך עיניו של לי הרווי אוסוולד. בעיני אלרוי, קנדי אחראי למותו שלו. "מותו לא היה יותר מאשר רצח על רקע סכסוך כלכלי בקנה מידה פוליטי אדיר".
אחת מביקורות הספרים האחרונות שכתבה בתיה גור ז"ל ב"הארץ" הייתה על "סודות אל־איי" בתרגום לעברית: "'סודות אל־איי' הוא יצירה משובחת, כבדה ומעיקה", כתבה גור, "ואין בו כמעט שום סממן מחוליו של מותחן אמריקאי מצליח מצוי: הוא אינו סובל משום סטריאוטיפיות וגם לא מסנטימנטליות עודפת בתיאורי המגעים בין גברים לנשים... הוא רומן מתח אפל - על גב הכריכה הגדירו אותו כ'רומן פשע' - שכל פרט מבין מאות הפרטים המרכיבים את עלילתו הכרחי להבנת המתרחש בו".
במקביל להצלחת ספריו ניסה אלרוי לעבד ולשווק כמה רעיונות מבית מדרשו האפל כסדרות טלוויזיה ולא הצליח. "סודות אל־איי" היה סרט נחשב ומצליח בבימויו של קרטיס הנסון ובהשתתפות ראסל קרואו, גאי פירס, קווין ספייסי וקים בסינגר. אורן מוברמן כתב עם אלרוי תסריט שאותו ביים בשם "Ramparts", מופע יחיד אפקטיבי ומורבידי של וודי הרלסון על שוטר בלוס אנג'לס שחייו הפרטיים והמקצועיים מסתובבים ליד פתח הניקוז של הכיור. סרט נוסף, "When We Were Kings" עם קיאנו ריבס, חלף ליד עולמו של אלרוי בלי לגעת.
כמקובל אצל גופים עוינים כמו אלרוי, הוא שנא את העיבוד הקולנועי של "סודות אל־איי". בעיניו היה הסרט מוערך מדי ועיקר את ההיגד שלו, שהיה הפוך מזה של צ'נדלר. מה שיצא היה פילם נואר על שוטרים אצילים וזונות עם לב זהב, שזה בערך כל מה שאלרוי ניסה למחוק. את וויליאם פוקנר הוא לא קרא. גם לא את ג'יימס בולדווין. והוא אינו מבין מדוע לא השתמש קורמק מקארתי במירכאות. "בספר אחד של מקארתי ראיתי שישה או שבעה עמודים רצופים בספרדית ולא הבנתי מה הוא רוצה. שמי אינו חואן אלרוי, בסדר?".
קראתי עד הסוף, כי כך צריך לעשות כדי להביע דעה. התחושה הייתה שאני זקוק למקלחת חמה.