געגועים לאמא | נתן זהבי

הגברת הזקנה יושבת על כיסא גלגלים שאותו מובילה הפיליפינית. השתיים מגיעות מדי יום בבוקר לנמל תל אביב ומתמקמות מתחת לסככה הציבורית, בין מסעדת “יוליה" לבין קיר הנמל שאליו מתנפצים גלי הים. המטפלת הצעירה מביאה כיסא פלסטיק אל מול כיסא הגלגלים. בעדינות היא מרימה את רגלי הקשישה ומניחה אותן על כיסא הפלסטיק. היא מסירה את הנעליים והגרביים ומעסה את כפות רגליה של הקשישה ואחר כך מניחה עליהן מגבת נקייה. היא מפטפטת איתה קצת עד שעיני הקשישה נעצמות והיא מנמנמת, המטפלת שקועה בפלאפון ומדי פעם מביטה לראות שהקשישה נינוחה ורגועה.

אני שומע את הקשישה גונחת. בתנועות מיומנות מרימה המטפלת את הקשישה מכיסא הגלגלים ומעמידה אותה על רגליה, רגלי הקשישה כושלות אבל המטפלת אוחזת בה ומסייעת לה להתחיל לצעוד באטיות כשהיא אוחזת בה ומעודדת אותה להמשיך ללכת לכיוון הים, מרחק של כעשרה מטרים. ליד הגדר המפרידה שתיהן עומדות ומביטות אל גלי הים המתנפצים אל קיר הנמל.

אחרי מנוחה קצרה הן הולכות לאורך המזח ונעצרות לנוח קצת, להביט על גלי הים ואז בצעדים אטיים הן חוזרות לסככה, לכיסא הגלגלים. המטפלת מושיבה את הקשישה בעדינות, היא נאנחת מהמאמץ, המטפלת מלטפת את ראשה, נותנת לה בקבוק מים ומעודדת אותה לשתות יותר. אחר כך שוב חולצת את נעליה ומעסה את כפות רגליה ושוב מרימה את רגליה על כיסא הפלסטיק ומניחה עליה מגבת בד. הקשישה מנמנמת, המטפלת מביטה על צג הטלפון ומציצה כל דקה לכיוון הקשישה המנמנמת.

אחרי חצי שעה מורידה המטפלת בעדינות את רגלי הקשישה בחזרה למקומן בכיסא הגלגלים, מסירה מרגליה את המגבת, מקפלת ומחזירה לתיק. היא מחייכת לקשישה שמחזירה לה חיוך. קשה לי לשמוע על מה הן מפטפטות כשהן מתחילות לנוע מהסככה לכיוון רחוב הנמל. איני יודע לאן הן הולכות, אינני יודע באיזו שפה הן דיברו, רק הבטתי מוקסם מהיחס, מהכבוד, מהאהבה בין שתי הנשים, מהמסירות של המטפלת, מהחום האנושי וטוב הלב.

המעקב אחריהן מדי יום גורם לי להתעודד קצת ולחוש שלא הכל רע ואכזרי בעולמנו המחורבן.

בסוף השבוע לא הגיעו השתיים. הרגשתי מודאג. שלושה ימים לא הגיעו, וביום הרביעי כשהגיעו הוקל לי. רציתי לגשת אליהן קרוב, לשאול לשלומן. לא העזתי. כשעמדו וצפו בגלי הים צילמתי אותן ממרחק, מהגב. כשעזבו את הסככה בדרכן לביתן ראיתי בחטף את פניה חרושות הקמטים של הקשישה, את שערה הכסוף, גווה השפוף. היה לה דמיון מפתיע לאמא שלי, שנפטרה בגיל 94 לפני הרבה שנים.

הקרבות האלימים האלו מצטרפים לקרבות כחול־לבן בין ארגוני הפשיעה בישראל. בקרבות האלו נפגעים עבריינים יהודים וערבים והרבה חפים מפשע, גם נשים וילדים. המשטרה איבדה שליטה גם במקרה הזה.

בתי המשפט בפיגור ענק בטיפול בתיקים פתוחים, בתי המעצר מלאים עד אפס מקום. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, מינוי כושל של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתפאר בעת מינויו שהוא יביא משילות, חוק וסדר, התגלה ככישלון טוטלי. הטרור על הכבישים והמדרכות ממלא את חדרי המיון בהרוגים ופצועים מדי שבוע. מערכת בריאות הנפש בקריסה. מערכת החינוך - אלוקים ישמור.

אבל כל זה מתגמד וכמו לא היה, כשדוברי השלטון מספרים ומתפארים על ההצלחות בכל תחומי החיים. הם משקרים ומתפארים בעובדות שאינן עובדות אלא הזיות. הם מטנפים על שומרי הסף, הם מאשימים בכל הרעות החולות את המחאה והעומדים בראשה.

בזמן שראש הממשלה מקפץ עם רעייתו ממלון יוקרה אחד למשנהו; כשחבר כנסת מתפאר שקנו אתרוג ב־5,000 דולר ואחר כך אומר שזה היה בצחוק; כשהרב הראשי לישראל מלגלג על מיליוני אזרחים שאינם אוכלים כשר, וטוען שזה גורם להם להיות מטומטמים; כששרים לענייני כלום ושום דבר מעופפים ל"פגישות עבודה" בחו״ל בקצב מסחרר עד שקשה לעקוב היכן היו אתמול, היכן הם היום והיכן יהיו מחר וכל זה על חשבון משלם המסים; כשקולו של מבקר המדינה לא נשמע - כשכל הבלגן הזה הופך להיות חלק מסדר היום הציבורי, למה יש מי שעדיין מתפלאים שאלפי אזרחים, תושבי ארץ הקוידש נוהרים להוציא דרכון זר, שאלפי בעלי אמצעים נוסעים ליוון, קפריסין, פורטוגל ומדינות אחרות כדי לרכוש נדל"ן ולהפקיד את כספם בארצות זרות.

השבוע הגיעה מאי־שם לחוף נתניה סירת גומי גדולה שבה נמצאו פריטי לבוש, שאריות מזון וכמה דרכונים של סומלים. למרות ההתפארות המתמדת שחופי ישראל ממוגנים מפני גורמים עוינים על ידי האמצעים המשוכללים ביותר בעולם, הצליחה סירת גומי גדולה להגיע לחוף מבלי שתצפיתני חיל הים זיהו אותה, מבלי שמטוסי סיור הבחינו בה, מבלי שספינות חיל הים המפטרלות בחופי הארץ קלטו אותה על המסכים. פשלה נוראית.

המחשבה שעל סירת הגומי הזאת יכלו להיות עשרה מחבלים חמושים בנשק ובמטעני חבלה והיא הייתה מגיעה לחוף ציבורי והנמצאים עליה היו מבצעים פיגוע טרור המוני, מעוררת חלחלה. מה עלה בגורלם של אלו שהיו על הסירה? הם נפלו לים? טבעו? היו לטרף לכרישים?

המומחים הקשקשנים שנוהגים להלל ולשבח את כוחותינו נדמו. לא היו דיונים מעמיקים באולפנים על הפשלה, לא העלו את מפקד חיל הים ואת שר הביטחון, שהיה מפקד שייטת 13 האגדית, להסביר איך זה קרה.

אף על פי שלצה״ל ישנם אמצעי הזיהוי והלחימה המשוכללים ביותר בעולם, טרם קם הגאון היהודי שימציא פתרון לפאקינג בלוני תבערה שמחירם 3 שקלים, שהעזתים מעיפים לשדות חוטף עזה ומשמידים שדות שהחקלאים השקיעו בהם דם, יזע ודמעות. דמעות אחרי שנשרפו.