פעם, ממש לפני זמן רב, גודלנו וחונכנו לפי האמירה: "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". זה אף פעם לא היה נכון לפוליטיקאים, מכל סוגה ואג'נדה. אבל בממשלה הנוכחית, הפסיקו לטנף את מתנגדי השלטון לכמה יממות, כי השרים נערכים כבר מהאזעקה הראשונה, ליום של אחרי המלחמה.
״עשרות תינוקות נשחטו״: העולם כולו נחרד מהזוועות שמתגלות ביישובי הדרום
"אין את המענה שזקוקים לו": בדרום תוקפים בחריפות את הסיוע מהממשלה
כולם, לבטח רה"מ בנימין נתניהו, משוכנעים שהם נמשחו להנהגה, אפילו למלוכה, לתמיד, עד אין קץ. גם כשהכול קרס, אבל הכול, קולקציית האפסים שלנו, שמתחזה לממשלה, מקשיבה ופועלת לפי הייעוץ של מאכערים מיומנים, שאומרים להם ששתיקה זו הדרך היחידה, להישרדות בכיסא ובג'וב המפנק.
בטיפשורת, ממשיכים גנרלים בדימוס, חלקם נוגעים בגיל 80, לנאום מתוך דפי מסרים. יש יוצאים מן הכלל, אבל הם משובצים בפאנלים מאוחרים, לקראת חצות. המסרים של היוצאים מכלל אסופת הגנרלים, גם עברו סינתזה על מתקפה כלל איזורית, דרום וצפון: "שינוי המזרח התיכון לעשורים קדימה".
איפה רה"מ ושר הביטחון, שכבר חודשים נושקים לכל מיקרופון ומצלמה, עם אזהרות לאויבנו: "אל תנסו אותנו. התגובה שלנו תהיה חסרת תקדים". אבל בפועל, מנהיג פלסטיני, קטוע גפיים וחצי עיוור, כמו מוחמד דף, התכונן היטב למלחמה והכניס אותנו לכאוס של יובל שנים, באמצעות השתלטות עויינת על 20 יישובים ו-11 בסיסים צבאיים.
גם אם נביא את גופתו, ואת גופותיהם של כל ראשי חמאס שנמצאים במדינות אחרות, גם במנהרות מתחת לאדמה, האסון שקרה בעוטף עזה, לא יישכח. ההישג היחיד של הממשלה הנוכחית, מתבטא בספירה מחדש. כבר לא נספור את השנים למלחמת יום כיפור, כי נספור את הימים, שבועות, חודשים ושנים למלחמת סוכות. השם שנתן למלחמה, המחשב הצה"לי, לא מעניין אף אחד, כי שוב הופתענו בחג יהודי דתי, זה מה שנזכור ויזכרו אחרינו. וזו כרוניקה שתתבסס שוב על יוהרה מטופשת, ראווה מזוייפת, גאוה שהתבררה כפארש, הונאת הציבור שאינו יודע לשאול ולפקפק במניעי השלטון.
כאילו לא חלפו 50 שנה ושבוע, שוב אנחנו נזקקים לרכבת אווירית עם חימוש, של הדוד מאמריקה ואין לנו ציוד אישי למאות אלפי מילואימניקים. וזו לא מלחמה מול צבאות, כמו מצריים וסוריה, אלא מול כנופייה רצחנית, שמשנעת רוצחי הילדים הבזויים לפי כל קנה מידה אנושי, באמצעות אופנועים וכמה טנדרים שחומשו במקלעים מאולתרים.
וכל השרים נדבקים לכיסאות בחשש מהציבור, שהם רוצים שיבחר בהם שוב. שולחים לאולפנים את שר התיירות, אבי דיכטר, בעבר רשב"כ, כיום נשמע כמו אדם דימנטי שאינו מחובר למציאות. מנכ"ל משרד רה"מ, יוסי שלי, מאשים את החוגגים במסיבת הטבע, שקיומה אושר ע"י כל גורמי הביטחון. הוא גם כועס על הטיפשורת שאינה מכבדת את השלטון, בימים אלה. איך זה קרה לנו? איך האנשים האלה נבחרו לנהל את המדינה שלנו? במה פשענו שזה מגיע לנו?
איפה דודי אמסלם, שלמה קרעי, גלית דיסטל-אטבריאן ומירי "המחוננת" רגב, שניהלו קמפיין נגד המחאה? הרי כל אנשי המחאה התגייסו עכשיו, כדי למסור את נפשם למען הטיפוסים האלה, שזלזלו בהם וביכולות שלהם. מילה הם לא אומרים, כולל שרת ההסברה שזה תפקידה, רק שהיא אינה יודעת מה לומר, כי היא טובה בהפצת רעל ציבורי, כמו חבריה לממשלה, אבל היא אפס מוחלט בהסברה.
ארבעה ימים חלפו מתחילת המלחמה, רה"מ נתניהו עדיין מחפש את הנוסחה לממשלת אחדות. שני רמטכ"לים לשעבר, עם ניסיון מצטבר בלחימה וניהול לחימה, של יותר מ-80 שנה ביחד, מפחידים אותו. הם עלולים לפגוע בתדמית שלו כ"מר ביטחון", כי הם מכירים אותו באירועים קודמים, וייחשפו אליו גם כעת.
הרי מתישהו תסתיים המלחמה, ההתנהלות שלו תזלוג החוצה. לוועדת החקירה שיקים נתניהו, כמובן בראשות שופט שהוא יבחר בקפידה, לא יהיה מנדט לבקר ולהאשים את הממשלה, כמו בוועדת אגרנט.
כי בשביל ביבי, כולנו צ'יפס, ערימה של נתינים שחייבים להעריך אותו על פועלו למען העם. הוא לא יוותר בקלות על התפקיד, אין מצב. אבל את ההתחשבנות על כל סעיף, נדחה לשש אחרי המלחמה. כי הדם מהלחימה וההפקרה של עוטף עזה, ממשיך להיספג באדמת הלס של הנגב, בכל דקה ביממה.