שעת בוקר מוקדמת. בדיוק נגמר החום הכבד של הקיץ, והרגעים האלה שהשמש רק מתחילה לבצבץ נעימים. ממכרים. בני המשפחה מתכרבלים במיטה. אבא, אמא ושני ילדים. ריח של סתיו בחוץ. האב קם ומכין לעצמו קפה. הקומקום רותח. לגימה. ילד אחד קם וניגש אליו, מבקש חיבוק. שואל שאלות מצחיקות של ילדות. בין משחק לסקרנות. האבא עושה פרצוף. רודף אחרי הקטנטן. מאושר. 

"ישראל לפני הכל": במקביל לכאוס - גנץ עשה את המובן מאליו והצטרף לקבינט | דניאל רוט אבנרי
לערבב את הקלפים: שינוי דפוסי החשיבה יביאו להרתעה מול חמאס | ד"ר לירז מרגלית
 
אלו נקודות נפלאות בחיים. ובכלל, המצב לא רע. המשפחה בסדר, העבודה בסדר, הבריאות של כולם בסדר. אין על מה להתלונן, ברוך השם. יכול להיות יותר טוב במדינה עם המהפכה המשפטית והפילוג, והיה חג קשה עם המחיצות בדיזנגוף, אבל יהיה בסדר בסוף. אופטימיות. 
האב מחליט לחזור למיטה הרכה. אמא כבר בעניינים. מלאה באנרגיה. תכננו לצאת לטיול בשמורה. רק הבת העקשנית, שובבה תמידית, עם עיניים עצומות. היא אוהבת את המשחק הזה. מתחזה לילדה בשינה עמוקה. כולם מנסים להעיר אותה וצוחקים. שניות מתוקות ששווה לבקבק. הדלת נעולה בקושי. גם האופניים מונחים בחוץ בלי שרשרת. הכל חופשי. זה הקסם. 

רעשים בחוץ. נשמע חריג. האב מסתובב לכיוון החלון ליד הכניסה. הדלת מתפצחת. מתפרצים פנימה ארבעה גברים. אין להם מדים. הם חמושים ברובים אוטומטיים ואפודים. לפני שהוא מבין מה קורה, רעש של ירייה וכאב חד ברגל. ירו בו. שוק. הילדה בוכה. הבן עדיין המום. מביט באוויר. בוהה בלי להניד עפעף. אחד מהגברים מדבר באנגלית רצוצה. שואל אם יש נשק ודוחף את האם לרצפה. מתחילות צעקות וקריאות אללה אכבר. עוד יריות נשמעות מבחוץ. הדימום ברגל משמעותי, האבא קורס. הילדים מייבבים ושואלים מה קורה. 

“אני בסדר", אומר האב בקול שהולך ונחלש, “תירגעו". הוא מנסה להרגיע, אבל מקבל מכה מנשק ודרישה לשתוק. הם נשאלים עוד שאלות. מי השכנים ואיך מגיעים אליהם. הוא מטושטש, והיא מנסה לדבר בגובה העיניים עם הגברים שלא יתפוצצו. 

אתם יודעים מה קורה בשלב הבא של התסריט הנורא הזה, שהפך למציאות מחרידה. קשה לי אפילו להמשיך את התיאור. להעלות על הכתב. רצח, חטיפה וזוועות. זוועות של סרטי אימה. דומה לסיפורים מהסוג ששמעתי מסבתי דבורה על פוגרומים בחברון שסבי יצא מהם כילד קטן בנס. עלילות ששמעתי מסבתי לילי אמיליה כשתיארה איך רצחו את כל המשפחה בשואה וירו באחותה אדל בשרירות מוחלטת. ועכשיו זה שוב כאן. 

זה לא 1973 - זה 1948 ואולי גרוע מזה. אולי 1942. לא יודע. וזו רק המערכה הראשונה במה שעתיד להיות אתגר מטורף, קיומי למדינת היהודים. ועם כל הכבוד, יש הרבה משקל לטמטום בעניין הזה. כי מנווטים את הסירה כמה מהאנשים הגרועים בהיסטוריה של הכנסת. חסרי כישורים, חסרי ניסיון, תאבי שלטון וחסרי מעצורים בכל הקשור לתפיסתו. לפעמים אני מביט ברזומה של חברי כנסת ושרים ואני לא מאמין. אפס וכלום. 

בראש מדינת ישראל צריך אנשים חכמים, רחבי אופקים, עם ניסיון ניהולי אמיתי ולא פוליטרוקים. צפיתי בפוליטיקאי בכיר במהדורת החדשות של ערוץ 12 מתראיין. לטעמי הוא היה צריך להיכנס לאולפן (לא נעים לומר על גחונו, אבל זה הכיוון) כשהוא מבקש סליחה אינסופית מהמשפחות שיקיריהן נעדרים, נחטפו או נרצחו ומעם ישראל. השר הזה היה חייב להתנצל, לומר ולהתחנן בלי הפסקה: “סלחו לנו ולי. הפקרנו אתכם. עסקנו בשטויות. סיכנו אתכם, ועכשיו אתם מתים, חטופים או משפחת שכול". במקום זה הוא בלבל במוח. סיפר על מיטוט חמאס ולא ידע להסביר מה זה אומר למוטט את חמאס. 

אנו חווים עליבות הנהגתית שלא נראתה כמותה בארץ. לא יודע אם אי־פעם היה עם כל כך מצוין שמובל בידי הנהגה שרחוקה שנות אור מאזרחיה ביכולות, ביושרה ובכוונות, כמו שקורה עכשיו. וכשאין הנהגה, ואקום נוצר. שעות ארוכות של טבח ואין פעילות ראויה של כוחות ביטחון. צבא של מיליארדים פועל כמו פלנגות, ושלא לדבר על מכשול המיליונים בין הרצועה לשטח ישראל. בושה וחרפה. 

מי שמכיר אותי יודע שאני אף פעם לא כותב ככה, אבל די. לא מסוגל יותר לשתוק. מזל שהציבור מתארגן, מתנדב, מרים נשק, מתאגד ונלחם. מספק אש, אוכל וסיוע. במקום שרשויות ילטפו את משפחות הנעדרים והחטופים, יספקו את כל צורכיהן בשעה קשה, הם צריכים להתחנן. נצורים צריכים להתחנן. חיילים צריכים להתחנן לנשק והסעות. כולם צריכים להתחנן, רק הפוליטיקאים שלנו לא מתחננים. וכמובן שבינתיים גם חמאס לא מתחנן. 