"כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: ‘ולא יישא גוי אל גוי חרב' לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו - לא ייכון ביטחוננו אלא על כוחנו אנו... עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". את הדברים האלה קרא מעל הבמה ראש הממשלה דוד בן־גוריון, בעת מסדר צה"ל לכבוד יום העצמאות של שנת 1955. מדינה בת שבע שנים בלבד, מוקפת אויבים, שלא קשרה לצבאה כתרים כמו “הכי חזק במזרח התיכון", או “המוסרי בעולם", אלא פשוט עשתה את מה שהייתה צריכה לעשות, בין פעולות התגמול למבצע סיני.
יותר מ־68 שנים חלפו מאז - ומדהים כמה הדברים רלוונטיים לימינו אנו, במאה חדשה, באלף חדש, אבל עם מציאות ישנה ששבה אחת לכמה שנים להלום בפרצופנו. בואו נפרק לרגע את הציטוט הזה לגורמיו.
כבר במשפט הראשון הצליח בן־גוריון לומר כמעט דבר והיפוכו: הוא מכיר בחשיבות התמיכה הבינלאומית, מכבד את דעת העמים. אם לתרגם את הדברים לימינו אנו: מבין את חשיבותה של לגיטימציה בינלאומית, רגע לפני שיסביר שהיא אינה הדבר החשוב ביותר, בוודאי שלא היחיד.
אחר כך הוא פונה לנביא ישעיהו ועושה בציטוט מהכתובים מסר כפול: מצד אחד, בעצם האזכור הוא לוקח בעלות על ספר הספרים, ברוח אמרה קודמת שלו שלפיה התנ"ך הוא הקושאן (הוכחת הבעלות) של עם ישראל על ארצו. כן, בן־גוריון - חילוני, סוציאליסט ופרגמטי עד לשורשי ציפורניו, הבין שבלי חיבור למקורות אין לנו זכות קיום במרחב העוין. הוא לא כרך את הזיקה הזאת בזכות לתפילה בהפרדה במרחב הציבורי מחד, ומאידך איש לא קרא כנגדו “הדתה" על כך שהיה ראשון החותמים, במגילת העצמאות, על כך שהחזון הציוני יהיה “חזונם של נביאי ישראל".
מה הוא עוד עושה במשפט הזה? לא רק מצטט מהכתוב, אלא גם בוחר בציטוט ספציפי - חזון אחרית הימים. למה הוא עושה זאת דווקא כשהוא מדבר אל חיילי צה"ל, שאמורים להיות לוחמים ללא חת? כי הוא מבין שבעוד מלחמה היא עניין אכזרי ומלוכלך, השאיפה לשלום, כלומר ליום שבו “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (הפסוק שקדם לזה שציטט), היא הכוח המוסרי שמוכרח לעמוד מאחורי לוחם עברי גם בשעה שהוא אנוס לשפוך את דם אויבו.
שוב אקח לעצמי את החירות לתרגם את הדברים למונחי 2023, לאמור: שכנים יקרים, כל עוד תרצו ותחשבו שאתם יכולים להשמידנו, נילחם בכם וננצח, אבל - אם תושיטו יד לשלום, נלחץ אותה בחום, ובלבד שתהיה גלויה (שמא אתם, כמו ערפאת באוסלו, אוחזים בסכין ביד השנייה, שאותה אתם מחביאים מאחורי הגב).
לא רק אני, הקטן, חושב שצריך לתרגם את הפסקה ההיא לעברית בת זמננו, אלא גם בן־גוריון עצמו, שסבר שאולי יהיו מי שייכשלו בהבנת ציטוט בן 2,000 שנה ולכן תרגם לעברית מליצית של אמצע שנות ה־50: “וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו, לא ייכון ביטחוננו אלא על כוחנו אנו". נדמה שגם ממרחק 68 שנים, אין ברור מזה.
בסיפא של דבריו מגיע למעשה ה"אבל" שנשאר תלוי ועומד לגבי הכבוד הרב שהוא רוחש לאו"ם והחברות בה, כמי שלימים יאמר “או"ם שמום" (משפט שבו נזכרו השבוע רבים, עת קיפלו כוחות יוניפי"ל את עמדותיהם בדרום לבנון ונסו על נפשם מחשש להתלקחות) לאמור: לגיטימציה בינלאומית היא דבר חשוב, אבל מה שנעשה - בלי כל קשר אליה - הוא הקריטי והקובע.
ושוב, בדילוג מהיר אל 2023: דעת הקהל הפכפכה היא. הדברים נכתבים ביום ראשון השבוע, זה שלאחר סוף השבוע מהגרועים שבתולדות מדינת ישראל. ביום הזה עומד העולם מזועזע נוכח הטבח שהתחולל בדרום ומזדהה עם ישראל. רק שלכל בר דעת ברור שברגע שיופנו המצלמות אל החורבות שנותרו מבניינים אחרי הפצצות צה"ל בעזה, תנדוד ההזדהות אל הפלסטינים, ושוב יאשימו אותנו בפשעי מלחמה. לפיכך עלינו להבין כבר עתה, ומראש, את דבריו של בן־גוריון כפשוטם: יגיד העולם מה שיגיד, יבין ויתמוך או יגנה ויאיים, בסופו של דבר אנחנו אלה שנחיה על חרבנו או נמות על חרבם.
נשאיר את דברי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל מהדהדים באוויר - ומאחר שיחלפו כמה ימים בין שעת כתיבת הדברים האלה ועד שתקראו אותם, נצח במונחי המזרח התיכון הבוער, אוסיף רק זאת: דמעות של זעם עולות בעיניי לא רק נוכח המראות הנוראיים מהדרום (למזלם של צופי הטלוויזיה בישראל, רובם נחסכו מאיתנו) ומעזה. לא רק על הברברים שביצעו אותם, אלא גם על מי שהיו אמורים להגן מפניהם.
אני מניח שאילו הייתי כותב כאן את דעתי הגלויה על ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן, היו נאלצים למנוע את הפרסום. רק שעת השאלות, התשובות והחשבון עם הצד שלנו עוד תגיע. קודם כל, שינצחו. אם לא למעננו לפחות למען מה שמכונה: “נימוקים להקלה בעונש".