ספר חדש בשם “הפוליטיקאי האחרון", המסכם את השנתיים הראשונות של נשיאות ג'ו ביידן, מוקדש פרק למתיחות הגדולה והמעיקה בין ביידן לנתניהו. זה לא סיפור אהבה. ביידן ואנשיו שולחים התרעות ואזהרות, אבל כאשר הפצצת חיל האוויר הישראלי מפילה את הבניין שבו שכנו סוכנויות חדשות, מתקשר ביידן לנתניהו אומר לו: “עד כאן, ביבי, מסלול ההמראה שלך נגמר!". נתניהו מסכים איתו.
מעל למחצית מהציבור: על נתניהו להתפטר לאחר הלחימה; הרוב טענו - ההנהגה אחראית למחדל
גם המשטר באיראן הופתע: כך סינוואר ודף תכננו את הטבח בעוטף עזה
פה ומעודד שהממשל והפנטגון השמיעו קולות תמיכה בשבת שעברה במהלך התקפת הפתע של חמאס, הבטיחו נשק מתוחכם, פגישות ושיחות טלפון. זה לא קורה הרבה וכשזה קורה, אין כלל ספק שישראל הרוויחה את תשומת הלב של הידידה הגדולה ביושר. באמצע המהלך מול סעודיה, האמריקאים הולכים על ביצים. הם שמחו שישראל הבינה את הנדרש ממנה ושילמה את האתנן שהוביל לביטול הוויזה. ספק אם הייתה מגלה את אותו רוחב לב מזויף כלפי פלסטינים עם דרכון אמריקאי אחרי ההתקפה.
בדרך לאמריקה תמיד היה צריך לדלג דרך חישוקים בוערים. בתפיסת עולמה, אמריקה היא המקום הנפלא בתבל גם כשהיא לא, וצריך להתאמץ כדי להגיע לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שרחובותיה מצופים זהב. הדימוי העצמי הזה מקובע בברונזה, ולא משנה כמה מקרי ירי המוני מתרחשים בה בשנה; לא נגרע מתדמיתה בעיני עצמה בשל האופן הנפשע שבו בחשה בחייהן של מדינות בצד השני של העולם בעילות הקלושות ביותר ונטשה אותן מדממות ומרוסקות; היא אינה רגישה לפיחות במעמדה בשל השפעתו של נשיא לשעבר פסיכוטי, עבריין מועד, שהודח פעמיים ועדיין מתמודד על הבכורה, שחלילה תרסק אותה סופית.
למי שמכיר אותה, יש באמריקה משהו אטום, יהיר וחדור בלאומנות נחרצת. היא אינה מתרסקת מחללי הקורונה, מיחס ברוטלי לפליטים הנוהים אליה, ממפלגה שרק לפני שבועיים הדיחה את מנהיגה בבית הנבחרים בלא פחות מרשע צרוף, מהתרסקותה של מערכת בריאות הנפש שמניחה למתמודדים לחיות במעברות קרטונים מתחת לגשרים ופוליטיקאים מושחתים שמתרוממים מכתבי האישום נגדם חזקים משהיו.
מי שתיאור הדברים מקומם אותו, שיצפה בפרק האלמותי מ"חדר חדשות" שבו שם ארון סורקין את הטיעון האולטימטיבי המלא והמנומק בפיו של וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס), המסביר בנשימה אחת מדוע אמריקה אינה המדינה הגדולה (great) בתבל.
אז ידידתנו הגדולה לעתים החליטה לצרף את ישראל לתוכנית הפטור מוויזה. או בשמה האמיתי, הפטור מתור. זה היה שנים רבות מדי בצנרת; זה היה מעליב ומשפיל לעתים; זה גרם לישראל הרשמית בתמיכת אזרחיה, לעבור מהתגרנות וההתרסה של השנים האחרונות, לחנופה; פתאום זה בסדר שפלסטינים המחזיקים בדרכון אמריקאי ייכנסו לישראל מבלי שייקחו אותם הצדה ויטרטרו אותם; האירוע המרגש הזה - שכמעט טורפד משום ששר החוץ הישראלי נוהג לגמור מהר ולרוץ לספר לחבר'ה - הוא בעיקר מנוע כלכלי לכל מי שגוזרים קופונים משינוע ישראלים לחו"ל.
מה שמטריד באמת את מי שמוכן להסתכל מעבר לפטור מהתור בקונסוליה, שהידידה הגדולה של אמריקה משתרכת אחרי מדינות שאינן חייבות בוויזה מ־1991 וביניהן צ'ילה, צ'כיה, אסטוניה, צרפת, גרמניה, הונגריה, מלטה, לוקסמבורג, הולנד, פולין, פורטוגל, סינגפור ואחרות. רשימה מעורבת, כל אחת וההיסטוריה שלה, שלא שכבו על שטיח מטאפורי וכשכשו בזנבן בהתרגשות. לא קשה לזהות את המדינות שלא נמצאו זכאיות. האמריקאים מקפידים על שמירת האינטרסים שלהם, בעיקר אחרי 11 בספטמבר.
ב־2013 הניח חבר בית הנבחרים בראד שרמן (דמוקרט יהודי) מקליפורניה, הצעה לפטור את ישראל מאשרת כניסה. היו להצעה 50 תומכים בבית הנבחרים לפני שהחלו הדיונים. ההצעה עלתה במחזוריות קבועה פעם בכמה שנים. באחת הפעמים היא עברה בבית הנבחרים אך הומתה בסנאט. ישראל קיוותה להיות למדינה ה־38 והתחרתה עם פולין על המקום. העובדה שפולין התקבלה לפני ישראל הייתה הזדמנות להבין כיצד מצטיירת ישראל באמריקה.
העובדה שזה לא עבר, העידה על כך שאמריקה לא הזדרזה להכיר בזיקה בין היהודים הרבים שחיים בה ובין ישראל ובאינטרסים האסטרטגיים המשותפים. הכיבוש, ההתנחלויות והיחס לפלסטינים, עמדו בדרך.
אם לא היה די בעלבון הצורב ובהתעלמות מההצהרות הבומבסטיות בדבר “הידידות האמיצה, הקשר העמוק ותחושת האחריות האמריקאית כלפי ישראל", הדובדבן שבקצפת היה הקביעה שלא תמיד נאמרה בפה מלא: אמריקה מסתייגת מחלק מהישראלים הבאים בגבולה. עבריינות שאינה ענף יבוא וישראלים שעובדים ללא אשרת עבודה או גרין קארד, הוציאו לישראל מוניטין רע. אמריקה לא הייתה בשלה למחווה.
הפטור לא הופך את ידם של שלטונות ההגירה לקלה יותר. בעת הגשת הבקשה במחשב ירצו האמריקאים לדעת כל מה שדרשו בעת הנפקת ויזה. מי שישקר, יאכל אותה. במקום ויזה לעשר שנים, ניתנת האשרה לשנתיים. כאשר מכפילים את העלות הזולה יותר בחמש, מקבלים סכום שעלתה ויזה לעשור.
כל חותמת בדרכון ממדינה שאמריקה מתייקת אותה כעוינת, עלולה למנוע כניסה. קובה, למשל, לא רק מדינות שהן תומכות טרור מובהקות. בחזרה למיאמי מהוואנה לפני כמה שנים, לקחו אותי הצדה, פירקו את המזוודה לגורמים, החרימו קופסת סיגרים, שהיו אז חוקיים (יוזמת אובמה). חוץ מאשר להריח אותם ולגלגל ליד האוזן, עשו שוטרי ההגירה הכל כדי להשפיל אותי. והייתי תושב אמריקאי עם גרין קארד משנות ה־70.
ישראלים עדיין יעמדו בתור הארוך של הזרים. פקידי ההגירה יישארו נאמנים לחמיצותם האנטיפתית ויתרעמו בקול על מי שלא יצליחו להניח את אצבעותיהם על הזכוכית המזהה טביעת האצבעות ולא יישירו מבט למצלמה. באמנה נקבע שכל מדינה ש־3% מאזרחיה שביקרו באמריקה עברו על החוק כך או אחרת, עלולה לאבד את הפטור.
אחת האויבות הגדולות של ביטול אשרת הכניסה הייתה ישראל הרשמית והאידיאולוגית. הדברים לא נאמרו תמיד בפומבי, אבל ביטול האשרה מבטיח חד וחלק כי כל הישראלים, בעיקר צעירים נטולי אמצעים שהיו מסורבי הגירה כרוניים, המייצגים מגזר גדול שמעדיף להתחפף מישראל, יעשו כן.
אף שעל פי האמנה זמן השהות המותר לתייר ללא אשרה הוא 90 יום, יכולתן של הרשויות למצוא ישראלים שייעלמו בלי להשאיר עקבות, הוא אפסי. מי שיעזוב את אמריקה אחרי שנה יתקשה לשוב אליה באופן חוקי, אבל זה שוט קטן לאלה שמוכנים לקחת סיכונים ומכירים את השטיקים.
הכל סביב הדיון הזה עורר חימה: שתיקתם של היהודים האמריקאים, שמחזיקים בית בישראל לכל צרה שתבוא, אך לא היו מוכנים להזיז אשך כדי לפתוח את השערים; החישוקים הבוערים שדרכם נאלצו לדלג ישראלים בדרכם לאמריקה; העובדה שאמריקה הפכה את הדיון לנושא של ענישה ובאמצעותו היא פוגעת בישראל. פעם זה היה ג'ונתן פולארד; או דוח של ה־CIA שקבע שישראל היא אחת המדינות המפעילות מערך ריגול מסועף בארצות הברית; וגם השדולה של מלחי ה"ליברטי", ספינת הביון האמריקאית שהותקפה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בטעות (או לא). וכמובן הפלסטינים.
גם ישראל הרשמית תרמה גועל נפש: משרד ממשלתי ישראלי הוציא קול קורא נרגש לצעירים ישראלים וביקש מהם לנצור את חלום אמריקה שלהם ולא להגיש בקשה לאשרה. מדוע? כדי שבקונסוליה לא יעלו את אחוזי הסירוב ויפגעו בסיכויי ישראל להצטרף לאמנה. זה היה כה גלותי, מתחכם ונלוז שהבטן התהפכה.
הפטור הוא לתיירים בלבד. הוא לא חוסך את דרך הייסורים ממי שרוצים ללמוד באמריקה. את מבחני הקבלה, את מכתב התמיכה (Affidavit of Support) ובו התחייבות לנפקות כלכלית המבטיחה שהסטודנט מסוגל לקיים את עצמו מבלי ליפול לנטל על המערכת האמריקאית. הוא לא מקצר את תהליך ההגירה (סליחה, רילוקיישן), את הוויזה לעבודה וכדומה.
הפטור הוא רעיון בינוני שנולד בחטא. יש מאחוריו מגוון גדול של אינטרסים כלכליים שהתייר הממוצע אינו מודע להם חוץ מאשר במחירים הגבוהים יותר של הנסיעה. יש בו את ישראל במיטבה, החנף לזרוק צ'ופר לאזרחים מפוצצים מכעס באמצעות הפגנת יחס קורקטי, כמעט מסביר פנים, לפלסטינים בעלי דרכון אמריקאי. יחס שלא מומלץ להמר על תוחלת החיים שלו. הוא משתלב במאמץ לשלום אזורי, וקשה לא לזהות את האינטרס להשליך לישראל תופין בדרך להבנה עם סעודיה.
אבל הוא מסגיר בעיקר את הכמיהה הישראלית להנחות, הקלות וקיצורי דרך; מי שירצה לבקר באמריקה לא ייאלץ לעמוד בתור מחוץ למבצר האפור ונטול החן של הקונסוליה פעם בעשר שנים. הבונוס הגדול: אף אחד לא יגיע לנתב"ג וייזכר בבידוק הביטחוני ששכח להוציא ויזה. שזה טיפה פחות מביך מחבר שלי שהגיע לשדה בוקר אחד עם הדרכון של בנו.
כל בני משפחתי אזרחים אמריקאים, משום שאם המשפחה נולדה באמריקה. כאשר נישאנו, לפני כמעט 50 שנה, הגיע הגרין קארד שלי בזריזות. כאשר שבנו לישראל בתחילת שנות ה־80, עשיתי עניין גדול מלהפקיד את הגרין קארד בידי פקיד ההגירה בדרך החוצה. זה היה עניין עקרוני עבורי. לא רציתי טובות. חוץ מזה, גרין קארד תקף רק אם אתה מתגורר באמריקה 180 ימים בשנה וחשבתי שזה לא יקרה.
מתישהו לפני עשר שנים, בסיבוב נוסף של גרין קארד, הייתה לי אפשרות לקבל אזרחות אמריקאית. בימים שבהם מפשפשים ישראלים בשורשיהם ומוציאים דרכונים זרים כפוליסת ביטוח, החלטתי שאין לי שאיפה להיות אזרח אמריקאי. לא בגלל המבחן בהיסטוריה ולא בגלל טקס ההשבעה בחברת מהגרים כמוני.
אין לי בעיה עם מי שאני וגם גאווה גדולה במורשת המשפחתית. משא האזרחות הישראלית כבד למדי למי שמסתייגים מהתנהגות ישראל הרשמית, ואין לי עניין להיות שותף שווה זכויות וחובות להתנהלות האמריקאית. בשנים האחרונות היא משאירה אותי פעור פה וללא מילים.
באשר לפטור: הוא מייצג שיפור בירוקרטי מסוים שיתנהל תחת אזהרה, אבל הוא לא חיבוק אוהב וגדול של מעצמה שרואה בישראל ידידת אמת. אמריקה מביטה בנו בחשד ובחשש גדולים, ואף אחד לא תוקע לידנו שביום כניסת הפטור לתוקפו לא תכריז ישראל על הקמת 5,000 יחידות דיור בשטחים.
בחודש שעבר בחר ה"ניו יורק טיימס" ב־50 המסעדות הטובות באמריקה. מתוך הרשימה החדשה, שהעידה על שינוי תפיסה מהותי של המרחב הקולינרי על סמך קריאה נכונה של המפה בעידן הפוסט־קורונה, אכלתי באחת בלבד. היא שכנה מתחת לאפי כמעט 20 שנה; היא הייתה במרחק הליכה של קשיש לאה ומוכה שיגרון, אלמלא אגם, ביצה ושני נחלים בדרך, מה שחייב אותי לנהוג עשר דקות; הבחירה בה הייתה קפריזית, מתגרה ומשונה למדי משום ש"Tinder Hearth" היא מאפייה שנפתחה בברוקסוויל (1,000 תושבים) מיין ב־2007.
חוץ מלחם טוב שתרם פלאים לאיכות החיים ברצועת החוף של בלו היל, יש בה כמה מאפים (קרואסונים, סקונס) ובעיקר פיצה, שנמצאת קרוב לתחתית רשימת אמות המזון שלי. כמוני גם לידיה מופט וטים סמלר, שהמאפייה שייכת להם וששניהם נראים ונשמעים כמו שיר של ג'ון פריין, חושבים שמדובר בבחירה משעשעת, קוריוז ברוח טובה, שאינה משמחת אותם כלל ותפגע קשות בסגנון חייהם. השניים מעדיפים לגרור ארגזי לחם מהמסחרית הדפוקה שלהם בבוץ מאשר להדוף הסתערות נוסח נורמנדי של תיירי קיץ על המאפייה.
באופן כללי מייצגת הרשימה את האופן שבו הפנימה המסעדנות האמריקאית את הצורך בשינויים מרחיקי לכת כדי לשרוד. המגוון האתני מציג עתה מניפה מרהיבה של טעמים, מראות ומטבחים אקזוטיים. חלקה של המסעדנות הכוחנית האמריקאית, היכלי הבשר היקרים והיוקרתיים נדחקו מקדמת הדיון, ואפילו משאית טאקוס טובה ראויה לתשואות. הלא הומוגני יצא הומוגני, צעיר, מתריס ומנומק.
למרות ההכרה שבאופן כללי האוכל בניו אינגלנד הוא אסון קולינרי היסטורי, דווקא מיין דלת האוכלוסין ונטולת המיעוטים מצליחה להיכנס לרשימות האלה עם מסעדה או שתיים. לרוב מובילה פורטלנד שבה סצינת אוכל תוססת, או אסמים קסומים כמו “Lost Kitchen", הנמצאת בפרידום (722 תושבים) שבה מלהטטת ארין פרנץ' כבר כמה שנים כאשר סועדים המנסים לפרוץ את דרכם אליה מגלים שרשימת ההמתנה לשולחן משתרעת הרבה מעבר לבחירות הבאות.
המציאות הקשה באמריקה (אפרופו הפטור מוויזה), שאין בה לחם אכיל או כזה המזוהה ככיכר לחם אלמנטרית עם קרום קשה ונשיקה, חוץ מאשר בערים גדולות עם היצע קוסמופוליטי. לחם סופרמרקט סטנדרטי בסגנון Wonder Bread שמלחכים אותו, אינו אכיל וראוי לשמש כמיטה נוחה לגורים שזה נולדו. לכן היה כה מרתק לעקוב אחרי הקמתה וצמיחתה השקדנית של “Tinder Hearth" שבלחמי המחמצת שלהם, בכיכר ה"Spelt" וב"Miche", הגדול כצמיג מכונית, נתקלתי בארון רוח חדש בחנות היין השכונתית. זה היה מהפך גדול בחיינו ותחילתו של דיאלוג מקוטע עם האופים שהתעקשותם להביא לחם בימי סופה ושלג הרשימה אותי כבן משפחת אופים המודע לתובענותו של הענף.
המאפייה צמודה לחווה שצמודה לדוכן פיצות שנאפות בתנור הישן עם בולי עץ. נכון שקרב הפיצות הגדול מתנהל בניו הייבן, קונטיקט והגיע לממדים מיתולוגיים, אבל הפיצה של טים ולידיה מצוינת. רוב המסעדות במיין פתוחות בין מאי לאוקטובר, ועלייתם לרגל של תיירים החלה להעיק על הזוג, שתפיסת עולמו היא לקחת את החיים בקלות, לקלות את הרגליים מול האח ולנגן בלהקה קטנה - טים מנגן על סטרטוקסטר רפרטואר שמדבר אליי - ולא להפוך לעבדים המוציאים מאות פיצות בערב.
“היו ימים", מספרת לידיה, “שבטלפון של המאפיה נרשמו 1,000 שיחות טלפון מאותו מספר. עד כדי כך התעקשו קליינטים להשיג שולחן". בשיא הקיץ מכינים בברוקסוויל פיצות ארבעה ערבים בשבוע. לחם הם אופים שלוש פעמים בשבוע. זה עבד שנים, אבל עוד לחם מחמצת אחד - המורשת האמיתית של ימי הקורונה - ואני עלול לאבד שליטה.
הבעיה נפתרה בעקבות ארין פרנץ', שהלחץ עליה גדול יותר. בעזרת עיתון מקומי היא הכריזה על “לוטו של גלויות". מבקשי הזמנות שלחו 10,000 גלויות בשבוע. מהן בחרה פרנץ' אחת כל יום והתקשרה לזוכים המאושרים ובישרה להם בחגיגיות שמשוריין עבורם שולחן לעונה, טרם ידוע מתי. המאפייה נקטה שיטה דומה, רק באונליין במקום גלויות.
“Tinder Hearth" סגורה באוקטובר לקראת עונת החורף, שבה יאפו מעט פיצות והרבה לחם. יש לי כבוד רב ל"טיימס", אבל כמי שגר במיין כ־20 שנה, אין דרך לשכנע אותי שהמאפיה הידידותית עם הבעלבתיים הנחמדים היא המסעדה הטובה ביותר במדינה. זו בחירה מובהקת עם לשון בלחי, כנראה על חשבון מסעדה טובה ומושקעת באמת.