זו אותה ההפתעה, עם המודיעין שלא ידע. אותה צליחה של כוחות אויב את מכשול הגבול, כמו סכין בחמאה וללא התנגדות. אותו קו מוצבים מבוצר, עשוי היטב ומהולל, שנתן לנו ביטחון כי דבר לא יקרה, אבל קרס ברגע האמת. אותן תחינות לבוא ולסייע, שלא נענו אלא בהבטחות קלושות. אותו טבח במוצבים. אותן הפצרות של האויב, במשך שנים, לשנות את היחס שלנו כלפיו. אותה הנהגה יהירה ונבערת, שזלזלה ביכולות של האויב וביטלה כל סיכוי כי יצליח לשנות את המציאות. ואותו גיוס נמהר של מילואים.
ב־10 בספטמבר פרסמו הפלגים בעזה הודעה על תמרון שבכוונתם לבצע יומיים אחר כך. בהודעה נמסר כי בתמרון יתורגלו חדירה ליישובים הציוניים וחטיפת חיילים. שחור על גבי לבן. התרגיל אכן התקיים, בפומבי ולעיני התקשורת. חדירה ליישובים וחטיפת חיילים. אינני יודע מה תפסוק ועדת החקירה. אבל בכל הקשור באיסוף המידע, עבודתה לא תהיה מסובכת. הכל היה על השולחן.
שלוש מטרות היו לחמאס במבצע הזה. הראשונה הייתה לפתוח מחדש את המו"מ לחילופי נעדרים. שאלת האסירים הביטחוניים, שאנו הישראלים מדחיקים אותה מהתודעה, היא אחת הסוגיות החמות ביותר ברחוב הפלסטיני. הציבור, המשפחות, האסירים עצמם, כולם מצפים מהמנהיגים למיניהם, של הפלגים והרשות הפלסטינית, לעשות הכל לשחררם. למרות זאת, המו"מ מוקפא כבר שנים רבות. לא רק זאת, אלא ששני הצדדים הלכו והקשיחו את עמדותיהם. ספק רב אם הם חלמו שיצליחו להביא הביתה קרוב למאתיים ישראלים, מהם כמה קצינים בדרגה בכירה.
המטרה השנייה הייתה לקעקע ניצחון תודעתי לשנים קדימה. להראות השתלטות על בסיסים צבאיים ויישובים ולהרוג חיילים. אפילו לזמן קצר של יממה או שתיים. אפילו לשעות. עבורם זה מעשה סמלי של שחרור האדמה הכבושה, וגם תגמול על ההרוגים הפלסטינים הרבים בשכם ובג'נין. השתוללות הדמים של קיצונים באיו"ש והתגברות הפולחן היהודי בהר הבית הוסיפו שמן למדורה. המתווכים למיניהם היו חסרי אונים. המצרים, האו"ם, הירדנים, האמריקאים - כולם הזהירו את ישראל בשנתיים האחרונות מפני ידה הכבדה. המצרים אף הודו בשיחות סגורות כי במקרה של פיצוץ בהר הבית, ידם קצרה מהושיע.
המטרה השלישית הייתה מדינית. היה ברור לחמאס כי תיפתח מלחמה שבה יכתוש חיל האוויר את הרצועה. במצב כזה, ובמיוחד אם תצטרף אליה חיזבאללה, יתקשו הסעודים לחמם את יחסיהם עם ישראל. המראות, הדם שנשפך והאזרחים החפים מפשע שייהרגו, יציגו את הסעודים כמשתפי פעולה אם יעשו כן. לריאד ולירושלים אין הרבה זמן כדי לרשום הישגים. המלאך המפייס שלהן, ג'ו ביידן, לא יהיה כאן זמן רב. עוד מעט הוא נכנס לשנת בחירות. המתקפה על ישראל נועדה לבזבז זמן.
אם המטרה היא להפיל את חמאס, חובה להגדיר כבר עתה מי יבוא במקומם. אין הרבה אפשרויות. היחידה שרוצה בכך היא הרשות הפלסטינית. היא גם הריבון החוקי על הרצועה. השאלה אם היא יכולה, ואם שרידי חמאס יאפשרו לה לעשות כן. עוד מוקדם לדון בכך, אבל החזרת הרשות היא סוגיה מורכבת מאוד מבחינה פלסטינית פנימית. היא פתרון נוח מאוד עבור ישראל, המצרים, וכמובן עבור תושבי עזה. אבל הוא מאתגר פוליטית, כספית ותדמיתית.
אם המטרה לפשוט מהם את כל אמצעי הנשק והתחמושת, אבל להותירם כשליטים על הרצועה, יש להשיב לעצמנו כבר עכשיו על השאלה, כיצד נגן על עצמנו מפני התחמשותם המחודשת. "אנחנו נפרק אותם", הבטיח הרמטכ"ל אתמול. למי בדיוק התכוון? לעצמות של סנוואר ודף, למחסני התחמושת שלהם, או למוסדות תנועת חמאס ומשרדיה הממשלתיים? חמאס איננה ארגון קיקיוני. היא הקימה שם מדינה.
גם אם חמאס נכלאו בעזה כמו כלב בר פרוע ורעב, והם נכלאו, וגם אם הוטל עליהם מצור צבאי חונק, ואכן הוטל, אין דבר שמצדיק את מעשי הטבח שעשו ביישובי העוטף. יש גם ישראלים כאלה, ששרפו תינוק פלסטיני בשנתו, או העלו באש נער מזרח ירושלמי שחטפו. גם להם יש הסברים בפני השופט. אבל הנוולות היא אותה נוולות.
לפני כ־30 שנה פנה חמאס לפוצץ אוטובוסים על יושביהם בערי ישראל. הייתה זו תגובתם הנמהרת, השטנית, לכך שישראל התעכבה בביצוע הסכם אוסלו. זו הייתה טעות לדורות. היא זרעה חוסר אמון אצל ישראלים, שבא לידי ביטוי בקלפיות עד היום. פיגועי התופת ההם היו הטיעון החזק ביותר בידי הימין הקיצוני בבואו לשכנע את הציבור בישראל כי בצד השני מחכים רוצחים ולא שותפים. גם לאחר שהגיע פרטנר, אבו מאזן, הציבור הישראלי בחר במי שאמר כי האויב מסוכן ואין ללכת לקראתו.
בשבת, 7 באוקטובר 2023, נקברה הסוגיה הפלסטינית עוד כמה מטרים בתוך האדמה. אם נותרו בישראל עוד כמה ישראלים שהאמינו כי אפשר לעשות שלום עם שכנינו, בא חמאס וטבח בהם ובאמונתם. ועוד במי הם טבחו, בתושבי העוטף. מפריחי השממה ושוחרי השלום.
התרעות פיקוד העורף