"אירופה הקלאסית" הגיבה בצורה קלאסית: אחרי שגמרו להזדעזע שם מהמראות הנוראיים, שנחסכו מצופי הטלוויזיה בישראל, התחילו לאזן את התגובות ולגזור גזירה שווה בין מי ששורפים ילדים בעודם בחיים לבין מי שנותנים לאזרחים 24 שעות להתפנות, כלומר, בין מי שפגיעה בחפים מפשע היא כל מטרתם לבין מי שרוצים לצמצם פגיעה בהם.
יש שני רבדים להלך הרוח הזה. הראשון הוא תועלתני פוליטי, אבל השני והמעניין יותר קשור להלך הרוח הפנימי: ההתעקשות שלא להפנים את העובדה שלא מדובר במלחמה בין פלסטינים לישראלים על חלקת ארץ, אלא בהתנגשות בין ציביליזציות: בין מערב, שבהכללה הוא חילוני (או לפחות מפריד בין דת למדינה), ליברלי ודמוקרטי, לבין אסלאם פונדמנטליסטי, שרוצה לשרוף את כל הנקרה בדרכו, בדרך להשלטת ה"שריעה" על תבל ומלואה.
קשה לי להאשים את האירופים, שהאסלאם כבר קנה ברחובותיהם אחיזה רחבה יותר מכפי שניתן יהיה להשתחרר ממנה. שכן אילו היו מודים שמדובר במלחמה גלובלית, שישראל בסך הכל ניצבת בקו החזית שלה, או אז היו מבינים שמה שהתחולל בבארי ובכפר עזה, הוא רק המבוא למה שעתיד להתרחש גם בעריהם. אבל אחרי שגמרנו לזעום על ההדחקה האירופית, הגיע הזמן להפנות את המבט פנימה ולהבין שאנחנו מגיבים ממש באותו האופן. גם לנו יש צורך לצמצם את הבעיה, כמו שעושים (למשל) מתנגדיו הרבים של ראש הממשלה.
אין מי שקורא את הטורים האלה מדי שבוע ויטעה לחשוב שיש לי מילים חמות לומר על בנימין נתניהו, בלשון המעטה. ולמרות זאת, אני מסרב לדהור עם העדר לכיוון בלפור או קיסריה. ב"יום שאחרי" אתבע תשובות מנתניהו על האופן שבו התייחס לחמאס, על המינויים שמינה לתפקידי מפתח ועל מה שנראה כקריסת מערכות שלטון ברגע האמת. אבל, וזה אבל גדול: אני מסרב להסתפק בו כבובת וודו.
מדובר בהתקפלות של ישראל מול הערבים שנמשכת לפחות כ־23 שנה (ויש שיאמרו הרבה יותר) מאז נסיגת צה"ל מלבנון. ההחלטה להוציא את צה"ל מלבנון הייתה לגיטימית כשלעצמה (אולי), אבל הספירה בכל הנוגע למה שאירע בדרום לפני שבועיים, החלה ביום שבו נורתה הקטיושה הראשונה לאחר הנסיגה ולא נמחק בגינה כפר על יושביו (אחרי שהוזהרו).
במזרח התיכון ראו כי טוב - כלומר כי רע לנו - והפעילו טקטיקה דומה ברצועת עזה. ושוב, ייתכן שההחלטה לפנות את רצועת עזה הייתה לגיטימית, אבל כשהתעופף משם הקסאם הראשון בלי שהגבנו תגובה אפקטיבית, למשל מחיקה של השכונה שממנה נורה הטיל (אחרי אזהרה וכו'), חרצנו את גורלם של ילדי בארי שטרם נולדו אז. כמה אכזרי, ככה נכון ופשוט.
לפני כמה שנים הבאתי כאן ציטוט מתוך יומנו של אלכסנדר וויליאם קינגליק (“נפלאות ארץ הקודש", הוצאת כתר, 1981), חבר פרלמנט בריטי שהתפרסם בזכות תיאור מסעותיו ברחבי האימפריה העות'מאנית בשנים 1835־1834, תחילת גל התעוררות הצליינות הפרוטסטנטית (שבמידה רבה סיפק תשתית תומכת לניצני התנועה הציונית).
כה כתב קינגליק על שיחה שהתעוררה בין המתורגמן שלו לבני שבט ערבי: “חוששני שהוא שיקר במצח נחושה, בעיקר כשהציגני כידיד נפש של אברהים פחה. הזכרת שם זה גרמה לסערת רוחו ולהתרגשות רבה מאוד, והשייח' הסביר לי על שום מה רוחשים שבטו והוא כבוד כה רב לפחה. כמה שבועות לפני בואנו שלח אברהים פחה קבוצה של חיילים שחצו בחשאי את הירדן. הכוח עקף בחשאי את ההרים במזרח כדי לחסום את דרך הנסיגה של השבט, והקיף אותו בעודו בעמק. כל רכושם - הגמלים וכל חפץ בעל ערך - נלקח בידי החיילים. ונוסף על כך הם ירו בכל גבר עשירי. אתם סבורים בוודאי שהתנהגותו של הפחה לא הייתה מזכה 'ידיד' שלו בקבלת פנים אוהדת מצד האנשים שבהם פגע, אך נראה שבני אסיה רוחשים כבוד רב, הגובל בחיבה, לאלה שפגעו בהם באורח אכזרי ואלים".
אין חדש תחת השמש במזרח התיכון זה קרוב ל־200 שנה, וביתר שאת מאז התחדשה שיבת ציון. אפשר להתווכח על השאלה מה זה עושה לנו, אפשר להגיד שאנחנו לא מוכנים לשלם את המחיר המוסרי, אפשר להגיד שאנו חוששים מהאג ואפילו מוכנים להתפנות מכאן לגלות - ובלבד שלא לחיות לנצח על חרבנו, אבל כל עוד אנו רוצים לקיים את ישראל כאי בתוך ים של שונאי תרבות המערב, בלי לחזות שוב במראות מיישובי העוטף, זהו המחיר - והוא גדול מנתניהו, כשם שהיה גדול מברק, משרון, מפרס ומבגין.
אל תטעו בכוונותיי: שאיפה לשלום היא צלם האנוש שלנו, היא ההצעה שחייבת לעמוד תמיד ברקע, לאמור: אם תזנחו את תוכניתכם לחסל את קיומנו כאן, תזכו לשלום, אבל לא לכך שנסיר את היד השנייה מהחרב. כל הצגה של הדברים בדרך אחרת אינה אלא אחיזת עיניים.