מקס ידידי, אם זיכרוני משרת אותי, הימים אצלכם הופכים בהירים, קרירים ופריכים והלילות מתקררים; אריק קלארק ודאי שפך כבר בחצר את העץ להסקה שצריך להכניס למוסך לפני השלג. ניחוש פרוע: החל מאבק הכוחות השנתי עם מרי־אליס מתי מותר מבחינה מוסרית וכלכלית להדליק את תנור העץ הגדול בסלון. מעולם לא הבנתי העדפת שיניים נוקשות מקור בשם אתוס של איפוק. אני לגמרי איתך; עם הגרביים קרובות ללהבה המדלגת בחלון הזכוכית והצ'לו בין רגליך בתרגול היומי. פבלו קזאלס של הטונדרה.

תכף יעזבו המציצים בעלים, שהגיעו לספק את תאוותם לשלכת של הסתיו, לגבעות המתגלגלות המכוסות בעצים בוערים בצבעי אדום־חלודה ויעלו תמונות מרהיבות עם כיתובים נפעמים על הטיול הבלתי נשכח לניו אינגלנד וכיצד הציתו מחדש את אהבתם בפונדקים כפריים מתחת לשמיכת טלאים בצינת הלילה.

ממרחק הזמן והמקום אודה לעיניך בלבד, שהמאמץ הגדול שהשקעתי בלהישאר שווה נפש במפגש היומי עם הפגנת הכוח המרהיבה של הטבע, גבה ממני מחיר כבד. לפעמים עליך לצאת מאזור הנוחות האנוכי שלך, להיענות להזמנת יקירתך להתבונן איתה באורות הצפון ובירח מלא, אולי אפילו להניח יד על כתפה. בפעם העשירית שלא קמת מהכורסה, לא נותר לה אלא לייחס לך עוינות ולהתחיל להתרחק ממך בצעדים קטנים וסמויים מהעין.

בפרפרזה על דורותי, אני כבר לא בקונטיקט יותר. יצאתי ממנה על גחון. הפרטים מייגעים, אבל הידרדרות בריאותית, אשפוז ושחרור מבית חולים ללא ביטוח רפואי שנשאר במיין וללא רופאים להמשך טיפול. הדבר הבא היה הפורטר בשדה התעופה שדחף אותי בכיסא גלגלים עד פתח המטוס. חשבתי שיעמידו אותי כאן על רגליי וישיבו אותי לשגרה וזה התארך. כולי עם שתי מזוודות תלוי בין עולמות, בא והולך. ישראל, גם בלי מלחמה, היא מקום קשוח שאינו מפנה לך מקום 20 שנה אחרי שעזבת.

מילא השבר האישי, המרחק הבלתי נסבל מהמשפחה, העובדה שכל רכושנו ותכולת הבית עד אחרון התחתונים מאוחסן ומעלה אבק, וחיים בתל אביב, עיר שמעולם לא גרתי בה ומהלכת עליי אימים. מילא הבדידות הכמעט גרוטסקית בהיקפה, תחושת הזרות והניתוק, חיתוך הדיבור החדש והגישוש המייאש אחרי דלת הכניסה לחיים כאן.

מילא כל אלה והגעגוע למשהו שקווי המתאר שלו מתעתעים, הולוגרמה שהיד המושטת חולפת דרכה. מילא המיילים הלא אישיים, הטלפון שלא מצלצל והעובדה שהמדע מזהה בדידות כקילר גדול יותר מסרטן. מילא כל אלה. ביום שהחלה גבתה המלחמה הזאת מחיר בלתי נסבל.

בגלל חירשותי לא שמעתי את צפירת האזעקה לפני שבועיים בשש וחצי בבוקר, אבל שמעתי בומים מהדהדים בשמיים. בביקור בתל אביב לפני שנתיים, שבסופו נהניתי מחדוות המסע חזרה הביתה, שמעתי את אותם פיצוצים עצמם. אין לי מושג אם יש מקלט בבניין. גם לא טרחתי לשאול. גם לא מרחב מוגן. נשארתי במיטה וכך גם בימים לאחר מכן. זאת מין עצלות פלגמטית. מי רוצה לפגוש שכנים לפני המקלחת. וזה גם מתיישר עם תחושתי כאן. מחדל ההפתעה וחוסר הידיעה, כפי שנאמר, גדול יותר מהמלחמה לפני 50 שנה. אבל אז הייתי בן 19 והחיים היו לפניי. אני כבר לא בן 19.

מקס ומרי אליס (צילום: רון מיברג)
מקס ומרי אליס (צילום: רון מיברג)

אני לא מי שאמור לדבר איתך על מטרות המלחמה, כניסה קרקעית לעזה, מחירה ויעדיה. יש אנשים שיודעים ומבינים יותר ממני. צריכה להיות לאנשים כמוני בעיה מוסרית עם האופן שבו משכיב חיל האוויר הישראלי את עזה. הלב אמור להתכווץ למראה הפליטים, אבות נושאים ילדים מתים, פליטים עם חבילות ומזוודות. אני מקווה שהתגובות האנושיות ישובו, המחזוריות הזאת אינה זרה לי. אבל זה רגע שבו אסונו של הזולת מתקזז עם חמת הזעם הרצחנית, האכזריות החייתית ומעשי הטבח וההתעללות הקשים של חמאס בישראל. תמיד ידענו שיריבינו אינם שוודים, אבל תאוות הדם הניאנדרטלית שעלתה מהם אינה מתעכלת.

טיבם של רגעים כאלה, של מאבק פנימי על צלם אנוש, שהם משנים צורה בהתאם לנסיבות ושבים לזרום באפיקים הישנים. אבל מה שקרה ביישובים הסמוכים לגבול, במסיבת הטבע, הוא מה שכינה קולגה בטלוויזיה, "הפוגרום הגדול ביותר בתולדות הציונות". והוא צודק. אני חדש, זמני ותלוש כאן, אבל מכיוון שחדלו לחתור לפתרון בעיית החיים לצד הפלסטינים במשך 20 שנה, אינני רואה כיצד יישבו איתם מעברו השני של שולחן אחרי המלחמה. זאת תמיד חולשה רגעית של השמאל. לפקפק בצדקתו נוכח האימה.

בימי הפיגועים הגדולים ב־1996, כתבתי ברגע של פקפוק רגעי משהו שקראתי לו "איפה טעינו". לא יכול הייתי לדעת שבעונת הבחירות ידפיסו את הטקסט שלי כפמפלט של הימין וישתמשו בו להראות שאפילו בשמאל כבר לא בטוחים בדרכם. לפעמים צריך לחשוב שלושה צעדים קדימה. שבוע לאחר מכן, בעיקר משום שכעסתי על אובדן אמונה רגעי, ניסיתי לתקן כיוון עם "איפה צדקנו". זה לא היה אפקטיבי, משום שרפליקות ישנות מחווירות תמיד לצד פיק ברכיים אידיאולוגי רגעי שמישהו ממנף.

המלחמה הזאת טובעת בדם, דמעות, עצב ושבר קיומי גדולים כל כך, במשפחות שלמות שנמחקו באופן שהדעת אינה סובלת, במתים, פצועים, חטופים ונעדרים, שקשה לתייק אותה ברצף הכרונולוגי של הסכסוך. גם אם אתה חושב על כל ההקשרים הרלוונטיים, מה קדם למה, מי עשה מתי, לא תגיע לשורה תחתונה כה מזעזעת. גם מבלי לחזור לבנאליות של הרשע ולניסיון שאינו נגמר להסביר מה קרה לגרמנים במלחמת העולם השנייה, התשובה לשאלה הקשה כנראה נמצאת שם. במוכנות לוותר על צלם אנוש ולחצות את כל הקווים המפרידים בין אדם וחיה.

התנזרותך מצריכת חדשות לא תעזור לך להתחבא הפעם. זה אירוע מתגלגל, ולא לראות CNN לא יועיל לך. אין לך בחנות מספיק יין כדי להטביע בו את העובדות המרות וסיפורי האימה.

בעניין גשר ההפגנות ברחוב הראשי של בלו היל, שעליו ניצבים תושבי העיירה הטובים עם כתובות ודגלים, תמיד בצד הנכון של העימות האידיאולוגי; מי שיעמדו שם עם כרזות וססמאות בעד חמאס - יש לך רשות ממני להעיף אותם למים עם הפריוס. לא לדרוס חלילה, אלא כמו שאקרויד ובלושי העיפו את הנרי גיבסון והניאו־נאצים שלו מהגשר ב"אחים בלוז".

היית נוזף בי, אבל אני צופה בכמות בלתי סבירה של טלוויזיה. את האזעקות ממילא איני שומע ואת הנפילות רואים בטלוויזיה. בדרך כלל האולפנים מלאים חבורה של ראשים מדברים. מומחים רבים לעניין בנגזרות ביטחוניות ומאגר בלתי נדלה של קצינים בדימוס. אני מדבר על גנרלים שניהלו את הצבא. חלקם אומרים דברי טעם; חלקם פחות. על כל עשרה השומרים על איפוק ומוכנים להמתין לבוא חשבון עם האחראים למחדל ולחכות לוועדת החקירה, יש אחד שרותח וקופץ בכיסאו ומטיח האשמות קשות כבר עכשיו. יש עיתונאים מטעם שמדבררים את הממשלה, ויש עיתונאים שנמאס להם מטעם.

האמת היא שהטבח של חמאס והאירועים בעקבותיו בחשו קצת את הרפליקות השגורות. פעם בכמה ערבים מחכים להצהרה לקונית, קריפטית, נחושה לכאורה אבל לא משכנעת של ראש הממשלה נתניהו. הוא מפציע באיחור ניכר ומתיש על המסך, אומר את שלו ולא עונה לשאלות. הוא מתראיין לרשתות זרות באנגלית, ואתה יכול לשמוע אותו יותר ממני. אגב, אינני מכיר ערוצי טלוויזיה בעולם המזמנים אורחים רבים כל כך לאולפן. הקלות שבה הוא מפקיע זמן מסך ואינו עושה בו שימוש מושכל, לא מחבק, מעודד או מכיל, גורעת מהילת צ'רצ'יל שהוא מייחס לעצמו. צ'רצ'יל הוביל את בריטניה לניצחון ואחריו שלחו אותו הביתה. המנהיג דה־פאקטו של ישראל בשבועות האחרונים הוא ג'ו ביידן. אני מרגיש בבית.

אנדרסון קופר הגיע ואפילו הספיק לדמוע, אבל ישראל במלחמה איננה אוקראינה במלחמה, ולא בטוח כמה מגישים בכירים יגיעו כדי להצטלם באפודי מגן על רקע טילי שיוט נוחתים מאחורי גבם מעל גג בעזה. יכול להיות שוולף בליצר לא יוותר, וגם קלריסה וורד, CNN, הוקמה עבור רגעים זוללי תקציב כאלה.

אף שנולדתי, גדלתי וחונכתי כאן ואבי וסבתי נולדו כאן, רוב הזמן אינני מבין מה אני רואה. למה יש כאן רשת מרכולים מצרפת? למה עוסקים בחדשות במחיר הטיסות והטיולים לחו"ל, בדילים הטובים ביותר, סוויטות פאר בדובאי, אתר טיסות סודיות ברשת, השוואות מחירים והעובדה שלא משתלם לייצר חלב ולכן מייבאים מפולין? למה האוויר מלא בכל כך הרבה הבל וסרק? יומיים לפני המלחמה התקוטטו יהודים על סדרי תפילה בכיכר העיר, קיללו, נאבקו והתנגשו באלימות, וכעת הם עם אחד, שינצח יחד, כולם יחד, מחובקים, מכבדים איש את זולתו, אצבעות באגרוף קפוץ החובט באויב. זה תמיד היה עם שנתן חיבוק בעתות מלחמה ואסון ושב לעוינות הדדית מצמיתה דקה אחרי צפירת ההרגעה. אם אינך זורם כמוני באפיקים האלה, אתה עומד בצד ומתבונן בהשתאות במתרחש מבלי שיהיו לך הכלים להבין.

מי שמתרשם כרגע מגלי האהדה לישראל, עם הבית הלבן ומגדל אייפל צבועים בכחול־לבן, שייקח עמוק לריאות, כי זה יתהפך. פוגרום אחד לא יהפוך אותנו לאהודים יותר. הפרמטרים הבסיסיים של הסכסוך לא השתנו. כבר עכשיו מדברים באו"ם על אסון הומניטרי בעזה ועל מיליון פליטים.
אינני מייחל לזה חלילה, אבל מישהו יגיד או יכתוב דרזדן. העיר שצ'רצ'יל הפך לעיי חורבות, העלה באש והרג 25 אלף אזרחים כנקמה על הפגיעה בקובנטרי. "נראה לי", אמר צ'רצ'יל, "שהגיע הרגע שבו יש לשקול הפצצת ערים בגרמניה כדי לזרוע בהן הרס, באמתלות אחרות כמובן". קורט וונגוט היה שם וכתב את "בית מטבחיים 5", שעליו גדלנו. כולנו בילי פילגרים.

פגיעת רקטה סמוך לשדרות (צילום: REUTERS/Amir Cohen TPX IMAGES OF THE DAY/File Photo)
פגיעת רקטה סמוך לשדרות (צילום: REUTERS/Amir Cohen TPX IMAGES OF THE DAY/File Photo)

טוב שאנשי הקיץ סגרו את הבתים על החוף וחזרו לחיי הנוחות שלהם בניו יורק ובוסטון. זה מוריד את מפלס המצח הגבוה באזור ומשאיר את המקומיים עם התמקדותם הקיומית בשוטף. אני שמח שאיני שם כרגע ואינך יכול להציג אותי כעיתונאי מישראל.

מצד אחד, היהודים שניגשו אליי וגיששו אחרי קרובי משפחה בחיפה שאני ודאי מכיר; ומצד שני, האינטלקטואלים והאקדמאים מהשמאל הנאור שבחרו בי להיות מטרת הנזיפות הפוליטיות שלהם על האופן שבו ישראל מתנהגת לפלסטינים. לא הייתי עומד בזה היום. וודאי לא הייתי שותק. אני שונא אינטלקטואלים שאין להם מושג מה קורה ומצטטים את נועם חומסקי.

כשאתה נוסע לבקר את הוריך בניו יורק (אני מצטער על מחלתם), תן דעתך לתדרים הרוויים במשטמה. אפילו יהודים פרוגרסיביים נחרדו למשמע האופן שבו תיארו חוגי שמאל את התקפת הטרור בישראל ואת הטבח באזרחים יהודיים כ"מעשים הרואיים של התקוממות נגד הכיבוש". רדיקלים של מקלדת מביעים תמיכה בפשעי מלחמה נגד ישראל, מציאות המפלגת את הציבור היהודי בימים של אנטישמיות גואה המחייבת לפחות מראית עין של חזית אחידה.

אנשים אינם מודעים לכך, אבל סביב השולחן בבית ביידן נהג אביו לומר, "ג'ואי, אם ישראל לא הייתה קיימת, היינו צריכים להקים אותה". ב־1970 הגיע ביידן הצעיר לסן פרנסיסקו, שם היה הנואם המרכזי באירוע התרמה למען ישראל. ננסי פלוסי השאילה לו את הג'יפ שלה כדי שביידן יסתובב בעיר וידבר בזכות הציונות. על זה גמלה לו ישראל, שפוטה בכירה וחרופה של דונלד טראמפ, בלעג ליומרתו להיות נשיא.

כמה טוב שהכרחת אותי להיות חלק מאמריקה שבחרה בביידן. הימים שבהם תקענו ביוזמתך את השלטים "ביידן־הריס" בצדי הדרך, כאשר במראה של הפריוס ראינו את השכנים תולשים אותם לטובת "טראמפ-פנס", מתויקים אצלי כחוויה מתקנת. לא פחות קשה היה להיות העיתונאי היחיד שכתב בעברית שביידן ינצח.

אני חושב שהוא טועה בהתעקשותו על קדנציה שנייה, אבל בינתיים הוא נשיא שמתקשה להבליג מול סטיות תקן לא אנושיות, שנאת אדם והרג ללא הבחנה. ביידן כבר נשלח על ידי ישראלים לאגף הסיעודי בביתן השיטיון הגריאטרי, אבל הוא מזהה את ההבדל בין טוב ורע, מוסרי ומושחת, חבר ואויב. טמונה בו לוחמנות אינטואיטיבית (דיברנו עליה) בגלל האופן שהחיים צילקו אותו עם מות אשתו הראשונה ובתו ומות בנו בו, ששירת בצבא וביידן מתאבל עליו כעל חלל מלחמה ולא כעל חולה סרטן.

ג'ו ביידן בישראל (צילום: REUTERS/Evelyn Hockstein)
ג'ו ביידן בישראל (צילום: REUTERS/Evelyn Hockstein)

הכבוד שלו לצבא ניכר באופן המכובד והטקסי שהוא מצדיע בכל הזדמנות. זה היה ביידן שזיהה מיידית את שהתרחש באוקראינה עם הפלישה הרוסית וגרר את מנהיגי העולם לעזור, לצייד ולחמש. זה נשיא שטבח 1,300 ישראלים מרתיח את דמו ובלי רשות הקונגרס הוא קולע את אמריקה ללב העימות ומתרה בשחקנים אפשריים שלא יעלו למגרש. טראמפ לעומתו, במנוסה משלטונות החוק, מיהר להשפיל את המודיעין הישראלי על המחדל, כי קשה לו לשאת את תמונת ביידן מוקרנת על קיר ענק בתל אביב עם הכיתוב "תודה לך, מיסטר פרזידנט". בעולם כבול בכללי התנהגות פוליטיים, ביידן הוא הבריון השכונתי ששואל את הילד שמרביץ לחבריו: "אתה רוצה חתיכה ממני?".

מקס, מה שקרה כאן בשבת ב־7 באוקטובר בעיצומו של שבר אידיאולוגי, חוקתי ופוליטי גדול, העמיס על מדינה המתקיימת בהפרעה תמידית, טראומה מסדר גודל חסר תקדים. בדרך כלל אני מנסה לא לגרור את השואה לדיונים, אבל קשה להימלט מהמסקנה שזה היה אירוע שמזכיר את האסון הגדול של העם היהודי. לא כצאן לטבח, כי היו כאן לחימה אמיצה והקרבה גדולה, אלא בשל ההסתלקות המוחלטת של חמאס מעקרונות אנושיים שבלעדיהם נבלעות תרבויות בחורים שחורים. ישראל הוכיחה, כמו אמריקה, כי היא גדולה, אמיצה ונחושה יותר מסך כל הנהגתה הפוליטית. חשבון הנפש יהיה נחוש, נוקב וחותך, והוא יחצה לדעתי קווי התפלגות פוליטית.

הנה מסקנה אישית שהגעתי אליה בכאב לב גדול: כאשר אתה מקבל החלטה נכונה ובוחר מקום לחיות בו את שארית חייך עם האישה שהייתה איתך 45 שנה, אל תשנה את דעתך. לא הכל הפיך, ויש טעויות שאי אפשר לתקן. בוקר אחד אתה מתעורר ומבין שזאת שארית חייך ונותרת ללא נכסים רגשיים.