מדברים על 4,000 פצועים, וזה לא כולל מאות אלפים שפצועים נפשית ועשרות אלפים שעזבו את בתיהם. חלק מהבתים הרוס ושרוף, ובעליהם עברו להתגורר במקומות זמניים בתנאים לא תנאים. הרבה אזרחים, הרבה מאוד, איבדו אמון בהנהגת המדינה ובראשי מערכת הביטחון, שכשלו כישלון בלתי נסלח בתפקידם להגן על אזרחי המדינה. קרובי החטופים ואלו שאינם יודעים עדיין מה עלה בגורל יקיריהם, אינם עוצמים עין. דעתם נטרפת מדאגה ומזעם.
“מה יהיה?", שואלים הרבה אזרחים הגיוניים שלא רואים כל פתרון הגיוני באופק, שיביא שקט למי שבחר להתגורר בארץ הזו ולא הוציא פספורט זר, לא קנה דירה בפורטוגל או ביוון ולא חלם או לא חשב מעולם שיהיה לו ספק אם הוא רוצה לחיות את שארית חייו במדינת ישראל.
“מה יהיה?", שואלים מאות אלפי אזרחים החיים מתחת לקו העוני, שהמלחמה נפלה עליהם כלשון הקלישאה “כרעם ביום בהיר", כשבטלוויזיה הם ראו שצריך לאגור מים, בטריות, טרנזיסטורים, מוצרי מזון יבש, והם - אין להם כסף לרכוש את הנדרש לימי מלחמה, והם מפחדים. הם מפחדים!!! האזעקות והבומים בדרום, בצפון, במרכז, בתל אביב, בירושלים, בכל עיר, בכל יישוב, בכל פינה גורמים להם לחפש מחסה. חלקם אנשים בודדים. הבדידות בימים כאלו הורגת מוות אטי בייסורים.
“מה יהיה?", שואלים סבים וסבתות החוששים לגורלם ולעתידם של צאצאיהם. “מה יהיה?", שואלים בעלי עסקים שנאלצו לסגור אותם ומפלס החובות שלהם עולה מיום ליום. “מה יהיה?", שואלים אלו שלא עומדים בנטל המשכנתה והריביות שגובים מהם הבנקים.
הפוליטיקקים והביטחוניסטים, שלא מפסיקים לדבר באולפנים על “נכתוש, נהרוס, נשמיד, נחסל, נמחוק", לא מוסיפים להרגשה המחורבנת של הרוב הגדול של אזרחי המדינה. “זו מלחמה שתיקח חודשים", מזהירים את הציבור, שרץ לתפוס מחסה מהטילים המאיימים עליו. קונצרט של אזעקה מלווה בבומים ובסירנות של מכוניות שירותי ההצלה הרבים.
הפרשנים לענייני ערבים מדברים נון סטופ. מזהירים את האזרחים המודאגים שמעורבות חיזבאללה קרובה, ויודעים להזהיר את האזרח המודאג והרועד מדאגה שבידי חיזבאללה 200 אלף טילים קטלניים, שמסוגלים להגיע לכל פינה בישראל.
הפוליטיקקים, בארשת של שועלי קרבות ותיקים, מזהירים את לבנון וחיזבאללה שצה"ל יכתוש אותם, ימחק אותם, יחסל אותם, בלה בלה בלה. האזרח, שאכל את הלוקשים שלהם עד לפני שבועיים, כבר לא מאמין לאף מילה, לאף הבטחה ולאף איום. אנשים מתחילים להתפכח מהאשליות. התשובה שהייתה מקובלת פעם לשאלה “מה יהיה?", “יהיה טוב", מתחלפת. יש העונים “יהיה רע", הבוטים יותר עונים “יהיה חרא", והמחמירים עונים “תהיה קטסטרופה".
בתחילת השבוע אזרו עוז חלק מאנשי הצמרת הביטחונית והודו בכישלונם ובאחריותם החלקית, כל אחד בתחומו, ב"פשלה הביטחונית". הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר היו הראשונים. כמה פוליטיקקים מהצמרת המדינית אמרו את המילה כישלון בקול רפה. ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסיבות העיתונאים ללא שאלות, לא הרכין ראש, לא הודה בכישלון, לא התנצל. כמו לפני תחילת המתקפה הרצחנית של חמאס, המשיך לאיים בכתישה, מחיקה, הריסה. הבטיח ניצחון מוחץ, זרק למיקרופון “עם ישראל חי", וגרם למשפחות ההרוגים והנרצחים לסנן קללה חרישית.
בחודשים האחרונים, מאז שנודע לו שחטף סרטן בלבלב, החלה הספירה לאחור. יצאנו לכמה ארוחות שחיתות, עברנו ב"יוליה", ב"קיטון", במסעדה תאילנדית, במסעדה הודית, בחומוסייה בשוק הכרמל. אכלנו כמו חזירים והזכרנו את האמירה “אכול ושתה כי מחר נמות".
רענן הוא מכביסט צהוב שרוף. אבי צור הוא אדום שרוף, תרתי משמע. הם שנים רבים ואוהבים אחד את השני, ואני מסתלבט על שניהם. משכנו את הזמן, ניסינו להנעים לרענן את הזמן המוקצב לחולי סרטן הלבלב. ביום ראשון, כשהגענו אליו למפגש פרידה, כי מצבו החמיר והוא כבר נראה נורא, היינו ביום השני למלחמה. בקול מרוסק הוא אמר שלו היה בריא, היה מתגייס למילואים. אמר וצחק צחוק עצוב וכואב. אחרי זה ביקש שנלך, כי הוא רוצה לשכב לישון. התחבקנו חיבוק פרידה אחרון. אלו ימים קשים.
לא אספר ואפרט את טוב לבו ואת מעשיו הטובים של רענן סובל, שנפטר ביום ראשון השבוע. אולי בהזדמנות אחרת. בימים האלו מובאים לקבורה מאות צעירים. העצב קורע, העיניים יבשו מדמעות, סיפורי הגבורה של חיילים ואזרחים בדרום מצמררים. האל חסר הרחמים, ש"הכל נהיה בדברו", נעלם אי־שם במעמקים או במרומים, או איפה שלא יהיה, והעם היושב בציון נשאר עם השאלה שאין עליה תשובה - “מה יהיה?".
התרעות פיקוד העורף