ביקרתי בקיבוץ נעוריי כפר עזה: שער הברזל נפתח וריח של מוות | טל לב רם

"פתוח סגור פתוח". אינני יודע מדוע כותרת ספר שיריו של המשורר יהודה עמיחי היא זו שתופסת ומעסיקה את ראשי לאחר הביקור השבוע בקיבוץ נעוריי כפר עזה.

לקראת מלחמה אזורית? ספינה אמריקאית יירטה טילים מתימן שכוונו לישראל
הזוועות בנובה ממשיכות להיחשף: "הייתה כיתת יורים. ירו באנשים כמו בברווזים"

עם הביקור הזה המתנתי. היססתי. לא בטוח. חושב. חושש מזיכרונות חדשים שימחקו שנות נעורים יחפים ועצמאיים כילד חוץ בקיבוץ, ואת השנים הארוכות שבהן כפר עזה היה מוצב קדמי. בית שני לילד חוץ, שכפר עזה הפך לבית ראשון עבורו בכל סבב הסלמה חסר תכלית או מבצע צבאי כבר יותר מ־15 שנה.

קשה לתאר במילים את הפער בין העוצמות שחשים בשטחי הכינוס לבין התחושה הכבדה שנוחתת עליי כאשר אני חוצה את השער הצהוב והכל כך מוכר של הקיבוץ. בשטחי הכינוס – עוצמות של צבא חזק וגדול: שיירות הטנקים והכלים המשוריינים, ובעיקר הרוח והמוטיבציה של הלוחמים להילחם, לנצח.

לוחמים צעירים בני 19־20, שעבור ההורים בבית הם עדיין ילדים, והם אלה שמבקשים להגיד שכבר לא. שאולי בכלל התבלבלנו לפני הרבה שנים כשהפכנו לוחמים, שעול ההגנה על המולדת מוטל עליהם - לילדים של כולנו. "רוצים להילחם, רוצים טוב עבור המדינה, האסון שהתרחש איחד את כולנו, את המדינה. צריך לעשות מה שצריך לעשות. לא משפחה, לא חברים, לא אמא או אבא. צריך לנצח במלחמה, ואנחנו נהיה הכי טובים".

לוחמי המילואים כבר יותר מפוכחים, יודעים להצביע על הבעיות במוכנות ולדרוש תיקונים ולא לוותר לצבא, אבל המוטיבציה גבוהה, והתחושה הכללית היא שבכל הקשור למי שאמור לחצות את הגדר לעזה מצב הציוד סביר. "אנחנו נמצאים בהכנות אחרונות", אומרים אנשי המילואים בשטח. "ההתנדבות מלאה, והמוטיבציה גבוהה, אנחנו הוותיקים כבר לא מחפשים להיות גיבורים גדולים, באנו להתגייס ולנצח".

כמה גדול הפער בתחושות כאשר השער הצהוב של הקיבוץ נפתח בפניי. עוד פעם פתוח־סגור־פתוח, או אולי סגור־פתוח־סגור, כשהכל מתערבב יחד: אישי. לאומי. מקצועי.

אמונות, מחשבות, זיכרונות נעורים, ואז – בום. שער הברזל נפתח וריח של מוות, ושוב, מוטלת עלינו החובה להמשיך לתפקד ולסגור חזרה. סגור־פתוח־סגור. אין כנראה דרך אחרת, בוודאי עבור הלוחמים שאיבדו חברים רבים, והקצונה הבכירה שאכן כשלה, אבל הבינה שבשביל לנצח במלחמה יש לקחת אחריות פומבית מול הציבור, הפקודים והלוחמים בשטח.

כל הפצעים ייפתחו מחדש לאחר המלחמה, ועכשיו זה כבר לא הזמן לעסוק בהם. בלקיחת האחריות יש משהו משחרר, מספק חמצן גם לסביבה הקרובה, גם לעם. כמה חבל שראש הממשלה בנימין נתניהו כל כך רחוק מלהבין זאת.

קו ראשון לג'באליה

מצומת סעד נוחתת עליי ההבנה המוזרה שאני נוסע לקיבוץ בסוג של שיירה צבאית. תחנת הדלק, מסעדת "שמרלינג", ובכביש הכניסה לקיבוץ רכב מסחרי, כנראה עם סימני ירי, שזרוק בצד. מפעל כפרית, פאר הקיבוץ, נראה מרחוק בדיוק אותו דבר. ירי הארטילריה וזמזום המל"טים באוויר נשמע כמו בכל סבב לחימה קודם.

ככה זה בקו ראשון ג'באליה. שום דבר עדיין אינו מרמז על הזוועה שעברה על חברי הקיבוץ, שרובם בילו את השבוע האחרון בקיבוץ שפיים. בהגעה למזכירות הקיבוץ, בחניה, מבט אחד שמאלה בשכונת הוותיקים, זו שהכי רחוקה וללא קו ראייה מעזה, מגלה בית הרוס לחלוטין.

בין שבילי ההליכה הצרים והמוכרים של הקיבוץ, ענף הנוי, גינון בשפת הקיבוץ, עדיין השאיר עקבות של הקיבוץ שאני זוכר גם מלפני יותר מ־30 שנה. בשכונה הזו של דור המייסדים לא השתנה יותר מדי, עד למלחמה האחרונה.

העיתונאים פורקים מהרכבים, רצים לבצע את תפקידם בזמן מוקצב שהצבא מאפשר. אני מוצא את עצמי במצב מוזר. כאן, מתוקף תפקידי כעיתונאי, מרגיש חזק את המכה בבטן. מחליט שקודם כל אגש לבית משפחת עמיקם. טוליק ז"ל ופולי, משפחתי המאמצת בקיבוץ.

ביתה של פולי נותר פתוח עבורי במשך שנים ארוכות. במרפסת הבית מיקמנו באופן קבוע את עמדת השידור של גלי צה"ל, כמעט קו נוף ראשון לג'באליה, משם הגיעו רבים לרצוח בקיבוץ. השכול, שפקד רבים בקיבוץ כפר עזה, לא פסח גם על משפחת עמיקם. נדב, שאותו הכרתי כילד קטן כשהגעתי לקיבוץ, נפל בקרב שניהלו חברי כיתת הכוננות עם המחבלים.

"הצבא נאלם דום"

את הביקור של העיתונאים אני מנצל לשיחת וידיאו עם פולי, בניסיון לאתר את אלבומי התמונות של נדב. זה כל מה שפולי מבקשת מהבית: "בפרוזדור, אלבום בצבע חום־בורדו מעט מתפרק ואחד בצבע תכלת. זה ואת האוכל של הכלבים, זה שהם רגילים אליו מכפר עזה". בשש וחצי בבוקר, יום שבת ה־7 באוקטובר, הטלפון כמעט התפוצץ מכמות ההתרעות של הרקטות ששוגרו מהרצועה. התמונה עוד לא הייתה ברורה,

"מקווה שהכל בסדר", כתבתי לפולי. כמו בדרך כלל כאשר מתחילה הסלמה בדרום וירי מהרצועה.

"בממ"ד", ענתה לי פולי ב־7:08, "הפתעה גמורה". כשעה לאחר מכן היא כתבה "טל, יש פה ממש מלחמה. לא יודעת מה קורה בחוץ. נדב בכיתת הכוננות. אני לא יודעת מה איתו, שמעתי שיש פצועים".

את הדיווחים אני מקבל גם ממיקי, חבר. כמו פולי, כך גם משפחת רוזנפלד, מיקי ונורית, הם בית פתוח וחם לאין־ספור אנשים לאורך כל השנים של הלחימה מול רצועת עזה. תמיד נשארים, תמיד מחוברים לקרקע: מטפלים, מאכילים, דואגים לעשרות חיילים כבדרך קבע. ובעיקר פרטנרים בשעות קשות שבהן הקיבוץ מתרוקן מאנשים, וקולות המלחמה משתלטים עליו והופכים אותו לזירת מלחמה של נפילות פצצות מרגמה ורקטות מעזה, תותחי הארטילריה הצה"לית וקולות הפיצוצים מעזה.

גם בבית השורשי, החם והחזק הזה, הכה השכול. הדר, בתם, ובעלה, איתי ברדיצ'בסקי, נרצחו. ילדיהם, תינוקות בני עשרה חודשים, נותרו לבדם במשך שעות ארוכות מאוד. שכנים שמעו את התינוקות בוכים.

מיקי הבין היטב את תמונת המצב היטב. בקור רוח מקפיא תיאר לי את ההתרחשות. "שמח אצלנו", הוא כתב לי ב־7:28.
"דיווחו לכם על חדירה בצבא?", אני כותב לו, מבלי שאני מבין עדיין שאין מי שידווח לאחר שהמכשול קרס והמוצבים נכבשו.

"חדירה", ממשיך מיקי. "בקיבוץ מסתובבים מחבלים, וכך גם בנתיב העשרה. הם חדרו מהים ומצנחים ממונעים". בשלב הזה גם בכפר עזה, למרות הבנה של חומרת האירוע, לא מבינים שהמצב חמור הרבה יותר, ולמעשה ביניהם ובין ג'באליה אין גדר ואין לוחמי צה"ל.

"מחבלים מסתובבים בקיבוץ, יורים, הצבא נאלם דום, כנראה שטל איילון נפצע", מדווח מיקי. בהמשך התברר שטל איילון נהרג בקרב של כיתת הכוננות.

ב־8:15 עדיין לא ברור אם מחבלים השתלטו גם על בתים בקיבוץ. ב־8:34 אני בודק מול מיקי אם הצבא חבר לקיבוץ, כאשר גם אנחנו, העיתונאים, מתקשים לקבל תמונות מצב ברורה של המתרחש בכפר עזה באותן שעות איומות. "נאמר לי שהצבא חבר", עונה מיקי. "יש מעל עשרה נפגעים". רק בכפר עזה? אני מתקשה להבין את הנתון. קשה לקלוט, מי היה מאמין.

במקביל נפתחת גם קבוצת בני משק שמצרפת אותי אליה. מיקומים של משפחות במצוקה שלא ברור מה קורה איתן וטלפונים מאנשים נוספים בקיבוץ שמבקשים שאנסה לשלוח את הצבא לאותם מקומות. גם מקיבוצים אחרים מתקבלות הודעות. אני מקבל תמונה זהה של אנשים שנצורים בממ"דים. חומרת המצב הולכת ומתבררת כגרועה הרבה יותר ויותר מרגע לרגע.

הצבא יגיע עוד מעט, אני אומר לאנשים ששלחו לי את המיקומים של הבתים, כאשר עדיין האמנתי, גם בתוך מהומת הקרב, שבעקבות העברת המידע לצבא - חבירתו לאותן משפחות היא רק עניין של זמן. רק לאחר מכן התברר כי בגזרה היו לוחמי צה"ל מעטים, ויחידות מיוחדות הוקפצו אל מול מעל 1,500 מחבלי נוח'בה שפרצו את המכשול, כבשו את המוצבים וחדרו ליישובים.

ב־12:11 כותב לי מיקי: "חיסלו מחבל ליד משפחת בראון, יורם חטף בבטן. יש הרבה נפגעים. במגורי הדור צעיר יש בלגן גדול". "עם פולי הקשר התנתק לי", אני אומר למיקי, והוא מסביר את זה בהפסקת חשמל.

בערב, לשאלתי אם יצר קשר עם כולם במשפחה, עונה לי מיקי: "יש לנו בעיה עם הדר ואיתי, מקווים לטוב. בדיעבד מתברר שהיה דיווח כי במשך שעות שומעים את התאומים בוכים. בבוקר כותב לי מיקי: "הדר ואיתי נהרגו, התאומים שלהם בסדר".

פתק על המקרר

בחזרה לסיור בכפר עזה. רק לאחר אותן שעות של ניסיונות להבין את תמונת המצב, להעביר לגורמים שונים בצבא מיקומים של משפחות נצורות, לנסות להבין איפה המצב גרוע יותר על מנת להעביר את המידע לגורמי צבא, רק כעבור זמן התברר שהמצב היה כל כך חמור ותמונת המצב הייתה תחת חוסר שליטה לאורך היום. כך שבכלל ספק אם למידע שעבר יש משמעות.

חוסר האונים, התחושה הקשה, כל אלה מקבלים עכשיו עבורי פנים ושמות. שבילים מוכרים לרגליים יחפות בקיבוץ הם עכשיו רק נתיבי הרס מטורף וריח מזעזע של גופות.

לאחר שאני מוצא את אלבומי התמונות של נדב עמיקם ז"ל, אני יוצא דרך הדלת האחורית של המרפסת. כאן עמדה תמיד עמדת השידור של גלי צה"ל, מולי מגורי הדור הצעיר והחללים שכעת הרוסים לחלוטין. קוביות של חדרים קטנים וצנועים, כניסה וממ"ד.

את החדר הפינתי ביותר קיבלתי בזמנו לכמה לילות מאחד הצעירים שהיו בצבא. רק חורבות נותרו ממנו, מספרות את סיפור הקרב שהתנהל כאן ואת מעשיהם האיומים של המחבלים שהציתו שריפות במקום. נותרו רק זיכרונות ישנים מפינות הזולה שהיו כאן. באזור הזה של הצעירים, מרכז החיים תמיד היה בחוץ, ביחד.

המשפחות והבתים שנפגעו בצורה הקשה ביותר הם אלה שבעיקר קרובים לגדר מול עזה, אבל לא רק הם. חלקם נהרסו עד היסוד, במיוחד אלה שהמחבלים שרפו. שמות משפחה מוכרים, שבהם גם אנשים מוותיקי הקיבוץ, שעברו לפחות 20 שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותם.
קשה לתאר את התחושה במציאות כאוטית, כשבתים של חברי משק הופכים עכשיו לעמדות של צבא. כפר עזה, לפחות כרגע, הוא סוג של מוצב צבאי, שבו מסתובבים כוחות רבים.

על מקרר כסוף משאירים לוחמי צה"ל פתק לצד תמונות המשפחה שביתה נפגע: "סליחה על הבלגן, אוהבים, חיילי צה"ל". בחלק מהבתים שנפגעו, פאזלים עדיין פרוסים על השטיח - עדות לליל שבת משפחתי ושגרתי לפני שהתרחש האסון. "לצמוח", נכתב על תמונה של פרח שנראה כי צוירה ביד מוכשרת של ילד צעיר.

תוך כדי הליכה אני רואה את ביתו של עומר חרמש ז"ל, בן קבוצת אגוז – בני גילי בקיבוץ. זהו בית חדש יחסית שלא מוכר לי. עד לפני כמה שנים היינו בקשר מדי פעם, והוא היה נוהג להזמין אותי לטורנירי פלייסטיישן, אף שאין לי מושג בתחום. אני נכנס לתוך הבית וכועס על עצמי על ביקור שלא עשיתי בעקבות ויכוח טיפשי, לאחר שכיסח אותי לגזרים בפייסבוק על משהו שכתבתי. כמה זה נראה מטומטם היום. קונסולת המשחק נותרה במקומה על השולחן כאילו עוד שיחקו בה לא מזמן.

האמריקאים הצילו אותנו

עושה סיבוב בחדר האוכל המוכר לי היטב, ובין רכבי חמאס שעדיין מוטלים בצד הדרך. זיכרונות הילדות, סבבי ההסלמה ומראה הקיבוץ עכשיו מתערבבים לתמונה אחת מורכבת של כמעט 30 שנה. קיבוץ פורח שעבר אסון עצום, וכמו תמונת הילד - המדינה חייבת לסייע לתושביו לצמוח מתוך האפר. פתוח־סגור־פתוח, או להפך. כנראה שאין ברירה אחרת.

ככה זה כאשר הכל צף באוויר ורחוק מלשקוע, כשהמשפחות השכולות כה רבות וחשבון הנפש האדיר עוד יגיע. אבל כעת בצה"ל חייבים להתמקד בעיקר במלחמה בעזה, שהולכת להיות ארוכה מאוד. ייתכן שיחלוף זמן עד שהתמרון ייצא לדרך, ככה לפחות צה"ל משדר.

הפעילות מהאוויר עד כה מביאה עמה הישגים טובים ומכינה את הקרקע לפעילות הקרקעית. סוגיית החטופים מורכבת מאוד, וכאב המשפחות קורע לב. קשה מאוד לדעת כרגע כיצד זה ישפיע על ניהול המערכה, אבל המאמץ הזה חייב להתנהל במקביל ללחימה, גם כאשר ברור שישראל מוכרחה לנצח את המערכה בעזה.

כ־200 משפחות של חטופים, מספר בלתי נתפס, שעל המדינה לעשות כל שביכולתה להחזיר אותם, גם במהלך לחימה. עד לתמרון הקרקעי העיניים כמובן מופנות גם צפונה. התגובה המהירה של האמריקאים ונשיא ארה"ב ג'ו ביידן אינה מקרית, היא ביטוי לשיתוף פעולה הדוק ולחלוקת מודיעין בין מערכת הביטחון הישראלית לזו האמריקאית. יחסים שהתהדקו מאוד לאחר מעבר ישראל לאחריות פיקוד סנטקום.

גם לאמריקאים לא היה מודיעין לגבי התוכניות בעזה, אבל כמו באמ"ן סימנו באופן ברור כי האיום הרב־זירתי מאיראן ובנות בריתה הולך וגובר, ובהתאם לכך ניתן להניח שלאמריקאים היו תוכניות מגירה להפעלת הכוחות בעת הצורך, והם שלפו אותן ברגע שהבינו את חומרת המצב.
כאשר תתבהר התמונה בקרני השמש שלאחר המלחמה, יבינו כנראה אזרחי ישראל עד כמה הייתה קריטית הפעולה המהירה של האמריקאים.