1. צבא נחוש
צה״ל הוא צבא מוכה. מעולם לא שמעתי את בכיריו במצב כזה. אבל צה״ל הוא גם צבא נחוש. מפקדיו מבינים מה קרה להם ונשבעים לתקן את זה. עד הסוף. באופן שלא יותיר ספקות, לא יותיר חמאס ולא יותיר אפשרות למישהו לפגוע בישראל, מתוך עזה. אפשר לצמצם את זה לשלוש מילים: ״לעולם לא עוד״.
כך נשמעים מפקדי צה״ל השבוע. הציטוטים מדויקים ושייכים ליותר מאחד מהם: ״הונחתה עלינו מכה קשה. קרתה לנו טרגדיה איומה. היא צרובה בנו. הצלחנו לבלום אותה במאמץ אדיר. היו כאן גילויי גבורה מדהימים. לא רק של לוחמים. גם של אזרחים. האסון היה יכול להיות כבד בהרבה. אבל הוא כבד מספיק. אנחנו צריכים להבין שזו מלחמת קיום. אם לא נכריע את חמאס, לא נוכל להתקיים כאן. אנחנו מכירים את גודל המשימה ואת גודל השעה.
"אנחנו מוכנים, נחושים וחדורי מטרה. זוהי המלחמה של דורנו. היינו שבויים בקונספציה שבני דורנו כבר לא ישתתפו במלחמות גדולות. ובכן, טעינו. היינו בטוחים שאם תהיה מלחמה גדולה, היא תהיה בצפון. ובכן, היא בדרום. אנחנו נלחמים ברוע צרוף, לא אנושי, מקפיא דם. רוע חייתי. ואי אפשר להכריע אותו בלי להיכנס פנימה ולהשמיד אותו במאורותיו. כגודל הצריבה, כך גודל השעה. שילמנו מחיר כבד, אבל זו שעתנו הגדולה עכשיו. אנחנו חייבים להבהיר לעולם כולו שמי שמעולל את הדבר הזה לעם היהודי, יימחק. ככה פשוט.
המשך: ״זה לא יהיה קל, זה לא יהיה קצר. אבל זה יקרה, כי אין לנו אופציה אחרת. יש שעות בגורלה של אומה שהן מכוננות ומעצבות. אנחנו נמצאים עכשיו בשעות האלה. זה רגע מכונן, וכל התעצומות שלנו מרוכזות בו. אנחנו הלוחמים של 2023. כל העיניים עלינו, ואנחנו נבצע את המשימה, יהיה מחירה אשר יהיה. אי אפשר לסיים את זה בלי הכרעה ברורה והפסקת קיומו של חמאס כארגון שמסכן את ישראל. אחרת, לא תהיה תקומה לעוטף עזה, לא תהיה תקומה לגליל, לא תהיה תקומה לישראל.
"הכוחות שלנו ערוכים. המוטיבציה בשיא. הגיוס הגיע ל־150%. לכולם יהיה הציוד שהם צריכים. אף אחד לא יחצה גדר בלי אפוד קרמי. חוץ מזה, שיהיה ברור: את המשימה הזו נעשה גם אם הנשק שלנו יהיה מקלות ואבנים. כי אין דרך אחרת. הם באו לשחוט אותנו, הם באו לחלל אותנו כבני אדם וכמדינה, והם צריכים לתת על זה את המחיר״.
2. שערי הגיהינום
ישראל עומדת בפני האתגר המורכב בתולדותיה. ב־1948 לא היה לנו מה להפסיד. נלחמנו עם הגב לים והפנים לקיר והקמנו מדינה. ב־1967 היה לנו זמן להתכונן ולהכין מהלומה צבאית שנלמדת עד היום בכל האקדמיות הצבאיות. ב־1973 שילמנו את מחיר ההצלחה של אותה מהלומה. היהירות, הזחיחות, ה"אנחנו ואפסנו עוד", "מלכות ישראל השלישית", התפוצצו לנו בפרצוף בהפתעה אסטרטגית. שילמנו, אבל לא למדנו לקח.
50 שנה אחר כך אנחנו בתוך פרדוקס. לכאורה, הפכנו למעצמה. טכנולוגית, צבאית, כלכלית. אף מדינה בשכונה שלנו לא מתקרבת לקרסולי היכולות שלנו. על הנייר, כולם חגבים לידנו. הבעיה היא שמדובר בחגבים ארסיים. ואנחנו, כרגיל, התנפחנו. חטא היוהרה, שיכרון הכוח, תחושת העליונות היהודית, כל אלה כרסמו ביסודות החשובים ביותר שעליהם ניצב הביטחון שלנו.
ושוב, בדיוק כמו לפני 50 שנה, המציאות התפוצצה עלינו. מציאות שבה האיום המיידי הנשקף אלינו עכשיו אינו מכיוונה של מעצמה ערבית או אזורית. לא איראן, לא מצרים, לא סוריה, לא ירדן. אלה שפותחים עלינו את שערי הגיהינום עכשיו הם שני ארגוני טרור. אחד גדול ושמן, השני קטן ורזה. מהם נפתחת הצרה, שעלולה להפוך בכל רגע לא רק למערכה רב זירתית, אלא גם למלחמה אזורית.
קשה להכיל את סיפורי הזוועה. צריך לפרסם אותם. כולל הסרטונים. את כולם. העולם צריך לראות את זה. העולם חייב להבין שיש לנו עסק עם פראים שחתכו אישה בהריון ושלפו ממנה את העובר, בעודה בחיים. העולם צריך לראות את האב שקפץ על הרימון שהושלך על שני ילדיו הקטנים. את הגופות השרופות, הערופות, הגדועות. אסור להסתיר את האמת הזו, מפלצתית ככל שתהיה. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, ואנחנו נזדקק להרבה מאוד חיטוי בזמן הקרוב.
אבל יחד עם הזוועה, למרות האסון, בצל הטרגדיה, יש גם ממה להתעודד. בהיעדרה של ממשלה, גילינו את עצמנו. את העוצמות שבתוכנו. את מה שקורה לנו כשקמים עלינו לכלותנו. ואת סיפורי הגבורה. עוד רבות ידובר בהם. לוחמים, קצינים, מילואימניקים, אבל בעיקר אזרחים: רבש"צים, קיבוצניקים, הורים, בנות ובנים, אנשים שנלחמו על הבית, לפעמים על הילדים הקטנים שבתוכו. אנשים שמנעו בגופם אסון כבד פי כמה. העובדה שאיבדנו כ־1,600 נפשות בפוגרום הזה, ולא 16 אלף או יותר, נזקפת לזכותם. הצבא כמעט לא היה באירוע, באופן מסודר. מי שהיו באירוע, הם אנשים. ונשים.
3. לא רצינו לראות
למחדל שלושה ראשים: מודיעיני, מבצעי ואסטרטגי. המודיעיני, בלתי נתפס. לישראל מודיעין משובח. עד ה־7 באוקטובר הייתי משוכנע שהוא הטוב בעולם. ככל שנאספים הנתונים, כך הולך ומתברר שהקונספציה של "החמאס מורתע" היא תאומה זהה לקונספציה של "הסדיר יבלום" ו"סבירות נמוכה למלחמה" מכיפור 73'. הכל היה גלוי, מונח על השולחן, פרוס מולנו. התרגילים, האימונים, ההכנות, ההצהרות. הם לא טרחו להסתיר כלום. זה אנחנו שלא רצינו לראות.
המחדל המבצעי הוא נגזרת של המחדל המודיעיני. הסרת ההתראה ערב שמחת תורה גרמה להורדת סדר הכוחות ואווירת סוף קורס. תוסיפו לזה את ההסתמכות העודפת על טכנולוגיה, ותקבלו זירה נטושה לאורך שעות. בשבת, ה־7 באוקטובר 2023, התגשם הסיוט האפל ביותר שיכול להתגשם במדינה כלשהי: עשרות אלפי אזרחים מצאו את עצמם חשופים לגמרי, נלחמים בשיניים ובציפורניים מול אלפי (ההערכה היא כ־3,000) מחבלים רוצחים מאומנים, מצוידים, חלקם כנראה מסוממים ושטופי שנאה. תרחיש הבלהות הדמיוני ביותר הכה בנו.
בפעם הבאה שמישהו יתפאר ב"מכשול" האימתני שצה"ל בנה סביב הרצועה (7 מיליארד שקל), או במערכות ה"רואה יורה", או ברובוטים כלשהם, או בחיישנים מתוחכמים ככל שיהיו (כל החיישנים קרסו), או במצלמות, או בבלונים, או יגיד ש"החמאס מורתע", צריך לתת לו סטירה. בסוף היום, ובעיקר בתחילתו, אין תחליף ללוחמים. מגפיים על הקרקע. מי שמסתמך על טכנולוגיה, בסוף יגיע לוועדת חקירה.
4. סטרואידים לחמאס
הוא תמיד ימצא מישהו שישלם במקומו. נתניהו התאהב בתיאוריה שחמאס הוא הנכס שלו ואבו מאזן האויב האמיתי, והלך עליה בכל הכוח. הוא הסתפק בסבבי לחימה נרפים, שבהם במקום לחתור למגע הוא חתר, למן הרגע הראשון, לחזרה הביתה בלי הכרעה. הוא העביר את הזמן, כדי לפנות מקום לעוד זמן.
לשיא השלילי הוא הגיע בצוק איתן, כשהדליף את המצגת של צה"ל על כיבוש עזה לקבינט, באמצע ישיבת קבינט. אז, ההערכה הייתה שיהיו 500 הרוגים בכיבוש עזה. נתניהו לא רצה לכבוש את עזה. מספיקה לו הדירה ברחוב עזה. לכן הסתתר מאחורי מספר ההרוגים. כבר אז הוא בעצם האשים את הצבא. זה לא אני, זה הם. חשוב שתבינו: לא הצבא מחליט. אם הקבינט נותן לצה"ל הוראה לכבוש את עזה, צה"ל יכבוש את עזה. אשם הוא זה שלא נתן את ההוראה.
את נבחרי הציבור שהבינו את האיום ודרשו לסלקו, אפשר לספור על כף יד אחת. אחד מהם הוא חיים רמון, אבל מאז הוא הספיק למכור את נשמתו לשטן. בכיר ממנו הוא ליברמן. כשמונה לשר ביטחון, החליט ליברמן להעמיד את חמאס בראש סדר העדיפויות. הוא זיהה את הסכנה. נתניהו לא התלהב. ב־2018 התפטר ליברמן מתפקיד שר הביטחון. מעשה לא הגיוני, שמעטים עשו לפניו (אלא אם כן נאלצו).
הסיבה הייתה ברורה, וליברמן אמר אותה בנאום הפרישה שלו: צריך להיכנס לעזה ולהפיל את שלטון חמאס. צריך לעשות את זה כל עוד זה אפשרי במחיר זול יחסית. אבל נתניהו לא רצה. אז ליברמן הלך הביתה. עכשיו, כשניסיונו של ליברמן (הוא היום הפוליטיקאי המנוסה בישראל, חוץ מנתניהו) וקור הרוח שלו נדרשים בקבינט, נתניהו, בהשראת בני ביתו, מסרב להכניס אותו. כפי שכבר אמרתי כאן פעמים רבות: האיש לא כשיר.
5. אוסף הכלומניקים
לא מזמן עתרו כמה ארגוני מחאה לבג"ץ בדרישה לכנס את הקבינט המדיני־ביטחוני לדיון בכשירותו של צה"ל. העותרים, מאחים לנשק דרך מפקדים למען ביטחון ישראל, עמותת 555 של טייסים גמלאים ורבים נוספים, טענו שנתניהו וממשלתו מתעלמים ממפת הסיכונים הביטחוניים ומהעובדה שכשירותו של צה"ל נפגעת.
אוי לה למערכת הביטחון, או לכל מערכת שהיא, להתנהל על פי הנחיותיהם של אוסף הכלומניקים שבהם ריפד נתניהו את המערכות החיוניות והרגישות ביותר במדינה, מאז חזר לשלטון. אין תחום שלא נפגע. התוצאות מתגלות עכשיו במלוא קלונן: ימים של משבר ביטחוני חסר תקדים, ואין מענה לכלום. אין מדינה. אין היערכות. אין כתובת. אין מנהל. אין מתכלל. אין מטה של כלום.
הם תקפו את כל בסיסי צה"ל, חלק מהם נכבשו. הם טבחו בלוחמים. הם שחטו את האזרחים, הנשים, הילדים. אבל מבחינת קרעי, "ראש הממשלה השמיד אותם פעם אחרי פעם". והאיש הזה שר בישראל. ממשיך להסתובב בינינו.
6. באין מדינה, יש עם
אני סומך על מערכת הביטחון שתפיק את הלקחים הנדרשים אחרי שנצא מהמלחמה הזו. כל ראשיה (הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ) כבר הפקידו מכתבי התפטרות מושהים ולקחו אחריות מלאה. אני פחות סומך על המערכות האזרחיות. הן נרקבו לגמרי. למזלנו, תנופת ההרס של הממשלה הנוכחית, שפשוט עלתה על מה שנשאר מהשירות הציבורי עם בולדוזרים, נבלמה בעקבות השואה. ועדיין, לא נשארה כאן אבן על אבן.
לתוך הוואקום הזה נשאב עם ישראל במיטבו וגדולתו. מעל כל זה, פורחים ארגוני המחאה השונים. אחים לנשק, ההייטקיסטים, הפסיכולוגים, הרופאים, כולם. המצב תפס את ארגוני המחאה בכוננות עליונה, כי הם היו בתוך המאבק. מאורגנים עם תשתית לוגיסטית, מימונית, אופרטיבית, עם מתנדבים מחויבים, קבוצות מאורגנות וממושמעות, אמצעי קשר, אבל גם נכסים "רכים" יותר וחשובים לא פחות: פטריוטיות אינסופית ואמון הדדי בין החברים. זה מה שאפשר את התגובה המיידית לאסון.
החבר'ה נורו לתוך הקטסטרופה כאילו מלועו של תותח. בתוך דקות היו 15 אלף מתנדבים של אחים לנשק פרוסים בשטח. בשבת, החל מהצהריים, הם הגיעו עם ג'יפים ונשקים אישיים לעוטף וחילצו משם, בימים הבאים, תחזיקו חזק, 2,500 אזרחים. באין מדינה, יש עם.
ההתנהלות בסביבת נתניהו מזכירה את ימי פומפיי האחרונים, למעט העובדה שאני מעריך שהחבר'ה בפומפיי היו פחות ירודים מגמדי הגינה הפזורים בלשכה. במקום לתקוף, סוף־סוף, את חמאס, מובילה לשכת נתניהו, בניצוחו של המצביא צחי ברוורמן, מתקפה על שר הביטחון גלנט. למה? כי הם עוד לא שכחו לו את הנאום ההוא במרץ, שבו שיגר את האזהרה האסטרטגית, שממנה התעלמו.
אנחנו בתוך מלחמה, וגלנט צריך לפרוץ את דרכו לתוך לשכת ראש הממשלה, ראש המטה שלו צריך להגיע כמעט לתגרת ידיים כדי לחבר את הבוס לראש הממשלה. לפעמים זה פוגע באישור מבצעים כשיש חלון הזדמנויות צר, שנסגר. זה משגע גם את הצבא. אי אפשר לנהל ככה מלחמה.
7. האחריות של הקברניט
היא כבר התחילה להתראיין נגדם. אז הגברת נתניהו לקחה את עצמה, ואת פמלייתה, ונסעה לביתה של בוקר. הן ישבו שם ארוכות. בסיומה של הפגישה עברה בוקר ממחנה המשפחות הזועמות למחנה משפחת נתניהו. זה נגמר בכנסת. כך הם פועלים גם עכשיו. בלי בושה.
מאז, הספיק איזנקוט לשגר עוד אזהרות אסטרטגיות רבות. חלק מהן מפורשות. חלק כתובות. אבל לא הייתה לו כתובת. ממשלת ה"ימין על מלא" התמלאה בעיקר בעצמה, התנפחה, התרוממה, התעופפה והתפוצצה.
הנה דברים שנתניהו עצמו אמר בעדותו בפני ועדת וינוגרד, שבדקה את מלחמת לבנון השנייה: "האחריות של הקברניט היא של ראש הממשלה... ההחלטות המרכזיות על שינוי המדיניות באו ממני כראש הממשלה, כי ראיתי את אחריותי להיות גורם פעיל ולא סביל, מנחה מדיניות... תפקידו של שר הביטחון הוא משני. תפקידה של מערכת הביטחון הוא משני. לפי דעתי, האחריות על ביטחון מדינת ישראל היא של הקברניט המופקד, ראש הממשלה. אתה נבחר על מנת לדאוג לביטחון של המדינה, ואתה צריך להיות פעיל בהנחיית התפיסות בין המלחמות וגם תוך כדי המלחמות.
"כפי שאני ראיתי את תפקידי, ראש הממשלה הוא זה שצריך לעבד את האסטרטגיה הכוללת. זה לא דבר של פקידות או אחרים. האחריות לביטחון המדינה, לביטחון הלאומי שלנו, היא בידיים של ראש הממשלה. אתה מקבל את הפיקדון. הפיקדון הוא המדינה ורווחתה, אבל בסופו של דבר, לפני כל דבר אחר, ביטחונה... אתה חייב להיות גורם אקטיבי. האם יש לך אג'נדה? אתה חייב לבוא עם אג'נדה. בשביל מה אתה שם? אתה מנהיג ולא מונהג".
את הדברים האלה הוא אמר כדי לרסק את ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט, ולתפוס את מקומו. במקביל, הוא הפעיל את מחאת המילואימניקים, הזרים לה כסף רב והגדיל את הלחץ הציבורי על אולמרט. זה הצליח. אולמרט התרסק והתפטר בלחץ החקירות נגדו. נתניהו תפס את מקומו. ואחרי שהצליח לרסק את אולמרט, הוא ריסק את המדינה. זו ההתמחות שלו. יצחק שמיר הגדיר אותו כ"מלאך חבלה", אבל אז עוד לא ידענו כמה הוא צודק.
התרעות פיקוד העורף