אפילו את לקיחת האחריות הטבעית שמוטלת עליו כמנהיג, הוא לא הצליח לעשות ישר. זה יצא עקום. כשהצליח, סוף־סוף, לחלץ מפיו את המילה ״אני אחראי״, מיהר להוסיף ״על הבטחת עתידה של המדינה״. דבר והיפוכו. אתה אחראי על העתיד, מר נתניהו? ומי אחראי על העבר? מי היה כאן ראש ממשלה 15 שנה? מי אחראי על ההווה? חוץ מזה, שהעתיד זה עניין עתידי.
רוסיה וסין הטילו וטו על ההצעה שהגישה ארה"ב לגינוי חמאס
ביידן: "המצב בין עזה לישראל לא יחזור לזה שלפני ה-6 באוקטובר"
מי שאחראי על העתיד, לא הולך לשום מקום. הוא כאן, כדי להישאר. הבטחת עתידה של המדינה זו משימה לטווח ארוך. אתה באמת חושב שמישהו יפקיד בידך את העתיד?
לאיש הזה היו 15 שנה כדי להבטיח את עתידה של המדינה. מה שהוא עשה בשנים האלה, סיכן את עתידה של המדינה וגידל לנו כאן מפלצת אימתנית שהתפוצצה עלינו לפני 20 יום. כל זה קרה במשמרת שלו, ביוזמה שלו, במדיניות שלו, בהיגיון שלו. והוא עדיין לא אמר שזו אחריותו.
הוא לא אמר שהוא נושא באחריות העליונה למה שקרה ב־7 באוקטובר. הוא לא אמר שהוא נושא באחריות העליונה למחדל העצום של כל המערכות הממלכתיות. הוא כנראה שכח מה הסביר לאהוד אולמרט, מה הסביר לוועדת וינוגרד, מה הסביר לכל העולם באין ספור נאומים משכנעים על אחריותו של המנהיג. הוא כן אמר שבסוף המלחמה ״כולם יצטרכו לתת תשובות, ביניהם גם אני״.
השאלה היא, מתי יגיע סוף המלחמה. האיש הזה נגוע בניגוד עניינים מובנה. כדי לשמר את שלטונו, הוא צריך זמן. סוף המלחמה, הזמן שבו יצטרך ״לתת תשובות״, צריך להיות רחוק ככל האפשר, כדי לאפשר לו להתאושש. ולמרות כל זה, הוא מנהל את האירוע. זה אמור להדיר שינה מעינינו. מעיני כל מי שחושב שצריך להנחית על חמאס מכת מוות מהירה ועוצמתית. כל מי שחושב שדשדוש מתמשך בין תקיפות אוויריות לפעולות לא עוצמתיות מספיק, רק יעמיק את התבוסה.
ובכל זאת, יש סוג של תחושת הקלה. אף על פי שזה מעט מדי, מאוחר מדי, חלקי מדי וחמקמק מדי, הייתה אתמול התחלה של הבנה מצדו של האחראי, בעניין אחריותו. זה לא הצדיק את הדרמה שפיזרו הערוצים לקראת ה״הצהרה המיוחדת״ של ראש הממשלה, זה לא הצדיק את השידור החי הבומבסטי, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.
כשהתבשרנו אתמול, בשעת ערב מוקדמת, על ההצהרה המיוחדת הצפויה מפיו של ראש הממשלה, שיגר לי פסיכולוג בכיר, שידיו עמוסות עבודה מאז ה־7 באוקטובר, הודעת וואטסאפ מודאגת. ״מה הוא הולך להגיד״, שאל. ״לא יודע״, הודיתי. ״אני מאוד מודאג״, אמר. שאלתי למה. ״בכל פעם שאנחנו מתבשרים על הצהרה שלו״, כתב לי, ״אני מקבל אין ספור הודעות חרדה מהפציינטים שלי. אנשים נכנסים לסטרס בכל פעם שמבשרים על הודעה שלו. שמע, יש לנו מספיק עבודה גם בלי זה. במצבו הנוכחי, האיש מעורר באנשים משהו שבין חרדה לזעם״.
היו עוד מסרים סמויים ב״הצהרה המיוחדת״ של ראש הממשלה. הוא אמר שתהיה פעולה קרקעית והודיע שהעיתוי המדויק שלה נקבע פה אחד על ידי קבינט המלחמה. רוצה לומר, הדשדוש הנוכחי לא באשמתי. הפרסומים שלפיהם אני הוא זה שמונע פעולה קרקעית לא נכונים. זה לא אני, זה הם. נו, טוב. לפחות לא הדליף מצגת כלשהי של צה״ל, כפי שעשה בצוק איתן.
אומרים לנו, רדו מנתניהו עכשיו. שקט, יורים. את החשבונות סוגרים אחרי המלחמה. קודם מנצחים. יש משהו בדברים האלה. הבעיה היא שמכונת הרעל שלו לא מרפה. הספינים רודפים זה את זה, הפייק ניוז מתערבל בתוך עצמו, ערוץ 14 ממשיך להדהד את דף המסרים המחופף של סביבת המנהיג.
אם נתניהו רוצה שנתאחד סביבו, הוא צריך לעשות כמה דברים פשוטים: להגיד בקולו שהוא האחראי העליון על מה שקרה ואת הבדיקות נעשה אחר־כך. לענות על שאלות של התקשורת (ולא, אני לא מתכוון לערוץ 14). להגיד בקולו שכל תיאוריות הקונספירציה שמפיצים תומכיו על ״בוגדים בתוכנו״ הן הבל ורעות רוח.
הוא צריך להודיע בקולו שהערב רב שמפיץ ברשת את התיאוריה על מהלך מתוכנן כלשהו בין הצבא למוסד, לאמ״ן, לשב״כ, לאנשי הלטאה, לשקמה ברסלר ולשי ניצן, שנועד להפילו והתדרדר בטעות לשואה, הוא עבירת המרדה שדינה מאסר עולם. הוא צריך לשים קץ לאירוע המטורלל הזה.
במקום זה, זכו אתמול צופי ערוץ 14 לשמוע ״בכיר בשב״כ שחקר את יחיא סנוואר ובכירי חמאס״ מספר לציבור הצופים את הצ׳יזבט הבא: ״היינו מוגבלים בידי משרד המשפטים והפרקליטות בראשות דורית בייניש בחקירת עצורים, וזה הקשה מאוד על החקירות. עצרנו את כל הפלג הצבאי של החמאס וחשבנו שהם יישארו במעצר עולם, אבל לפחות 200 מהם שוחררו בעסקת טיעון״.
אין בצבר המילים הללו מילה אחת נכונה, או קרובה לנכונה. מעולם, אף פעם, לא נכרתה עסקת טיעון עם מחבלים הנמנים עם צמרת חמאס, או מחבלים סתם. אין חיה כזו. יחיא סנוואר נלכד והורשע ונידון בשנת 1989 לחמישה מאסרי עולם. אכן, דורית בייניש היתה אז פרקליטת המדינה.
אבל היא שלחה אותו לחמישה מאסרי עולם. בייניש סיימה את כהונתה בשנת 1995. שנה אחר כך, נבחר בנימין נתניהו לתפקיד ראש הממשלה בפעם הראשונה. ב־2011, 16 שנה אחרי שבייניש כבר לא הייתה בפרקליטות, שחרר נתניהו את סנוואר בעסקת שליט. יחד איתו, הוא שחרר עוד 1,100 רוצחים, כולל סלאח אל־ערורי, כולל כל הצמרת הצבאית שתכננה את השואה ב־7 באוקטובר. שלשום הם האשימו את שי ניצן. אתמול את דורית בייניש. ונתניהו רוצה שנתאחד סביבו.