קשה לי להסביר לעצמי מה אני מרגיש כרגע. עצב, זעם, רצון לנקמה, עלבון, תחושת אין אונים - למעשה שילוב של כל החמישה. אני באי־שקט. את המעט שיש לי לעשות, אף שזה דחוף לענייניי, אינני מצליח לגייס כוחות נפשיים לעשותו. אפילו את כתיבת הטור הזה דחיתי עד לרגע האחרון.
"בחמאס יורים על כל מי שעובר דרומה מעזה": השיחה הדרמטית שצה"ל חושף | האזינו
אני חש עצב עמוק על אובדן חיים. אני, שחונכתי להציל חיים, לטפל בכל אדם. זכור לי מקרה של שב"ח שחלה בדלקת מוח, אושפז במחלקה הנוירולוגית בניהולי, קיבל תרופות יקרות ערך, חייו ניצלו, ולא היה כל ספק לגבי ההצדקה בטיפול בו. אף שהיה ברור שאיש לא ישלם עבור הטיפול - זה לא עלה בדעתו של אף אחד.
אני מרגיש צער על הנרצחים ודאגה לשבויים. עם זאת קצת קשה לי להאמין שנתנו לשבויה לאכול רק פיתה עם גבינה לבנה - אבל דאגו למרכך ושמפו. נדמה שדיווחים על יחס ״טוב" הם לצורכי יחסי ציבור, מה גם שבעלה וחבריה נמצאים עדיין בשבי חמאס והיא אולי תחשוב פעמיים מה עליה להגיד על שוביה.
אני חש זעם על כל העולם. זעם על המחבלים הרצחניים שרצחו בדם קר, התעללו בילדים וזקנים, אנסו, הרגו ושרפו אנשים בעודם בחיים.
אני כועס על המדינה, שנרדמה בשמירה ומתקשה להתעורר. כעס כרוך בתחושה קשה של אין אונים. אני מרגיש שבגדו באנשי העוטף. מן הסתם לא מכוונה רעה, אבל התוצאות הנוראיות מדברות בעד עצמן.
הרצון לנקמה הולך וגובר. מחד - לבי עם אזרחי עזה האומללים שנמצאים בין חמאס, שמשתמש בהם כבמגינים אנושיים ולא מאפשר להם חיים נורמליים, לבין ההפגזות של כוחותינו; מאידך - הרצון לנקמה הוא הדרך היחידה לפרוק את הכעס והזעם על אכזריות ברברית וברוטאלית בלתי נתפסת. חיות טרף אינן מתנהגות כך.
אני חושב שהעולם פשוט לא מבין, לא תופס מה שקרה לנו. למרות המראות הקשים, שלא רוצים להעבירם בגלל הזוועה הנשקפת מהם, העולם חייב לראות אותם. חייבים לעמת את העולם עם הסרטונים המחרידים, עם אזהרה שהתוכן קשה לצפייה. יראה העולם וישפוט בעצמו. יראה את פרצופו האמיתי של הרוע, את התנהלותם הנפשעת של “לוחמי החופש", כפי שהגדירו אותם מספר רשתות בחו"ל.
הנקמה הנוספת צריכה להיות חכמה, מוסרית, דמוקרטית - להרוג את ראשי חמאס וסגניהם. אחד־אחד. מי שלא היום - מחר, בעוד שבוע או בעוד שנה, כפי שאנחנו יודעים לעשות וכבר עשינו בעבר. לא משנה לאן ינועו בעולם - שיידעו שימיהם ספורים.
הנקמה - יש בה מן התרומה לאיזון הנפש. מנגנון טבעי ונורמלי, שאפילו אם רק במעט - מפצה במשהו על הטראומה הקשה.