גם שבועיים אחרי הטבח – ביקור בגיא ההריגה מזעזע את הנפש. רוב המכוניות השרופות והמחוררות מצדי הדרכים כבר פונו. רק כתמי השריפה בשולי הכביש וערימות תכולת תא המטען שנבזז, מסמנות את מקום הרצח. ובצדי הדרך - מזוודות פעורות פה ותיקים משוסעים ותכולתם שפוכה. חפצים שהוצאו מהקשרם והפכו מוצגי זוועה.
היום ה-20 ללחימה | מטח נרחב למרכז, משלחות חמאס ואיראן במוסקבה
"הבנו שאנחנו באירוע אחר": שחזור דרמטי נוסף מהקרבות מול המחבלים בעוטף
כמה דורסים חגים בשמיים מעל אתר המסיבה בחניון רעים, ואני מתפלל שאלו רק שרידי גופת מחבל רוצח שהם מנקרים שם. באי המסיבה ברעים ומארגניה הקפידו על שמירת הסביבה. סלי איסוף לבקבוקי פלסטיק נותרו, לצד שילוט המבקש להפחית שימוש בפלסטיק. אבל השטח כולו נראה כמו מפעל מִחזור שפצצה הוטלה במרכזו: קרעי אוהלים ויריעות צל צבעוניות, מזרנים ושקי שינה.
בקבוקי מים מלאים, ריקים ושתויים למחצה. ומול הבמה הנטושה והבר המנותץ גם כמה אוהלי קמפינג, שבדרך מוזרה שרדו, והם עומדים ובתוכם צידניות. ואוכל מרקיב. תיקים ומזוודות שנבזזו בפראות, והרוצחים הבוזזים השליכו לכל עבר מה שלא לקחו.
ובין העצים גם "פינה בטוחה", מרופדת, בצבעי פסטל, לאלו שהיו עלולים לחוות טריפ רע ממה שלקחו. ובשטח פזורות מבחנות זכוכית פקוקות ובהן בדלי סיגריות, כי באי המסיבה לא רצו לזהם את הסביבה. וכל הזמן שסובבתי שם קיוויתי כי ריח הבשר המבאיש נובע רק מתכולת הצידניות, וכי מתנדבי זק"א הגיבורים כבר לקחו את כל הגופות לאתר הזיהוי.
כבר ראיתי בחיי שדות קטל. הייתי חייל וחובש ביום הכיפורים, ורופא במלחמת לבנון הראשונה. הייתי באתרי אסונות מרובי נפגעים בצבא, אבל שום דבר לא דומה לשדה קטל אזרחי. בשדה מלחמה צבאי, המוח והנפש מוכנים למראות הרס של כלי מלחמה, לטנקים ונגמ"שים שרופים. אבל לא למזוודות פעורות ומברשות שיער וכלי איפור וסנדלי נערות.
ובקיבוץ בארי, בתים שלמים ומטופחים ואופניים תקינים נשענים בכניסה וכיסאות בדשא, ולצדם - בתים שרופים עד היסוד וגם בתים פרוצים לרווחה, פעורי דלתות וחלונות, מנוקבי קירות. שלוליות דם שיבש על רצפת חדר הילדים, ליד המיטות המנוקבות וההפוכות. וכך גם בחדר השינה ובממ"דים שנפרצו. סימני גרירה על הרצפות המגואלות בדם, ובחדר אחד אפלולי מאוד כי רוב הנורות נופצו – רחש מאוורר תקרה סובב לאטו, בוחש את הזוועה.
בפסח שנת 1903 נתחוללו בקישינב בירת מולדובה פרעות ביהודים. הן נמשכו שלושה ימים וזכו ביידיש לשם "קישינעבער שחיטה". ביאליק ביקר שם וכתב את "על השחיטה" ואת "בעיר ההריגה", פואמות מחרידות שזעזעו את העולם היהודי והשפיעו על התנועה הציונית. הפוגרום נחרט בהיסטוריה היהודית. כ־50 יהודים נרצחו בקישינב. 50.
בשבת י"ח באב תרפ"ט (1929) התנפלו מאות ערבים על היישוב היהודי בחברון - אנסו, שרפו עינו ורצחו במיתות משונות את שכניהם, אנשי "היישוב הישן". גם את הרוקח מ"בית הדסה" שטיפל בהם רצחו, אחרי שאנסו את בתו לעיניו וכרתו את ידיה של אשתו, שמתה בייסורים. את האופה דחפו לתנור האפייה, את עיניו של אחד מחסידי חב"ד הם ניקרו - ושרפו אותו חי מעל פרימוס. הרוצחים הערבים סירסו גברים והקפידו שילדים יהיו נוכחים ברצח הוריהם, לפני שהרגו גם אותם. טבח תרפ"ט בחברון נרשם לדיראון עולם בתולדות האומה. ב"בית הדסה", שבלב היישוב היהודי שהתחדש בחברון, הוקם מוזיאון להנצחת זכר הטבח. 67 יהודים נרצחו בתרפ"ט בחברון. 67.
להשמדת יהודי אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה אנו קוראים "שואה", אבל שואה זה בדרך כלל אסון טבע בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה: רעידת אדמה, צונאמי. התפרצות הר געש. אבל השמדת שישה מיליוני יהודים בידי הגרמנים ועוזריהם מעמי אירופה - הייתה ההפך הגמור מזה. היא הייתה צפויה ולכן ניתנת למניעה.
לו רק הייתה התנועה הציונית מצליחה לשכנע את היהודים לעלות ארצה, להימלט בעוד מועד, אבל היהודים סירבו להקשיב. לחרדים הייתה קונצפציה. גם לבונדיסטים־הקומוניסטים, וגם לכל השאר שלא רצו להאמין למה שמבטיח היטלר. קונצפציות מטומטמות הן מחלה קטלנית בעם שלנו.
את היהודים שרצחו הגרמנים אנחנו זוכרים, וב"יד ושם" כבר נאספו יותר מארבעה וחצי מיליון שמות. וישנו יום השואה שלנו, ויום השואה הבינלאומי, ותלמידי תיכון נוסעים למחנות המוות בפולין כדי לזכור ולעולם לא לשכוח מה עשו לנו הגרמנים, עם נאור ותרבותי באמצע אירופה. ושלא כמו הרוסים והאוקראינים והרומנים הפרימיטיביים בקישינב, או הערבים הברברים בחברון, היעילות המרבית ולא המגע הבלתי אמצעי בדם החם הם שעמדו בראש מעייניהם של הגרמנים.
כל מי שסובב ביישובים המרוסקים בעוטף שספגו את הרצחנות הערבית בגרסת עזה 2023, כל מי ששמע את עדויות הניצולים, כל מי שצפה בסרטונים שצילמו הרוצחים בעצמם – יודע כי העזתים לא המציאו שום דבר חדש. הם למדו מפורעי קישינב ומהאיינזצגרופן. ואף שהיו מצוידים בנשק מודרני, לא זנחו את כלי הרצח המסורתיים של סבא רבא שלהם משוחטי חברון: הסכין והגרזן, המעדר והאש. העזתים לא המציאו שום שיטה מזויעה ומעוותת לרצח אכזרי. הם הקפידו לכרות איברים ולהמית הורים לעיני ילדיהם, עוללים נוכח אמותיהם, לבקע הרות ולאנוס צעירות ליד גופות בני זוגן - כי ככה הם אוהבים את הרצח שלהם.
כל מי שסובב בין היישובים ההרוסים ומקשיב למשפחות השבורות ולניצולים הטרופים, יודע כי אנו חייבים לשוב ולהקים את היישובים הללו. לשקם אותם. ואם לא יימצאו די ניצולים לשוב ולבנות את בתיהם שנהרסו – צריכה מדינת ישראל לשוב ולגבש גרעיני נח"ל. היאחזות הנח"ל הראשונה הייתה נחל עוז, שקמה ב־1951. סעיפים 21 ו־22 בחוק שירות הביטחון עדיין מאפשרים להקצות שנה משנות השירות הצבאי לחינוך ולעבודה חקלאית. כך הייתה פעם הציונות החלוצית. אולי צריך לחזור לציונות כזאת כדי להקים שם שוב גן עדן, לא לפני שנשמיד את האויב שהפך אותו לגיהינום.
אבל כשעברתי בין בתי בארי, ידעתי גם כי אנו חייבים להנציח את מה שאירע כאן בשמחת תורה תשפ"ד – ושאין די בשלט זיכרון או אנדרטה בחניון רעים, או במיצג אורקולי תלת־ממדי באולם אפלולי וסטרילי באחד הקיבוצים. יש בתים שחייבים להשאיר ממש כפי שהם היום. לא לנגוע. לא לסדר. לא לנקות. הקירות והרצפות ושברי הזכוכית ורסיסי החיים ידברו.
ולבתים כאלו חייבים לקחת כל תלמיד תיכון בישראל. עוד לפני שמחדשים את מסעות הנוער לפולין, צריך לשלוח אותם לגיא ההריגה בעוטף כדי שיזכרו ולא ישכחו עד יום מותם. ובבוא היום הם ייקחו את ילדיהם כדי שגם הם ילמדו, ולעולם לא ישכחו, מה טיבו של האויב הערבי. מה עשו לנו ומה הם מתכננים לעשות לנו עוד. כדי שלעולם לא ירפו מהנשק שבידיהם ולעולם לא יניחו לאיש לסמם אותם בהזיות שווא על שלום או דו־קיום עם הרוצחים.
החיים חזקים מזיכרון המוות. ההלם הנוכחי יתפוגג בעוד חודשים אחדים. רק מעטים יודעים היום לספר מה קרה בקישינב ובחברון. ואם לא נצרוב בכל הכוח את הלקחים מטבח שמחת תורה – גם יותר מ־1,400 הנטבחים הללו יישכחו. כל המנהיגים שכשלו, וראשי הצבא והשב"כ שנרדמו בשמירה – ירצו להשכיח, ולכן עלינו מוטלת החובה: לזכור - ולעולם לא לשכוח.