ברגעים אלה כאשר המטכ"ל מתכונן לתקיפה בהתאם לאילוצים האמריקניים שמוכתבים ידי ביידן ומאושרים על ידי נתניהו. נתניהו מתחמק מהאישור שהוא סוג של כניעה ומארגן לעצמו ייעוץ חיצוני (בריק) כהכנות לוועדת החקירה. גלנט מארגן לעצמו קבינט חלופי של 'מקורבים' גנרלים (סטריק, איילנד) ויחצנ"ים (אלי קמיר) בדיוק מאותן סיבות פוליטיות אישיות. מדובר בסכינים בגב המטכ"ל.

"זה לא אושוויץ, זה חמאס": גלעד ארדן בנאום מטלטל בעצרת האו"ם
יואב גלנט: "התמרון יגיע, כשזה יקרה - תבינו את עוצמתו"

מדינת ישראל יוצאת לקרב כשהנהגתה מפולגת. לצה"ל יש אינטרסים משלו, ביטחוניים נטו, ואמורים להתבצע על פי תכנון ובהתאם למה שיקרה בשטח בהמשך. לממשלה יש אינטרסים משלה, והעליון שבהם הוא שרידותה ושרידות בנימין נתניהו. לאמריקאים (שהם חלק מכריע בהנהגת המדינה) יש אינטרס משלהם, והוא שלמות הנדבך האסטרטגי במזרח התיכון.

מדובר בשלושה קווים מקבילים שאין להם נקודת מפגש שבה הם הופכים לקו מנחה אחד. כולם רוצים במיטוט חמאס ובתמונת ניצחון, אבל כל צד מצייר אותה באורח שונה.

האינטרס של הציבור בישראל הוא תמונת ניצחון שתכליתה להביא להחלמת המדינה מזוועת הדמים שספגנו ולאפשר לה להשיב את המצב לקדמותו. לא מבחינה פוליטית וחברתית (השבר הפנימי יעמיק וילך) אלא מבחינת היכולת של האדם ברחוב לתכנן חציית כביש תחת איום של מכונית ולא של רקטה. מה שמפצל את הרצון המשותף הוא חוסר הסכמה לגבי היום שאחרי, כשגם ביום שלפני אין הסכמות ברורות על הדרך לחיסול חמאס והטיפול בחטופים.

הצלחת המבצע היא השגת מטרות ריאליות במינימום זמן וקורבנות. ככל שהאש בחזית תהיה קצרה יותר, כך, כמו חורש שנשרף, תחל מיד צמיחה חדשה. ייקח שנים עד שהחורש יחזור לעצמו, בתקווה שבפעם הבאה יטופלו הפירומנים משני הצדדים מבעוד מועד.

לצאת ללחימה ללא מטרה ברורה באשר ליום שאחרי, ללא לו"ז, אפילו לא משוער, זו שגיאה גסה על גבול חוסר האחריות. כאילו מדובר בכנופיה של קוזקים שמסתערים על עיירה. באשר לאסטרגיית היציאה: גם חוליה לילית של מארב בטן באזור בעייתי מסתלקת מהמקום עם אור ראשון.
מי שקובעים מתי עולה השמש בעזה הם הביידנים ושיקוליהם האסטרטגיים, שכוללים אגב את התוכנית להצלת ישראל מעצמה. יש חילוקי דעות בין ג'ו ביידן, ממשלת נתניהו וצה"ל. כמו שזה נראה כיום, את מהלכי הקרב בפועל בשטח (ובשקט) מנהלים הרצי הלוי, גדי איזנקוט ובני גנץ. הקבינטים נגררים אחרי ניהול הסיטואציה כחותמים על עיוור וחתומים על התוצאות.

אנחנו לא חמאס
הגורם הבעייתי בשלב זה הוא נתניהו. האיש קורס מול העובדה שגורלו נחרץ. הוא מיטלטל מצד (יצחק בריק) לצד (גבי אשכנזי) ומטלטל את המערכת. ורק הביידנים יודעים בדיוק מה הם רוצים: תמונת ניצחון על חמאס (לא מעניין אותם חיסול מוחמד דף אחד פחות, או יחיא סנוואר אחד יותר), לחימה בהתאם לדיני המשפט הבינלאומי וחזרה מיידית לשיחות עם אבו מאזן על שתי מדינות לשני עמים.

לתביעה האמריקאית יש גיבוי מכל העולם, שכיום תומך בנו. הבעיה: היענות לתביעה הזו היא סופה של כנופיית ה־64 מנדטים וסופו של נתניהו. ראש הממשלה המהומתן, התבוסתן והמסתבך הסדרתי בפלילים אזוק כיום בפלונטר שיצר. הוא ומדינת ישראל איתו. לכן אסור שכנופיית ה־64 תהיה מעורבת באמצעות נתניהו בניהול המלחמה. ואסור ששיקולי ההישרדות של הקואליציה ומשפטי נתניהו יהוו גורם בשאלה כמה זמן וכמה חיילים יסכן צה"ל כדי להשיג תמונת ניצחון.

בסופו של יום קרב וערבו השאלה הגדולה היא מה רואים בתמונת הניצחון הנדרשת או הרצויה. כלומר מה ירגיע את הציבור ביום שאחרי. ישראל נכנסת ללחימה תוך פלונטר פוליטי־אידיאולוגי וללא ידיעה מה מטרת הלחימה המדינית שמעבר לעיי חורבות, עונש קולקטיבי וקרקפות של מנהיגי חמאס.

הבעיה: גם אם נחסל את חמאס, או רק נכריז שחוסל, עדיין יהיו ברצועה שני מיליון פלסטינים. אם לא יתחולל שינוי משמעותי ביחסים שבינינו לבינם, הסיבוב הבא יהיה אלים יותר, וזה יקרה מהר יותר.

אומרים לנו שכוחות הקרקע ינועו בזהירות על מנת לא לאבד חיילים, וזה בסדר גמור. אבל להרוס ולהרוג ללא מטרה מדינית מאפיין פשיטות קוזקים של פורעי דם ואש בסגנון חמאס. אנחנו לא חמאס, ואסור שנפסיד בקרב על תודעת העולם שמתחולל כיום בכל עוזו. חללים, פחדים, זוועות, הרס, שכול, זעם, נקם ודיסאינפורמציה הם כלי העבודה שכל צד עושה בהם שימוש כדי לקדם את צדקתו. זו ראייה צינית ואפילו מקאברית, אבל זו המעטפת השיווקית של כל מלחמה, והיא מעין כלי לחימה נוסף.

בעולם רווי בפייק רשתות בלתי מפוקחות (תודה, אילון מאסק ומרק צוקרברג) נשארה רק התקשורת האמיתית לדווח ולתווך את האמת בזמן לחימה. והאמונה במנהיגות כמובן, מה שמחזיר אותנו לתשובה שכבר ניתנת לא רק בסקרים אלא גם ברחובות.

קרב חורמה
הארגון היעיל ביותר בממשלה, לאסוננו, הוא חרד"לי הציונות הדתית־לאומנית־משיחית. לפני כמה ימים עצרו חיילים ומתנחלים שלושה פלסטינים בוואדי א־סיק. הם השתינו עליהם וכיבו על גופם סיגריות בוערות (הגר שיזף, "הארץ", כבוד על התחקיר). במקביל עצרו חיילים ומתנחלים פעילי שמאל ישראלים שהיו שם, בהם קטין, כפתו אותם ואיימו עליהם שיהרגו אותם. הם החזיקו בהם במשך כמה שעות. כמה מהפעילים הוכו.

לצד נוכחות של אנשים במדים, סיפרו הפעילים שבשלב מסוים הופקד על שמירתם גם מתנחל צעיר בלבוש אזרחי. הישראלים שוחררו לאחר שלוש שעות. רק בשעות הערב שוחררו הפלסטינים בידי אנשי המנהל האזרחי, ופונו לבית חולים ברמאללה.

משתי הקבוצות נגנב רכוש רב, כולל מכונית וכסף מזומן. האירוע התרחש ב־12 באוקטובר, כמה ימים בתוך מהומת ה־7 השחור. החיילים היו מיחידת "ספר המדבר", שהוקמה לפני שנים אחדות והיא מגייסת לשירות צבאי נערי גבעות ובייחוד נערים ממאחזי החוות. נפתחה חקירת מצ"ח, ומח"ט הבקעה הדיח את מפקד הכוח (מה עם הפורעים עצמם?). כמה ימים אחר כך, ככל הנראה בהרכב דומה, הוצתו מכוניות בחווארה, נופצו חלונות של חנויות – והאירוע עבר כאילו קרה באינדונזיה.

ביום רביעי הזהיר ביידן במסיבת עיתונאים עם ראש ממשלת אוסטרליה מפני סכנת פרעות המתנחלים בגדה. "פעולות הקיצונים הן תוספת דלק לבעירה", אמר.מה שקורה בצפון נשאר בצפון, אבל מתכתב עם הפחדים מול כניסת חיזבאללה לעימות. כולל ארסנל טילים, רקטות, פגזים וחדירה קרקעית ליישובים. גם מה שקורה בגדה נשאר כביכול בגדה, אבל נמחק מהתודעה הציבורית. כאילו מדובר בצדו השני של הירח, בעוד סכנתו גדולה יותר משתי הסכנות בעזה ובצפון.

מול חמאס מתנהל קרב חורמה במגמה לחסלו מנהיגותית וארגונית, להוכיח לעצמנו שנקמנו, ולאויבינו שכך תיראה הנקמה גם בביתם. מול חיזבאללה עדיין ניתן להכיל את התקריות המקומיות. אם החזית בגדה תצבור תאוצת זעם ותסכול, היא עלולה להיות (יחד עם המכות מצפון ומדרום) מכת מדינה שתרעיד יסודות – בתקווה שזו לא תהיה מכת החסד.