בשעה 16:00 נזכר דוד ששכח להאכיל את הדגים של תושבת שגרה בשכונת הר צפייה במטולה, אז הוא עלה לג'יפ ונסע לבצע את המשימה. על הדרך הוא דאג להאכיל שני חתולים של תושבת אחרת.
מסתמן: סוגיית החטופים מקבלת משקל הולך וגובר בקרב הדרג המדיני | טל לב רם
"אתה סתום על מלא, כבר הפנמת את זה, נכון? כל חיזבלון בדרום לבנון מכיר את הג'יפ שלך, אבל אתה מסתובב פה בשאנטי", אמרתי לו.
הוא צחק בקול, מצא שטח שמוצל בהרבה עצים, עצר כדי להפעיל הודעות קוליות של התושבים. "דוד, אני מאוד כועסת. אני רואה את המצלמות בבית. אתה לא דואג לדגים שלי, מה יהיה? תטפל בזה בבקשה, תעשה את זה מהר", אמרה אחת מהן.
עכשיו אני התפוצצתי מצחוק. המשכנו בסיור.
דוד אזולאי הוא ראש מועצת מטולה בשמונה השנים האחרונות. הוא מכיר כל אחד ואחת מכ־2,100 תושבי המושבה, ועכשיו, כאשר כולם פונו למלונות בטבריה, הוא העורף שלהם ומתבקש טלפונית לדאוג לחיות המחמד שנשארו מאחור. הוא מאכיל את הכלבים, החתולים והדגים. במקביל הוא מתפעל חמ"ל אזרחי, ונמצא בקשר כל שעות היממה עם מפקדי צה"ל, אשר להם הקצה חדר בחמ"ל המתוקתק שלו, שכמובן ממוגן בכל דרך אפשרית.
יש כוח עצום של צה"ל במושבה. הכוח התארגן במהירות, ויצר עמדות קרב בתוך חצרות הבתים. יוסי לויט, שמשפחתו הגדולה גרה במושבה ארבעה דורות, נשאר בכיתת הכוננות יחד עם טל. יוסי הסביר לי את המצב, כי טל בעמדה ליד שער הכניסה למושבה. "אתה רואה את הפריסה כאן, נכון? אז אם חיזבאללה עוברים אותנו, זה נגמר, ראחת פלסטין, ראחת".
משפחת לויט היא משפחה של חקלאים. אב המשפחה ירד לקטיף באחד המטעים שלהם באדמות החולה. למטעים שנוגעים בגדר הגבול הם לא יכולים להתקרב עכשיו. יומיים לפני שהגעתי למושבה נחתה רקטה במטע שלהם. הנפילה גרמה לנזק, אבל הם רגילים לזה.
כל החקלאים, שהם דור המייסדים, חוו כאן את כל המלחמות. אבל הפעם זה שונה, כי זו הפעם היחידה שבה כל התושבים פונו. בעצם לא כולם, כי כמה קשישים סירבו להתפנות. אם מתים, אז מתים בבית שלהם, שהם בנו אותו ובו גידלו את דורות ההמשך.
"אני משתגע מזה, אני מנסה לשכנע אותם בכל יום, אבל אין עם מי לדבר", אמר לי דוד. "כל כמה שעות אני עובר אצלם, מבקש שיכבו את האורות ויסגרו טלוויזיה, הם צוחקים לי בפנים ואומרים שאני פחדן. כי יותר מדי שנים ירו להם פצמ"רים על הבית, אז הם לא סופרים אף אחד".
שאלתי אותו איך הוא נוהג בחשיכה, בלי אורות, כדי לא להדליק את חיזבאללה. "חחחח... תגיד, אתה בסדר? אני לא צריך אור, אני מכיר כאן כל שביל, אני יכול לנהוג את כל המושבה, ברוורס, בחושך".
"למה אתה לא מפנה את סרבני הפינוי? יכול לקרות כאן אסון. אתה סא"ל במילואים, מה זה לא רוצים? תוריד פקודה ויאללה, אנחנו במלחמה".
הוא הרצין וענה לי תשובה שאני חושב עליה כבר יומיים. "אני יודע שאתה מסתלבט. אבל דיברתי עם כל הקודקודים. בלתי אפשרי, מבחינה חוקית, להכריז על מטולה כשטח צבאי סגור. זה לא יו"ש, שמגיע אלוף פיקוד מרכז, מוריד פקודה, ונגמר. זה המצב - ועם זה אני עובד".
אנחנו ממשיכים בסיור. דוד מוודא עם כיתת הכוננות שכל צוברי הגז במושבה נסגרו. הוא מראה לי בתים שמאוכלסים בחיילים. "התושבים התירו לצה"ל להתגורר בבתים. החיילים מתנהגים יופי, שומרים על ניקיון הבתים, נזהרים לא לפגוע בשום פריט. התושבים אמרו להם לחסל את כל האוכל שיש".
הגענו לרחוב הראשי. בית לשימור, בן 127 שנה, נפגע כתוצאה מפנייה לא טובה של כלים כבדים של צה"ל. קיר נפל, יש עוד נזקים לתשתית. "נסדר את זה אחרי המלחמה", הוא אומר.
הוא היה קצין הנדסה קרבית של האוגדה בעבר, הוא מבין בכלים במשקל של 60 טון, שבאים במגע עם בתים כאשר הם נכנסים ביניהם.
חזרנו לחמ"ל. צביקי, איש כיתת הכוננות, יושב מול המסך הגדול ומשוטט עם העכבר בין המצלמות שמצלמות את כל המושבה. את המכשור הזה התקין עוז, תושב מטולה שעובד בהייטק. המצלמות הותקנו בנקודות אסטרטגיות שמכסות את כל השטח. גם לצה"ל היו כאן מצלמות משוכללות, וחיזבאללה דאג להוריד אותן.
בצד השני של הגדר, בלבנון, אני רואה שתי שריוניות לבנות של האו"ם. שאלתי את הנוכחים בחדר אם זה הכוח הרב־לאומי שישראל צריכה לסמוך עליו במלחמה. הם התפוצצו מצחוק. "אלה כוסות רוח למת. אנחנו צופים בהם כל היממה. בכל פעם שהם עוצרים, אנחנו לא יודעים אם הם מובילים חיזבלונים ממקום למקום".
האו"ם זה כוח ספרדי. צביקי דאג למצוא לי את הדגל הספרדי באחד מהכפרים בגזרה, שהוא אחד מהבסיסים של האו"ם. הם החיילים של אנטוניו גוטרש, מזכ"ל האו"ם, שהוא כלום ושום דבר, למעט תמיכה בחמאס, שהוא ארגון לוחמי חופש, לתפיסתו.
# # #
אני מבקר במטולה בתדירות גבוהה מאז מלחמת שלום הגליל ב־1982. אבי בר־זאב ז"ל היה אחד מהחללים הראשונים במלחמה, הוא נהרג בגיל 20. הגעתי לשבעה בגלל חברות עם אחותו, אתי. הכרתי כמה מהתושבים, ומאז אנחנו חברים. עברנו הרבה ב־41 השנים האחרונות, אפשר לומר הכל. הגעתי למטולה, כעיתונאי, גם במבצע ענבי זעם ב־1996 ובמלחמת לבנון השנייה ב־2006.
אף פעם לא ראיתי את מטולה במצב הזה, יישוב נטוש. ב־2006 שכבתי על מזרן בחצר של אמיר, הבית הצפוני ביותר במדינת ישראל, עם יעקב גולדווסר ז"ל, והסתלבטנו על כוח שריון שהתבוסס בבוץ בכניסה ללבנון. שני טנקים נתקעו כי לא הקשיבו לתושבים, שהזהירו אותם משלולית עם בוץ טובעני. בהמשך המפקדים הקשיבו, אבל פירקו מטעים בדרך צפונה.
התושבים לא עזבו אז, ומפקד היק"ל, תת־אלוף, אפילו התראיין לכרמלה מנשה ואלי, ואמר: "אנחנו לא ניתן לדרג המדיני לעצור אותנו". אגב, אותו מפקד הפך למפקד לשעבר במהרה. אלה היו ימים אחרים. העיתונאים ישבו בבתי הקפה של המלונות כדי לאכול ארוחות בוקר. מטחי הקטיושות לא הזיזו לאף אחד, גם כאשר רקטה נחתה במסעדת "החקורה", של יעקב. הוא ייהרג בתאונת טרקטור בשטח חקלאי ב־2013. אביו היה הרבש"ץ של מטולה. הוא נהרג במארב של מחבלים בשנות ה־70, והותיר אחריו ארבעה יתומים.
אבל עכשיו זה שונה. כוח רדואן השתלם וצבר ניסיון בסוריה, זה כבר לא מטחי קטיושות - זה כוח לוחם ומנוסה שמיומן למלחמה ארוכת טווח. זו הפעם הראשונה שארזה ורונית, חברות שלי - אולי נכון יותר להגדיר: אחיות שלי - עזבו את המושבה במלחמה. הבנים שלהן, בסדיר ובמילואים, הם דור רביעי במושבה.
אין כניסה למטולה, השער נעול. הגעתי, החניתי את המכונית בסמוך לשער, רכב הגיע והכניס אותי פנימה. בנסיעה לאורך הטיילת ראיתי טנק תקול. בהמשך יספרו לי שיוסי, אחד מהתושבים שאני מכיר עשרות שנים, הפעיל קשרים אישיים עם חברה אזרחית שעוסקת בתיקון ושיפוץ כלי לוחמה איכותיים ויוקרתיים, כדי שצוות יעלה צפונה ויחזיר את הטנק לכשירות מלאה. זה קרה תוך כמה שעות. התושבים כאן יודעים איך לתפקד במצבי חירום, הם מקושרים לכל העולם ואשתו - זו מציאות מוכחת.
# # #
ביקשתי מיוסי לויט שייצא איתי מחוץ לחמ"ל כדי לעשן סיגריה. "בוא, תאבטח אותי", אמרתי לו, והצבעתי על הרוס"ר והאפוד שעליו.
לפני כמה חודשים הוא התחיל בדיאטה שנקראת "אבא חטוב". הוא הפחית כ־20 ק"ג והפך למטיף של השיטה. בכל ביקור במושבה הוא אמר לי שהוא נהנה מזה, לא נוגע בפחמימות והוא מבסוט.
הבטתי בו ואמרתי לו: "נו, מה יוס? חזרנו לממדים הרגילים, אה? אתה כבר לא אבא חטוב יותר?".
הוא צחק וענה שהוא נשבר, שהוא באכילה רגשית. אחיו, טל, שחזר מהמשמרת בשער, אמר: "עזוב רגשית, קוף, הוא פשוט באכילה".
אמרתי להם שהמטה האישי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם טופזיניו ואולריך ושאר המאכערים היקרים שלו, לא מפסיק לעבוד בשביל הראיס, שלא לוקח אחריות על כלום. הנה, ממש כעת ועכשיו, הופצו תמונות של ביקורים של חברים בגועליציית האפסים באוגדת עזה בעשור האחרון, כולל אלה של בני גנץ, גדי איזנקוט ואביב כוכבי, בתקופתם כרמטכ"לים, עם איווט ליברמן ונפתלי בנט כשרי ביטחון, ובוז'י הרצוג כפוליטיקאי.
במטולה יש רוב למצביעי הליכוד, בטח ממשפחות המייסדים. לא משנה מה קרה ב־15 שנותיו של נתניהו כראש ממשלה, הם איתו. שנים של ויכוחים סוערים בחצר של ארזה התחילו ונגמרו במשפט: "רק ביבי. תראה לי מישהו אחר שמסוגל לנהל את המדינה טוב יותר". איני יודע אם הביטחון שלהם במנהיג, כרגע, נמצא באותה רמת אמונה, אני מקווה שלא. כי גם זקני המושבה לא זוכרים את נתניהו מבקר במטולה כראש ממשלה. אם זה כן היה - אולי פעם אחת. במקביל, ממשלת הליכוד אף פעם לא ספרה אותם - אבל הם התרגלו.
חזרתי לחמ"ל. דוד אזולאי מראה לי על המסך מבנה גדול, סמוך לגדר. "זה מכון לטיהור שפכים שהם בונים פה, תראה. זה מתקן רציני, לא סתם בית. התכנון שלהם הוא להזרים את הפסולת של הטיהור, את כל הצואה, לנחל עיון. הם ישמידו לנו את הנחל ואת העמק שלו. אני מקווה שאם ניכנס פנימה, יורידו את המתקן הזה. אם לא יעשו את זה, נהיה כאן בצרות לדורות".
הוא גר בחמ"ל, כי הוא אינו יכול אפילו להתקלח בביתו, שצמוד לגדר בחלק המזרחי של המושבה. מולו יש בניין שצופה על כל האזור. הדיירים אינם יזמי נדל"ן, כמובן. בחמ"ל יש לו מיטה, מקלחת ושירותים, וגם חדר אוכל שמלא בכל טוב ממשלוחים שמגיעים. המקום כאמור ממוגן ומבוטן בממ"דים. הוא הראה לי סטארט־אפ מקומי, קורת ברזל שקדחו בה שני חורים בגודל של הידיות של דלת הממ"ד. לא ניתן יהיה לפתוח את הדלת בשום מקרה, זולת פיצוץ יזום שלה.
"תגיד, יש פה אזעקות במושבה כאשר יש ירי רקטות או נ"ט?", שאלתי.
הוא צחק והשיב: "אתה באמת דפוק, נכון? איזה אזעקות? כשנופלת רקטה, אנחנו יודעים שהיא נפלה. אנחנו הגבול, זה עניין של שתי שניות. אזעקות זה טוב לקריית שמונה, שהיא רחוקה 9 ק"מ, באוויר זה חצי, לא למטולה".
הוא נמצא בקשר עם המפונים בטבריה. עד אתמול לא הגיעו למלונות האלה אומנים שמופיעים ביישובים שמאכסנים מפונים מעוטף עזה. תושבים כתבו לו: "מישהו יכול להביא לכאן אומן/אומנים לאנשי מטולה? כולם מגיעים דרך מועצות אזוריות למלונות כאן, או בקיבוצים באזור, לנו אין כלום". אז מפעילים קשרים כדי שהמצב ישתנה.
דוד וכיתת הכוננות שלו עסוקים בשמירה על הבית, בהאכלת כלבים, דגים וחתולים, כולל משוטטים. השבוע אפשרו לנציגים מכל משפחה להגיע ולאסוף בגדי חורף. הכל היה בתיאום עם צה"ל, שגם אבטח את מסלולי הנסיעה. התושבים נכנסו לבתיהם, בעיקר בלילה, אחרי שהשאירו את הרכב הפרטי בשער. כן, זה הולך להיות אירוע ארוך וללא מועד סיום ידוע.
# # #
לפני ההגעה למטולה עצרתי בטבריה, במלון של מפונים, "לאונרדו קלאב". ישבתי עם ילדים מכיתה ח' שמתגעגעים הביתה. האבות שלהם במילואים, הם לא ראו אותם יותר משבועיים. "קשה, אבל נסבל", אמר אורי, שאביו הוא קב"ט של אחד מהיישובים באצבע הגליל. "אבל אנחנו לא במצב של עוטף עזה, הם עברו מלחמה על החיים שלהם, כל אחד מהם. אותנו רק פינו מהבית, אז מסתגלים".
האמהות מנהלות את האירוע, מתאמצות בכל הכוח לשמור את הילדים בשפיות זמנית. יפעת, אחותם של יוסי וטל לויט, הזמינה אותי למלון. שאלה אם אני יכול להביא ספורטאים כי הילדים ממש מבקשים. הבטחתי לסייע, העברתי בקשות, אני עדיין מחכה - אבל מאמין שזה יקרה.
לילדים הצמידו חניכי שנת שירות שנאספו מכל הארץ וסופחו לרכזות של תנועת המושבים. אין להם יותר מדי עבודה, כי הילדים מעבירים את רוב הזמן בחדרים, צמודים למסכים.
עדי, מקיבוץ דגניה ב', אמר: "אנחנו איתם בבריכה, משחקים כדורגל בחניון ומשמשים כלהקת בידור". בשגרה הוא מוצב בבית שמש, יחד עם לוטם מקיבוץ מעגן מיכאל. "שמע, אנחנו בדילמה כאן", סיפר, "אני מקיבוץ שאינו עשיר, מתקיים כל השנה מ־530 שקל כלכלה בחודש. לוטם, ממעגן מיכאל, מקבל 3,000 שקל מהקיבוץ, כי הם מיליונרים, עם מפעלים ועניינים. לדעתך, לוטם צריך לפנק אותנו מכספו?".
צחקתי. הם אמורים להתגייס בשנה הבאה. חלקם כבר יודעים לאן, חלקם ממתינים לזימון לגיבוש לסיירות. הרבה רוצים יהלו"ם. אתם יודעים מה עושה היחידה, שאלתי. "ברור שאנחנו יודעים, בגלל זה אנחנו רוצים", השיבו.
חשבתי על עצמי בגילם. הייתי בדיוק אותו ילד תמים, אבל ההתפכחות מהתמימות קרתה בלבנון הראשונה. גם להם זה יקרה מתישהו, כשיבינו שההנהגה שלנו היא פארש טהור, שלא תיקח אחריות על מחדליה, ותמיד תמצא את מי להאשים.
למשל, מירי רגב, שמקפידה לתווך את עצמה כתא"ל במיל', בראיון לערוץ 14: "הדרג המדיני לא מקבל סתם ככה החלטות. יש ראש שב"כ, יש ראש מוסד, יש אמ"ן. אף ראש ממשלה לא יכול לקבל החלטות, הוא לא יכול להחליף את המומחים שהביאו המלצות. מנהיג צריך להפגין מנהיגות בכללי אחרי ששמע את ההמלצות".
זו אותה מירי "המחוננת", שאמרה בעבר לאותו ערוץ תעמולה של הליכוד: "הגיע הזמן שנמשול. הגיע הזמן שנבין שאנחנו ממשלה נבחרת, לא הפקידים שמנהלים את המדינה". עם טיפוסים כמו "המחוננת", אין כאן סיכוי לשינוי. היא וחבריה יעשו את המרב להישאר בכיסא בכל מחיר שקיים בעולם - גם חיי הילדים הצעירים שיצאו לשנת שירות ויתגייסו בקיץ הבא. מה זה בשבילה נתינים? היא, רק ביבי ושרה בראש שלה. על האסון בדרום, על המחדל שהקריס את כל הציבור, היא כבר התגברה כחברת הקיבינימט הביטחוני־מדיני. היא כבר בקרב הישרדות מאסף על הג'וב.
יש עוד ביטחוניסט עם ימבה ביטחון עצמי, סמוצ'קנע גרנד־מייזר, שהוא שר במשרד הביטחון שמחלטר קצת במשרד האוצר. יש לו המון תבונה ביטחונית־מדינית, כי הוא השתמט משירות צבאי, הלך ללמוד משפטים, ועשה שירות מקוצר, כעוזר פקידה בקרייה.
הנה דברים שהמתחזה לביטחוניסט אמר בעבר הקרוב, כמובן בערוץ ידידותי לו. "באותו מגרש בינלאומי, במשחק של הדה־לגיטימציה, הרשות הפלסטינית היא נטל, חמאס הוא נכס. אף אחד לא ייתן לחמאס להוביל החלטה במועצת הביטחון, ואז נצטרך וטו אמריקאי, או לא נצטרך. במגרש הבינלאומי, אבו מאזן מפיל לנו חללים משמעותיים. אז חמאס הוא נכס, ואני לא חושב שאני צריך לחשוש ממנו".
איך מנהלים מדינה, עם טיפוס כזה, כסיל, שאינו מבין בביטחון בדיפלומטיה, אבל מתבטא כאילו נולד לזה.
# # #
הגעתי לתל אביב. סמוצ'קנע גרנד־מייזר עוד לא העביר לירה סורית דפוקה למועצה האזורית אשכול כדי לסייע בפינוי התושבים למרכז הארץ. המועצה מממנת הכל, עניין של יותר מ־50 מיליון שקל. גם לפעולה הזו הוא לא כשיר.
אחרי המלחמה, מתי שזה לא יקרה, יגיע הזמן שאזרחים יפנימו שהשלטון המרכזי לא כשיר לתפקידו, וישנו את השיטה באגם הדרעק. כי הריבון אינו ריבון, הריבון דואג רק למקורבים מהבייס הפוליטי. קרסנו לא רק בסוגיית הביטחון, אלא בעיקר בסוגיה השלטונית - שמורכבת מקולקציה של אפסים שלא הייתי מתיר לחבריה ללוות את הבן שלי למקלט.
כמובן שזה כולל לפני הכל את ראש הממשלה שלנו, שהוא אבי אבות החרבתה של מדינת ישראל. נזדקק לעשורים כדי לתקן את הנזק שיצר.
אבל זה לא יקרה מהר, כי הוא מבחינתו לא הולך לשום מקום. לתפיסתו, מה שלא מחסל, מחשל. הוא משוכנע שהוא יחשל את העם.
אני משוכנע שממש לא.