יום הולדת בעזה | נתן זהבי

1. את השורות הבאות אני כותב ורועדות לי הידיים (אני לא חולה בפרקינסון). השורות האלו מתייחסות לאירוע שהתפרסם בצורה זניחה בתקשורת ב־1 באוקטובר, ימים ספורים לפני מתקפת חמאס, שלפיו נמצאה סירת גומי גדולה שנחתה בחוף ציבורי בנתניה. לא פורסם אם חקרו מהיכן הגיעה הסירה, לא פורסם אם היו עליה אנשים שהצליחו להיכנס לשטח ישראל. לא פורסם כיצד הגיעה הסירה עד החוף ואיך לא זוהתה במים בעת ששייטה לכיוון חופי ישראל.

הידיעה הזו הדליקה אצלי נורה אדומה. ביום שלישי, 3 באוקטובר התיישבתי לכתוב את הטור לעיתון של יום שישי, 6 באוקטובר, יום לפני פלישת כוחות חמאס לישראל מהאוויר, מהיבשה ומהים.

הנה קטע ממה שכתבתי אז: “השבוע הגיעה מאי־שם לחוף נתניה סירת גומי גדולה שבה נמצאו פריטי לבוש, שאריות מזון וכמה דרכונים זרים. למרות ההתפארות המתמדת שחופי ישראל ממוגנים מפני גורמים עוינים על ידי האמצעים המשוכללים ביותר בעולם, הצליחה סירת גומי גדולה להגיע לחוף מבלי שתצפיתני חיל הים זיהו אותה, מבלי שמטוסי סיור הבחינו בה, מבלי שספינות חיל הים המפטרלות בחופי הארץ קלטו אותה על המסכים. פשלה נוראית.

"המחשבה שעל סירת הגומי הזאת יכלו להיות עשרה מחבלים חמושים בנשק ובמטעני חבלה והיא הייתה מגיעה לחוף ציבורי והנמצאים עליה היו מבצעים פיגוע טרור המוני, מעוררת חלחלה". 24 שעות אחרי שהדברים שכתבתי ראו אור, בשעת בוקר מוקדמת של 7 באוקטובר, תקפו רוצחי חמאס את חוף זיקים. הם רצחו, בזזו, לקחו שבויים. האזהרה־הנבואה השחורה שלי התקיימה.

2. ביום שני בבוקר קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה. על הקו נשמע קול של צעירה נסערת. “קוראים לי שני ירושלמי", היא אמרה. “אחותי עדן הכירה אותך ומאוד אהבה אותך, היא מִלצרה אותך הרבה".

שני מדברת מהר, בולעת חלקי מילים. ניכר בה שהיא מאוד נרגשת. “איפה מִלצרה?" אני שואל, ושני זורקת לי כתובת שלא אומרת לי כלום. ואז היא שואלת מישהו וחוזרת אליי. “בקפה הנרייטה", היא אומרת. "הנרייטה" הוא מקום מקסים שבו הייתי נוהג לאכול ארוחת בוקר ולקיים פגישות. ביני לבין המלצרית עדן נוצר קשר חם, שקשה להסביר אותו. “עדן חטופה בעזה", מטילה שני את הפצצה, והלב שלי מחסיר פעימה ולחץ הדם עף לשמיים.

עדן היא צעירה דקת גזרה, רוכבת על קטנוע, ספידית, אנרגטית, אוהבת מוזיקה ומסיבות, מה שהביא אותה ביום שישי הארור למסיבת הטבע בחניון רעים שהפכה למסיבת טבח.

כדי להיות בטוח שאין מקום לטעות, אני שואל את האחות שני אם זו עדן שרצתה ללמוד תפירה והבאתי לה במתנה ליום הולדת את ערכת התפירה הדקורטיבית של אמי ז"ל. “כן", צועקת לי שני, “זו עדן אחותי".

“עדן התקשרה אליי ב־7:20 כשהיא צורחת. ברקע שמעתי רעש מהיריות של המחבלים. היא תיארה איך היא בורחת וניסינו לעזור לה כמה שאפשר. ברכב היא תיארה שהיא שומעת את הדם של הנרצחים שנמצאים איתה שם נוזל. היא הייתה נשמעת בחרדה, כמובן שגם אנחנו היינו ככה בצדו השני של הקו".

3. עדן בשבי חמאס. זה לא נקלט אצלי. ואז מגיע הטלפון מסבתא אסתר שרון, שמעדכנת אותי שקברו את נכדה, החייל אור מזרחי ז"ל, ששירת באזור מחסום ארז. האישה הטובה אסתר ממררת בבכי בטלפון.

אני מנסה לדמיין מה עובר בראשם של בני המשפחות של החטופים, של משפחות 1,400 הנרצחים. איזה סבל, כמה חרדה. בטלוויזיה ממשיכים שלישיית בג"ג (ביבי, גלנט, גנץ) ונבחרי ציבור זוטרים יותר להצהיר שאנחנו נכתוש, נשמיד, נהרוס ונחסל את חמאס. בינתיים מי שהרס, כתש, חיסל והרס זה חמאס אותנו. בראש מתנגן לי השיר “פרחים בקנה" של דודו ברק בגרסה של סאבלימינל והצל (הלחן של אפי נצר). אולי אתם תבינו למה. הנה הוא לפניכם:

השמש תידום בין עזה לרפיח...

השמש תידום בין עזה לרפיח...