כמו תמיד, בכל מערבון אקשן, סצינת הסיום היא דו־קרב מכריע בין האקדוחן הטוב והאקדוחן הרע. כמו תמיד, השולף המהיר הוא האקדוחן הטוב, רק שבמקרה שלנו זו תהיה שליפה בסלואו מושן. שבועות? חודשים? דיבורים ריקים.
מערכות הגנה אווירית מפני מטוסים: כוח ואגנר מחמשים את חיזבאללה | דיווח
לאחר הפרעות בשדה התעופה: רוסיה זועמת על אזהרת המסע הישראלית
יכולת הספיגה של העולם המערבי התומך בנו נשחקת והולכת ככל שהנרטיב הפלסטיני העזתי כובש מתחמי ענק תודעתיים. הקמפיין שלהם מגובה בעיי חורבות ובמספרים מפלצתיים של הרוגים, כולל ילדים, מה שמחייב קיצוץ בלו"ז של התקיפה. שחרור התצפיתנית אורי מגידיש הוא עניין משמח, מאוד, והוא גם מעניק לצה"ל קרדיט לתוספת זמן לגיטימית למהלך הקרקעי.
אלא מה? אין קשר בין שחרור חטופה אחת ובין מטרת המבצע, שהיא להרוג את הנהגת חמאס תוך ניהול המו"מ לשחרור החטופים. המציאות כיום היא שידענו שהכניסה הקרקעית תגבה מחיר כבד. לא ידענו כיצד נתמודד איתו, ועכשיו אנחנו לומדים תוך כדי. ידענו שהנרטיב הנגדי של התקיפות בעזה עומד לגבור על זה שלנו, אבל לא הערכנו שהדרישה להפסקת אש תגיע ברמה כלל עולמית נחרצת.
בינתיים מצב הרוח הלאומי נשלט על ידי פחדים מטראומת הטבח ואי־ודאות עגמומית שעוטפת כמו בערפל את המדינה כולה. התמונה תשתנה, לרעה, אם וכאשר יפצח חיזבאללה במטחים צפופים ורחוקים יותר. בשלב זה נמשכת שגרת החירום הרגילה: חילופי אש מקומיים בצפון באים והולכים בגלים משך עשרות שנים, ורק מאזן אימה הדדי (כן, הם פוחדים מאיתנו ואנחנו מהם) מציל את חיזבאללה ואותנו ממלחמה מטופשת, הרסנית ומדממת במיוחד. וכן, אני שומע את גיבורי ניצול "חלון ההזדמנויות" לתקיפה בלבנון דוגמת אביגדור ליברמן. יאללה יאללה, תקוששו מנדטים ואספסוף בצורה פחות שקופה.
בהיעדר ראש ממשלה מתפקד או לחלופין מאבד את עשתונותיו, מערכת הביטחון וצה"ל פועלים עצמאית מול האמריקאים ובעצם מנטרלים את יכולתו של בנימין נתניהו להיות מעורב בנעשה בשטח, למעט היותו חותמת גומי מול העם והעולם מתוקף תפקידו, לא מעשיו. לפני כשבועיים ישב מזכיר המדינה אנתוני בלינקן בבור הצה"לי ומשם ניסח את מתווה ג'ו ביידן לניהול המבצע.
נתניהו היה מכותב על הנוסח ואישר אותו כראש הממשלה, אבל הוא לא מעורב בתפעול הפעולה. ממילא אם הפעולה תצלח הוא יגנוב את הקרדיט, ואם תיכשל (חללים במספר גדול מהמצופה) הוא ייעלם מהשטח, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הוא יאשים ויתנצל. ושוב יאשים ושוב יתנצל.
כל מי ששותף בדיונים יודע שהאיש שיושב שם בפנים חתומות יודע בדיוק מה כולם חושבים עליו (למעט שמחת ה"ניצחון" הביביסטית בקריית גת עם שחרור החטופה). בקבינט הוא מסכים ומאשר כל מילה או פעולה, ומשם הוא יוצא לאמבוש המשפחתי כדי לנהל על גבם קמפיין פוליטי.
זהות אינטרסים
מכל המרכיבים שמעורבבים בפריים של המבצע בעזה, אפקט רוסיה כאילו נדחק החוצה. מעבר למידע שדלף על מו"מ לשחרור שמונת החטופים הרוסים, יש לוולדימיר פוטין אג'נדה משלו במזרח התיכון. הנדבך המרכזי והאסטרטגי הוא הציר האיראני, שמתחזק כוחות חיזבאללה, סוריה, חמאס, חות'ים וכוחות שבטיים מזוינים בעיראק. יש לו בסוריה נמל ושדה תעופה (כמו אלו של ארה"ב בקטאר), ובעיקר יש לו אג'נדה מגלומנית ותפיסה אימפריאלית.
המשמעות היא שהפרוקסים שלו ושל ארה"ב יילחמו במקומם, בינם לבינם (למעט החזית האוקראינית, שהיא החצר האחורית של רוסיה) עבור האינטרסים של המעצמות. מול פוטין מתייצבת ארה"ב עם הנדבך האסטרטגי שלה שכולל את מצרים, ירדן, המפרציות, הרשות הפלסטינית, ישראל וקטאר.
ישראל מבחינתם של פוטין וביידן היא פרוקסי אמריקאי (וזוכה למטריית הגנה מרשימה) כמו גם קטאר. כן כן, זו שהימין הנבער מתנפל עליה כמי שמממנת את חמאס (נכון) ושוכח שהאיש שמסייע להעביר את הכסף זה ראש הממשלה שלהם.
כדי להבין מדוע הפעילות הרוסית באזור עשויה להיות דרמטית, כדאי להציץ לחזית האוקראינית, כי מה שמתרחש שם משיק למה שקורה כאן. שתי החזיתות הן חלק מהאסטרטגיה של ממשל ביידן – הנדבך המזרח תיכוני והנדבך האירופי. מלחמת רוסיה באוקראינה היא נגד נאט"ו ובמובלע נגד ארה"ב.
אם להבין את הניתוחים האמריקאיים האחרונים, אזי אוקראינה ספגה מאות אלפי הרוגים ויש לה מחסור קריטי בחיילים. הצבא הרוסי מתארגן לקראת סיבוב נוסף וסדר גודל כוחותיו (כחצי מיליון) עדיף בהרבה על סד"כ אוקראינה. זיכרונות הגלים הראשונים והכושלים של הצבא הרוסי עדיין צרובים בזיכרון הגלובלי, בעיקר זה המערבי, אלא שנראה שהרוסים התעשתו מאז והם מתארגנים להתקפת נגד.
אותה עדיפות מכרעת בכוחות לוחמים על הקרקע מלחיצה הן את האוקראינים והן את ממשל ביידן, והממשל מפצה את האוקראינים על מחסור בחיילים באמצעות העלאת רמת אמצעי הלחימה, בייחוד בטילי שיוט וברקטות למטרות נקודה.
כמו צה"ל בעזה, גם הצבא האוקראיני עושה שימוש באש מנגד כדי לא לספוג אבידות על הקרקע. בשלב זה של הלחימה החליטו האוקראינים (אני מניח בהסכמת ארה"ב) לחצות קו אדום מול הרוסים והם משגרים את הטילים והרקטות למטרות ברוסיה גופא. בין השאר הם פגעו גם בכמה ספינות בים השחור (שני הצבאות נלחמים על אודסה), בבסיסי אספקה ובהאנגרים של שדות תעופה.
על פי טענת הרוסים, הטילים מוצבים ומשוגרים לא תמיד באוקראינה אלא גם בארצות גובלות והם מופעלים על ידי "יועצים". מבחינתו של פוטין, אספקת הטילים ושיגורם לאדמת רוסיה היא איום אמריקאי ישיר שעשוי להוביל להתנגשות ישירה, כולל פגיעה בפרוקסי אמריקאי, כלומר מדינות נאט"ו בגבולה כמו פולין, לטביה ואפילו הסקנדינביות.
בעוד כחודש ייערך ביוזמת ארה"ב תמרון ענק של נאט"ו על גבול רוסיה בהשתתפות כ־40 אלף לוחמים. המצב נפיץ באירופה, נפיץ במזרח התיכון, ויש הערכות שלפיהן ארה"ב עשויה להציע לפוטין ולוולודימיר זלנסקי הקפאת המצב באזורים שנכבשו במזרח המדינה לטובת שיחות על הפסקת אש (מדיניות ביידן זה שנים).
זלנסקי כבר הודיע נחרצות שהוא מסרב, אבל תלותו בסיוע של נאט"ו וארה"ב מוחלטת. וזהו פחות יותר גם מצבה של ישראל בניהול מבצע חיסול חמאס. בשלב זה ארה"ב נלחמת ברוסיה על הנדבך האסטרטגי שלה באירופה (נאט"ו) עד החייל האוקראיני האחרון. במזרח התיכון נלחמת ארה"ב ברוסיה על הנדבך האסטרטגי שלה, עד החמאסניק האחרון, באמצעות צה"ל.
ברור שיש כאן זהות אינטרסים (תשכחו מידידוּת ושאר הבלים להלעטת התקשורת בחיבוקי דוב ונשיקות מוות). בסופו של דבר האינטרס הקובע את אקורד הסיום הוא האינטרס האמריקאי, שנועד בין השאר להציל את ישראל מידי עצמה. כלומר מו"מ על החזרת החטופים וחזרה לנורמליות הלא נורמלית של ציד נקמה בהנהגת חמאס.
שבע שנים סימנה ישראל מטרת נקם ברוצחי האולימפיאדה במינכן עד שחיסלה את האחרון שבהם. אומרים שהבדואים טוענים שנקמה קרה טעימה יותר. אחרי 40 שנה רצח בדואי את רוצח אביו. שאלו אותו "מה קרה?", והוא השיב "מיהרתי".