1. עם הנצח(ון)
47 דקות מהגיהינום מקופלות לתוך הסרט המדובר שהפיק דובר צה"ל. מסמך יוצא דופן. לאו דווקא מבחינה גרפית. עליית דאע"ש הגדירה מחדש את קיבולת הקיבה האנושית ואת הגדרת האימה. לבנו גס בעריפת ראשים. אין בסרט של דובר צה"ל שום דבר שלא נראה בסוריה, תימן, עיראק או אזורי אסון אחרים. אין שם תמונות של כבשן, אין תאי גזים, אין מחנות ריכוז וגם אין תינוק שנאפה בתנור לעיני הוריו, בעוד פראי האדם אונסים את אמו (אגדה אורבנית כזו שטפה את הרשת השבוע).
הכל נכתב, הכל היה ידוע מראש: זו ההתרעה המפורטת שנתניהו קיבל. הוא נפנף אותה
נתניהו הזיק מספיק, צריך להרחיק אותו מהשלטון - וזה פשוט: הנה מה שצריך לעשות | בן כספית
מה שיש שם זו בנאליות גולמית של רוע גולמי. חייתיות נונשלנטית. ברבריות עליזה. נרמול של סיטואציה מפלצתית למסגרת שכונתית לכאורה, כמעט חברמנית. הצופה נחשף לזוועות כפי שהן משתקפות מעיני מחולליהן. הם מסתובבים בין הקיבוצים השלווים כבתוך שלהם. הם לא ממהרים לשום מקום. הם עוברים מבית לבית בנחת. אתה נכנס עם מצלמות הגוף שלהם לתוך בית קטן ומתוק שעד לפני חצי דקה הסבה בו משפחה. שבת בבוקר, יום יפה. אמא שתתה המון קפה. הספל מהביל עדיין על השיש במטבח. עיתוני השבת על הרצפה. צעצועי הילדים. הטלפון הנייד מונח על השולחן, האייפד פתוח לצדו. המשפחה, כנראה, מסוגרת באימתה בממ"ד. יכול להיות ששרדה, יכול להיות שלא.
הם באו לשחוט יהודים, וזה די משעשע אותם. הם לא נראים מסוממים (הבנתי שלא נמצאו ראיות לכך שאכן היה שימוש בקפטגון בקרב הפורעים). הם נראים סתם אנשים. אבל הם לא. הם בני השטן. הם התגלמות הרוע האינסופי. רוצחי פרימיום. אסור לנוח ולשקוט עד שהאחרון שבהם ייפח את נשמתו הארורה, אם אפשר בייסורים. ואני לא מתכוון רק לבכירי התנועה המחליאה הזו, אלא גם לכל 3,000 הפורעים שהתנפלו ב־7 באוקטובר על קיבוצים, ערים ועיירות בישראל כדי להרוג כמה שיותר יהודים.
ועוד משהו: הגיע הזמן שכל מי שמביע בהם תמיכה או הזדהות כלשהי, גם אם הוא אזרח ישראלי, ישלם במזומן וביוקר מחיר מלא. כולל שלילת אזרחות. אני לא מאלה שמנסים עכשיו להדליק חזית פנימית. להפך. ערביי ישראל מפתיעים מאוד לטובה. איתמר בן גביר מנסה להדליק, לחמם ולהסית כמיטב יכולתו, אבל מה שקורה זה תהליך הפוך. יותר ויותר ערבים ישראלים מפסיקים לפחד ואומרים את דעתם על החלאות המזוקנים ששחטו גם לא מעט מוסלמים בשבת ההיא. בנגב, בדואים מתנדבים ומכינים חבילות לחיילי צה"ל. ההפגנה הגדולה ביותר עד עכשיו הקיפה משהו כמו 15 מפגינים.
אבל: מי שמעז להזדהות, ולו ברמז, במה שקרה כאן ב־7 באוקטובר, לא יכול לשאת אזרחות ישראלית. יתכבד ויעבור למקום שמתאים לו יותר. כשאבק המלחמה ישקע, הגופות יזוהו ונוכל להתחיל לסכם סיכומים, אסור לשכוח את הפרט החשוב הזה. הגיע הזמן למתוח קו אדום ובוהק בין חיות לבני אדם.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
הסרט הוא מלאכת מחשבת של אימה קרה. ההחלטה הראשונה של דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, הייתה להקים "בריכת מידע" אחת של כל החומרים שנאספו מהזוועה. כל מצלמות הגוף של המחבלים, של הלוחמים, של המכוניות, של הקיבוצים, של הבתים. חומרים ממשטרה, מהשב"ס, מהשב"כ. הכל נוקז לתוך מאגר אחד. אחר כך גובשה האסטרטגיה: חומר גולמי. ללא מגע יד אדם. בלי עריכה, בלי כתוביות, בלי עזרים, בלי הסברים. הכל כלול ונמצא כבר בפנים. הסרט מתחיל ביציאה מעזה (של הברברים) ומסתיים בחזרה אליה. הם חוזרים עם חטופים או עם גופות או עם שלל ומתקבלים בהתלהבות אין קץ של אוכלוסיית ה"בלתי מעורבים". גם את זה יש שם.
הדבר היחיד שיש, בין מקבץ סרטונים אחד למקבץ הבא אחריו, זו כתובית קורקטית שמסבירה מאיפה לקוח החומר שתראו עכשיו: מצלמות הגוף של אנשי חמאס, או מצלמות האבטחה של קיבוץ בארי, או מצלמות של מכונית טסלה, או מצלמות הגוף של כוחות הביטחון. זה המקור. עכשיו תראו את התמונות. קיבתכם תתהפך. שיניכם יחרקו. פרקי אצבעותיכם ילבינו. אתם תראו שם קרוב לשעה שבה אנשים שוחטים את בני עמנו בהנאה מרובה ובכל האמצעים שיש בידם. אתם תראו את הגופות, במצבים השונים שבהן נמצאו. שרופות, ערופות, מותכות, מרוטשות (צילומים מטושטשים, כמובן). אתם תראו לאיזה שפל מדרגה יכול המין האנושי להתדרדר.
ההחלטה (הזמנית?) לא להוציא את הסרט להקרנה ברשתות אלא להקרין אותו בפורומים סגורים, בפני עיתונאים זרים, משפיענים ומקבלי החלטות בעולם, הייתה מבריקה. סביב הסרט נוצר באזז עוצמתי שגרר סוג של מרוץ צפייה בין כל מי שמחשיבים את עצמם כבעלי קשרים. העתקים של הסרט כבר הגיעו לבירות רבות בעולם. הכוונה היא להקרין אותו גם בפניהם של מנהיגים כמלך עבדאללה (מומלץ למלכה ראניה להצטרף), הנשיא א־סיסי, שליטי האמירויות, מלך מרוקו ורבים נוספים. זה לא שהם לא יודעים עם מי יש לנו עסק. הם יודעים מצוין. אבל ידיעה אינה פוטרת מעונש. כי עד שלא צופים, לא מבינים.
2. המחילה של סנוואר
ישראל המוכה, החבולה, ההמומה, האבלה, יצאה למלחמה. זו אינה מלחמה רגילה. זה אירוע מורכב וגדול יותר מסתם מלחמה. זוכרים איך בלבנון השנייה מדינה שלמה קפאה כשנודע כי ארבעה לוחמים של צה"ל נפלו במארון א־ראס? איך החלו מיד הקריאות להחזיר את הבנים הביתה ולא להסתבך בבוץ הלבנוני (אין לי ויכוח עם זה כאן)? זה היה הקרב הקרקעי הראשון באותה מלחמה. בסופו ספר צה"ל שמונה הרוגים וחיזבאללה איבד כ־30 מחבלים. ישראל לא הצליחה לעכל את המספר הזה. באותם ימים היה לנו קשה יותר לקבל חיילים הרוגים, מאזרחים הרוגים. האינתיפאדה השנייה שברה בנו משהו.
אז היום, הסיפור אחר לגמרי. המלחמה הזו נפתחה כשאנחנו בגירעון של 1,400 מתים. כל זה, ביממה אחת. הרבה יותר ממספר החללים שהפילו מתאבדים פלסטינים בשלוש שנות אינתיפאדה שנייה. כשאתה מתחיל מלחמה במאזן אימה כזה, אתה מפסיק לספור. אתה יודע שאין לך שום ברירה, אלא לנצח. ועדיין, זה קשה מנשוא.
ביום רביעי הבטתי בהם. בשמות. בתמונות. בגיל. במקום המגורים. הקשבתי לסיפורים האישיים. לבני המשפחה הדומעים. אין לאן להוליך את הצער על חייהם הצעירים של הלוחמים האלה. ואלה שמות (ספירה זמנית): פדיה מרק (עתניאל), שלו שרעבי (טנא עומרים), איתי יהודה (ראשל"צ), שי ארוס (חולון), רועי סרגוסטי (חוות נחל הרועה), אריאל רייך (ירושלים), אסיף לוגר (יגור), עדי דנן (יבנה), הלל סולומון (דימונה), ארז מישלובסקי (אורנית), עדי ליאון (ניל"י), עידו עובדיה (תל אביב), ליאור סימינוביץ (הרצליה), רועי דאוי (ירושלים), רועי וולף (רמת גן), לביא ליפשיץ (מודיעין מכבים רעות).
העצב העמוק נושא גם תקווה. מתברר שההספדים על לכתו של צבא היבשה של צה"ל היו מוקדמים מדי. צה"ל נלחם, מתקדם, מתמודד עם אתגר מורכב ומסוכן מאין כמותו, והוא יגיע לכל מקום שאליו יורה לו הדרג המדיני להגיע. עוד מתברר כי גם הניסיונות להפריד בינינו, לשסות אותנו זה בזה, לתקוע טריז בין קצינים ללוחמים (זוכרים את לוויית בראל שמואלי?), בין אשכנזים למזרחים, בין קיבוצניקים לפריפריה, בין דתיים לחילונים, בין ישראלים לישראלים, בין אחים לאחיהם, נכשלו. כי בסוף כולם מגיעים למלחמה. נלחמים ביחד. נופלים ביחד. לאף אחד אין "הגמוניה" ברשימת הנופלים. ישראל הראשונה, השנייה והשלישית, כולן כאן, מאפסות שעון, חוזרות לישראל האחת. המקורית.
שליחי התרעלה נכשלו. הם לא הצליחו לפרום את הסיפור הישראלי. קורי העכביש ניצחו. ואחרי הניצחון על חמאס וכל מי שיעז להצטרף, צריך לדאוג שמרעילי התודעה הללו לא יוכלו להמשיך להסתובב בינינו בלי להשפיל מבט.
סיפורי הגבורה יסופרו עוד זמן רב. בצדק. מעטים העמים שקמים מהר כל כך מהמכה שניחתה עלינו. מעטים הצבאות ושירותי הביטחון שחוטפים נוקאאוט עוצמתי כל כך וביממה הבאה נעמדים בחזרה על הרגליים ויוצאים למלחמה. צה"ל ושאר שירותי הביטחון היו בהלם ביממה הראשונה. האירוע הזה נפל עליהם בהפתעת ענק אסטרטגית שהפכה לזוועה טקטית. אבל הם קמו מהקרשים והתאוששו במהירות. הקערה נהפכה על פיה. עכשיו צריך לגמור את העבודה בכל הכוח. הנשק הסודי שלנו מתגלה בשבועות האלה במלוא הדרו: תעצומות הנפש שמגלה הציבור, החברה האזרחית, המתנדבים, המילואימניקים, כל זה מזכיר לנו מה אנחנו שווים. אין עוד עם שיש לו עם כזה.
הבעיה היא זמן. כרגיל, במצבים כאלה, הלגיטימציה הבינלאומית אוזלת במהירות. חלון ההזדמנויות ייטרק עוד מעט על פרצופנו. אין לנו סיכוי לנצח בקרב ההסברה (עוד נחזור לזה), והסבלנות של האמריקאים הולכת ופוקעת. גם לג'ו ביידן יש בייס בוחרים, והוא מאבד תמיכה במהירות בקרב קהלים דמוקרטים. כאן נבחנת מנהיגות. למזלנו, לא בנימין נתניהו צריך עכשיו לעמוד שם מול העולם. דעתו של ביידן על נתניהו ידועה (ובאה לידי ביטוי בפוליטיקו שלשום). למרבה המזל, עומדים שם איתו, ברגע זה, לא רק הפירומנים בצלאל סמוטריץ' ובן גביר, אלא גם אנשים קצת יותר רציניים כמו בני גנץ וגדי איזנקוט. אסור להם לוותר.
את העבודה בעזה חייבים להשלים. עכשיו. בכל הכוח. עיני השכונה והעולם כולו נישאות אלינו. דמנו הותר. אלה ימי צריבת תודעה היסטוריים, לא פחות. אנחנו צריכים להדגים מה קורה למי שמנסה לשחוט את עמנו. מה יהיה גורלו של מי ששולח ידיו המזוהמות לגרונם של אזרחינו. העזתים ועוזריהם צריכים לזכור את אוקטובר 2023 חמישים שנה קדימה, עד ההפתעה האסטרטגית הבאה. אם לא נבהיר את הסוגיה הזו בשפה המדוברת במזרח התיכון, אין לנו מה לחפש כאן.
האירוע מורכב. חוץ מניצחון בעזה צריך לשמור על הגזרה בצפון. צריך לדאוג שזה ייגמר כשכוח רדואן של נסראללה נמצא בטווח ביטחון מהגדר. צריך לוודא שהסכמי השלום שלנו לא מתערערים או קורסים. צריך לשים לב ליציבותם של משטרים שכנים. צריך לחשוב על האינטרסים האמריקאיים באזור. כל כסילי הימין ושופרות נתניהו שהלעיגו על האמריקאים וחבטו בביידן לאורך שנים, קיבלו שיעור.
נסו לחשוב עכשיו איפה היינו ברגע זה בלי וושינגטון. בלי שתי נושאות מטוסים ועוד צי אדיר שמיירט טילי שיוט בדרכם אלינו ומאיים ישירות על טהרן וביירות. איפה היינו בלי הרכבת האווירית המטורפת שנכנסת לכאן כבר חודש ומילאה את כל המחסנים שלנו בכל מה שצריך, ומעבר לזה. אני לא תמים. אני יודע שכסילים כמו ד"ר גדי טאוב יחזרו לקיא של עצמם רבע שעה אחרי שהכל ייגמר. אלא שהפעם, איש לא יאמין להם.
המשימה הקשה ביותר היא שיקום ההרתעה. חטפנו סנוקרת שגורמת עכשיו לכל השכונה להרהר מחדש בהערכתה אותנו. הנחת העבודה שלישראל יש המודיעין הטוב בעולם, הצבא החזק באזור וחיל האוויר העוצמתי ביבשת עומדת עכשיו למבחן מחודש. לא מעטים מסביבנו שואלים את עצמם איך יכול להיות שפסיכופת רצחני בשם יחיא סנוואר הצליח לגרום לישראל את הנזק הכבד ביותר מאז הקמתה, מתוך מחילתו ברצועת עזה. על השאלה הזו חייבת ישראל לענות בעוצמה חסרת תקדים.
בשורה התחתונה, צה"ל השלים ביום חמישי את כיתור העיר עזה. הוא נמצא עכשיו בעמדת זינוק למתחמי השלטון והכוח העיקריים של חמאס. רוב העבודה עוד לפנינו. זה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי. "קשה מאוד לעצור גדוד או חטיבה של צה"ל", אמר לי אתמול אחד מקברניטי הפעולה בעזה, "כשהם מתקדמים בגיבוי הטכנולוגי החדיש ביותר, עם המטרייה האווירית העוצמתית ביותר והמודיעין בזמן אמת המדויק ביותר, במצב כזה, בתוך רצועת עזה, אין אפשרות שהמשימה לא תתבצע".
3. המחירים של נסראללה
השאלה היא מהי המשימה. "מיטוט" חמאס או "השמדת" חמאס הן מטרות בעלמא. מה נעשה אם חמאס יכנס מסיבת עיתונאים ויודיע שהתמוטט? האם צריך לשאוף לכך שכל הנהגת חמאס תיהרג וכל לוחמי הנוח'בה הרצחניים שלו יחוסלו? האם זה אפשרי? בכמה זמן ובאיזה מחיר? ומה יקרה אם בעוד כמה שבועות נהיה במצב שבו סנוואר, אנשיו וחלק מלוחמיו מבוצרים במתחם תת־קרקעי אחרון ודורשים, תמורת שחרור כל בני הערובה, שישראל תאפשר להם לצאת את הרצועה? פתרון בסגנון ביירות 1982? האם יש ממשלה שמסוגלת להגיד "לא" להצעה כזו, כשממול מוטל גורלם של מעל 200 מאזרחיה, כולל תינוקות, ילדים, נשים, קשישים ולוחמים?
זה ייקח זמן. נכון לעכשיו, ההערכה היא שהפעולה הקרקעית העוצמתית תימשך בין חודש לחודשיים. אחר כך, העצימות תשתנה. לא מן הנמנע שחלק מהכוחות ייצאו, המילואים ישוחררו וצה"ל ימשיך לפעול בתוך עזה לפי הצורך. פשיטות, מכות מהאוויר, פעולות גדודיות, חטיבתיות, אוגדתיות. כל מה שצריך כדי להמשיך לפרק את יכולותיו של חמאס ואת שלטונו. ההערכה היא כי זה יכול להימשך שנה. אסור לשכוח שחומת מגן נמשכה שנים. ריסוק דאע"ש כנ"ל. ההשתלטות על מוסול, רקה ואתרי ג'יהאד נוספים היו ארוכות וזבות דם. אין בסיפור הזה קיצורי דרך.
המבחן ברור: בסוף הדרך צריכים תושבי העוטף לחזור לבתיהם בתחושת ביטחון. אותו כנ"ל לגבי תושבי משגב עם ויישובי הגדר בצפון. ועוד משהו: לא עוד ישראל ועזה. צריך לבתק בגרזן כל קשר בין ישראל לעזה. לטרוק את הדלת ולזרוק את המפתחות לים. מי שרוצה את עזה, מוזמן. רצועה ברוחב שלושה ק"מ סביב הרצועה תהיה סטרילית לגמרי, ממוקשת, מטווחת ונקייה מצורת חיים כלשהי. "אפילו חתול לא יוכל ללכת שם", אמר לי גורם צבאי בכיר השבוע.
איזנקוט היה ראש אגף המבצעים במלחמת לבנון השנייה. הוא נחשב לאבי דוקטרינת הדאחייה, שבמהלכה איבד נסראללה את רובע השלטון הנוצץ שלו בביירות והתחפר בתוך הבונקר שלו שנים ארוכות. נסראללה עצמו אמר אז שלו ידע את היקף התגובה של ישראל בעקבות חטיפת החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, לא היה יוצא להרפתקה. השבוע, לקראת נאומו של נסראללה היום, סייר איזנקוט בגזרה הצפונית, פגש את המפקדים ואמר להם את זה: "המסר שלנו לכל מי ששוקל לחקות את מתקפת הדמים ולפגוע בריבונות הישראלית, הוא חד וברור - ישראל תשמיד את יכולותיו הצבאיות, תחסל את מנהיגיו, תהרוס את מעמדו השלטוני ותפגע קשות במדינה שתאפשר או תתמוך בניסיון שכזה".
איזנקוט לא עשה קריירה מאיומים. הוא בדרך כלל עושה מעשים. אם הוא עולה לעמדת התקפה ומתרה בנסראללה בגבול הצפון, סימן שאנחנו בנקודת רתיחה. נסראללה קיבל מישראל לא מעט רמזים בזמן האחרון. הוא יודע שאנחנו מכירים היטב את בסיסי הכוח שלו בלבנון: 200 כפרים שיעיים בדרום לבנון, השכונות השיעיות בביירות והמרחב השיעי בבעל בק. הוא יודע שישראל מסוגלת לפגוע פגיעה אנושה בכל המרכזים הללו.
"בניגוד לסנוואר", אמר לי השבוע גורם ביטחוני בכיר מאוד, "לנסראללה יש חישובים פרגמטיים. הוא לא אוהב לקבל ארונות מתים בביירות, והוא לא אוהב ששיעים נפגעים. לסנוואר לא אכפת שכל העזתים ימותו ובלבד שהוא יהפוך לסלאח א־דין המודרני. נסראללה זה חיה מסוג אחר".
4. תקוע בשומר חומות
בינתיים, המשק קורס. קרוב ל־200 אלף ישראלים פליטים בארצם. חלק מהם ניצולי טבח בממדים היסטוריים. פגועים ומצולקים בגופם ובנפשם. הפדיון ברוב בתי העסק במדינה צונח, לפעמים לפחות ממחצית. הפירמות הגדולות והמשרדים הגדולים החלו לשלוח עובדים לחל"ת כפוי. 400 אלף מילואימניקים עזבו את מקומות העבודה והעסקים, חלקם לא יודעים אם יהיה להם לאן לחזור. כולם מדממים, לא רק מהנשמה, גם מהכיס.
ואיפה שר האוצר סמוטריץ'? הוא ביו"ש. הוא מתעקש להמשיך להזרים את הכספים הקואליציוניים כסדרם ולהמשיך להלעיט את המיליארדים למקומם המקורי, בהתנחלויות. הוא לא באירוע. הוא באירוע אחר לגמרי. הוא ושותפו בן גביר עושים הכל כדי להדליק ולהתסיס את השטח. בן גביר כבר הכריז, בימים הראשונים של המלחמה, שהוא נערך לאירועי שומר חומות בערים המעורבות. בינתיים, זה לא הצליח לו, אבל הוא ימשיך לנסות.
אפשר לנסח את זה כך: למרות המלחמה, למרות המשבר, למרות עוצמת האירוע שכדוגמתו לא חווינו בזמן המודרני, ממשלת ישראל מתנהלת כרגיל. כלומר, לא מתנהלת כלל. זה לא רק שאין מענה כלשהו לאוכלוסייה. אין מי שיתכלל את האירוע, אין מי שינהל אותו, אין מי שירים עכשיו את המבצע העצום של שיקום, סיוע, נקיטת כל האמצעים כדי למנוע הידרדרות למיתון עמוק. התקציבים הקואליציוניים זורמים כרגיל. הישיבות מקבלות את מה שהובטח להן, מורי החינוך החרדי שלא מלמדים ליבה ראויה לשמה מקבלים את התוספות שלהם, הגרעינים התורניים, ההעברות התקציביות לרשויות ביו"ש, כל זה זורם.
מה תקוע (את הרשימה סיפק השבוע ח"כ ולדימיר בליאק)? תשלומים לבתי המלון שמארחים מפונים. תשלומים למועצות שנפגעו. פיצויים ישירים למפונים ולניצולים. כל זה, לא עכשיו. בישיבת הקבינט החברתי־כלכלי לא היה כלל סדר יום. "עדכונים ודיווחים שוטפים", נכתב בהזמנה. קשה להאמין שחבורת חדלי האישים הזו, במקרה הטוב אנשים נטולי כישורים כלשהם, במקרה הרע ג'ובים מושחתים תוצרת הריקבון הממשלתי־אמסלמי שפשה כאן, אמורה לנהל עכשיו את ישראל.
במצב הדברים, אנשי עסקים אמידים נחלצים לסיוע. ניצולים מקוששים תרומות כדי לגנוב עוד יומיים במלון. החברה האזרחית, האחים לנשק (כמטאפורה), העם המדהים היושב בציון מטה שכם ונכנס תחת האלונקה. הבעיה היא שעל האלונקה שוכבת הממשלה השמנה, המסואבת, הרקובה והמושחתת ביותר שהוקמה כאן אי־פעם. את העדות לכך אפשר היה לקבל באותה ישיבה, ביום חמישי, שבה דפק נתניהו על השולחן וניסה, בחולשתו הנוראית, להעיר את האוצר. בתגובה, על פי הדיווח, שר האוצר קם ויצא מהחדר.
לא נתניהו לבדו אשם. אשמים כל אלה ששתקו כשהוא הקים את קואליציית האימה הנוכחית שלו. אשמים כל אלה שהאמינו שיהיה בסדר. כל אלה שתמכו, במעשה או במחדל, ברידוד המחפיר של שדירת הניהול ומשרתי הציבור. במינויו של עסקן ירוד הגורר אחריו קופת שרצים ענקית לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, וסידרה אינסופית של מינויים מאותה ליגה ממש בכל יתר העמדות. עכשיו אנחנו ניצבים מול מה שהייתה פעם מערכת ממלכתית מפוארת, מדינה שידעה לדאוג לאזרחיה, וסופקים כפיים בייאוש. נצטרך לבנות כאן הכל מחדש.
5. בלי אחריות ובלי הסברה
אותם הדברים, ואולי אף חמורים יותר, נאמרים גם על מחדל ההסברה. ישראל היא מדינה עם יכולות מדהימות. למרות כל מה שקרה כאן, אסור לשכוח את זה. אין עוד מדינה כזאת. מערכת פרי פיתוח, מוח ויכולת ישראלית יירטה השבוע טיל בליסטי ששוגר מתימן, בגובה של עשרות קילומטרים. מערכת דומה מיירטת כל יום רקטות לטווח קצר שבקושי יודעות לעקוב אחר עצמן. אין המצאת סייבר או הייטק בעולם בלי נגיעה ישראלית. ולמרות כל זה, לא הצלחנו ליצור אגף הסברה ראוי לשמו.
קרב ההסברה הנוכחי הוא קריטי. חשיבותו עליונה. הצורך לנצח בו גדול אף יותר מההכרח ליירט את הטיל התימני ההוא. כשהעולם עובר מסימפתיה לישראל להתקוממות עצומה נגד ישראל, אין סיבה שלא נהיה על המגרש. יש כאן אנשים מוכשרים בכמויות מסחריות. יש כאן מוחות בלתי נדלים. יש כאן יצירתיות, רהיטות, משרדי פרסום מעולים, מומחי קריאייטיב ואנשים שחושבים 200 אלף קילומטר מחוץ לקופסה על בסיס יומי. מה שאין כאן, זה ניהול. או מנהיגות כלשהי.
האיש שהחליט לפרק את משרד ההסברה לפני שנים ספורות והסביר לשרי הממשלה שאין שום צורך בו, הקים אותו מחדש לפני שנה רק כדי לספק תעסוקה לאחת מצווחניות החצר של רעייתו. את יכולותיה למדנו בהמשך. לקח לה חצי שנה להשיג מדפסת. אבל זה לא הכל. זו אפילו לא ההתחלה. יש בישראל גוף שנקרא מערך ההסברה הלאומי. מדינה כמו ישראל, שיכולה למצוא את עצמה במערכת הסברה בינלאומית דרמטית וגורלית בכל רגע נתון, ניתן היה להאמין שהמערך הזה יהיה מאויש, חמוש, מאומן, משומן ויעיל.
נתניהו הזניח גם אותו, עד כדי ריקבון. במשך תקופה ארוכה לא היה שם מנהל. תפקידים רבים נשארו נטושים. הרמה הלכה והתדרדרה. עכשיו, כשנתקלנו באסון, ממהרים לאייש אותו במהירות. זה אפילו לא שמחת עניים. מדינה חפצת חיים הייתה משקיעה בהסברה מיליארדים. הכסף נמצא. ישראל הייתה (עד לפני זמן קצר) מדינה עשירה. תחשבו מה היה קורה אם 15 המיליארדים הקואליציוניים שהופנו לכל המגזרים והעסקנים והמקורבים והמוטבים השונים, היו מופנים למשימה הזו. איך היינו נראים עכשיו בעולם, לעומת איך שאנחנו נראים עכשיו בעולם.
למרות כל זאת, אפשר להתעודד מהתוצרת העצמאית. אני מטפל בשבועות האחרונים בעשרות קבוצות ישראליות יצירתיות, הפועלות מישראל ומחוצה לה, ומפציצות את הרשת בסרטונים יצירתיים בכל השפות, במסגרת המאבק ההסברתי. ישראלים הפזורים בכל קצווי תבל נותנים כתף בנוכחות ברחובות. בחורה בשם אלה קינן הקימה מערך הסברה פרטי, עצמאי, מדהים ביעילותו והשפעתו. היא מנסה לקושש לטובתו תקציב כלשהו, ואין ממי. אחרים הקימו אתר אינטרנט מטורף שמכיל את סיפוריהם של הנטבחים והחטופים מעוטף עזה. משרדי פרסום נחלצו למשימה ומפציצים במיטב הקריאייטיב שלהם. כל זה נשאב לתוך הוואקום שמותירה כאן הממשלה העלובה, הפושעת, שהקים בנימין נתניהו. גם על זה, לא נסלח ולא נשכח.
העובדה שהוא עדיין לא הצליח לחלץ מפיו את אותה לקיחת אחריות, אינה צריכה להפתיע איש. הוא לא אדון לעצמו. יש לו מפעילים, בארץ ובחו"ל. הוא עלה נידף. הוא ישב השבוע בישיבה והציע לשלם לפועלי הבניין הפלסטינים שלא מועסקים יותר בישראל, דמי חל"ת. למה? כי המודיעין אומר שכשהם יושבים בבית ממורמרים, עלולה להיפתח אינתיפאדה גם בשטחים.
אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה. בסיטואציה שבה אנו נמצאים, צריך לעשות הכל כדי לצמצם חזיתות. לנצח אחת ולהמשיך הלאה. פרה־פרה. אני מתמקד רק בהלך הרוח התבוסתני והדיכאוני שבו נתון המנהיג הלא כשיר הזה. תארו לעצמכם סיטואציה דומה שבה נפתלי בנט או יאיר לפיד מציעים לשלם לפלסטינים דמי אבטלה. מכונת הרעל הייתה מתרסקת לתוך עצמה. ינון מגל היה ממריא בסערה השמיימה. ברדוגו היה מלעלע את עצמו למוות. אלדד יניב היה מתהפך לאנשהו. טאוב היה מיד קובע שביידן פרו־איראני.
אבל זה קורה אצל נתניהו. בדיוק כמו "הכלת" חמאס. בדיוק כמו בניית הכוח של חמאס. השבוע התפרסמו לא מעט מנאומיו. באחד מהם, לפני ארבעה חודשים, הוא מפרט, בדיוק מצמרר, את תוכנית חמאס לפריצה לתוך הקיבוצים ושחיטת ישראלים. זה בדיוק מה שקרה ב־7 באוקטובר. אבל לא, הוא לא ידע.
לכל זה יש פנאי אחרי המלחמה. אחרי השלב הראשון שלה. השבוע קיבלתי הודעת וואטסאפ מעניינת ומכבדת. "בן, אני מכבד ואוהב אותך מאוד", נכתב שם, "אבל השיח הבלתי פוסק על הממשלה לא תורם לנו כעם. חובה להעביר ביקורת על הממשלה ותאמין או לא, אני גם אהיה שותף לביקורת. אבל לא עכשיו, זה לא הזמן ולא העיתוי. נצל את הבמה שלך באופן המקסימלי כדי לתת תמיכה לחיילי צה"ל וכוחות הביטחון".
ובכן, אני מנצל את הבמות שלי בדיוק למשימה הזו. קודם כל, מעל הכל, תמיכה בלוחמינו המופלאים. הבנות (המדהימות!!!) והבנים שלנו שלוחמים עכשיו בכל הגזרות על הבית. הם מעל הכל. אני מסייע ככל יכולתי גם למאמץ ההסברה. אבל אני אמשיך להתריע על אי־כשירותו של האיש שהוביל אותנו לכל זה. כי כשאתה יושב באוטובוס עמוס נוסעים, בדרך המסוכנת ביותר בעולם, בסיבובים מפותלים על מדרונות של הרים גבוהים ועל ספם של תהומות עמוקים, אתה חייב לצעוק שהנהג שיכור.
מה שעוד לא סיפרתי לכם, זה מי שלח לי את הודעת הוואטסאפ הכה מכובדת ומנומקת לעיל. קוראים לו דן עזרא. בחור נחמד (באמת). עזרא הוא זה שיזם, הוביל וניהל את המבצע הביביסטי לחסימת הכניסות לקיבוצים. זוכרים את זה? לא קרה כל כך מזמן. בתגובה פבלובית מטומטמת כלשהי על המחאה נגד המהפכה המשטרית, התעוררה יוזמה לחסום את הכניסות והיציאות מקיבוצים שונים. למה? לא יודע. המחאה לא הייתה אירוע של קיבוצים. היא הייתה אירוע שבו השתתפו גם קיבוצניקים. רוב משתתפיה היו בני הערים. בכל זאת, הוחלט להטריל את הקיבוצים. זה נמשך שבועות. אנשים אשכרה ניסו לחזור לקיבוץ ומצאו אותו חסום. או להפך, ניסו לצאת ולא הצליחו. הוקמו גם מחסומים.
אני מציע לדן עזרא וחבריו להציץ רגע על מפת המדינה. לעבור על הגבולות בצפון, במזרח, בדרום. להבין שהגבולות הללו שורטטו על ידי הקיבוצים. כן, כך קמה המדינה. חומה ומגדל, הנקודות בנגב, ההתיישבות החלוצית, עיבוד השטח עד התלם האחרון בצל התותחים. חלק מהקיבוצים הללו עומדים עכשיו חרבים, שרופים, שותתי דם. הגיע הזמן לבקש מהם סליחה.
