לפני חודש היה זה היום האחרון לישראל שאיננה עוד. הכותרת הראשית בעיתון עסקה במחלוקת על הקפות שמחת תורה. במקום הקפות ושמחה נפל עלינו הגדול באסונות. מאז אנו שרויים במערכה להכחדת חמאס־דאע”ש. מונים את מאות חללינו. פרק חדש ועגום נפתח בחייה של המדינה, במלחמה עקובה מדם שאנו בעיצומה ובשידוד מערכות פנימיות שיבוא לאחריה.

מטח למרכז הארץ, רסיס אותר בפ"ת; הרמטכ"ל: "מוכנים בכל רגע להסלמה בצפון"
ויכוח מאחורי הקלעים: נתניהו התכוון לפטר את עמיחי אליהו, בן גביר התנגד | דיווח

מלחמה שמחקה את הצפי ה”רגיל” לאוקטובר: המשך ההפגנות, הגברת המחאה, הפשיעה הערבית, האלימות החברתית - ואפילו הסרט “המזח” ו...קונצרט פתיחת העונה בפילהרמונית. אבל לא רק.

גם שני ימי זיכרון באוקטובר לשני מנהיגים עברו כלא היו, לא צוינו. יום השנה ה־28 לרצח ראש הממשלה, רב־אלוף (מיל’) יצחק רבין בידי מתנקש יהודי, ויום השנה ה־22 לרצח שר התיירות, אלוף (מיל’) רחבעם זאבי בידי טרוריסטים ערבים. למי היה ראש וזמן להתייחד עם זכרם של השניים, כאשר מאות ישראלים נרצחו ביום אחד, מר ונמהר? לאחר שמאות נחטפו לעזה, יישוביהם היו לעיי חורבות ונבזזו, ויותר מ־340 לוחמי צה”ל נפלו?

גנדי נרצח בפתח חדרו במלון ירושלמי ולעיני רעייתו יעל. הלוחם הזה, בן הארץ, שהכיר היטב את האלמנטים הקיצוניים בקרב הערבים, את עומק שנאתם, רצחנותם, שאיפותיהם, הוא עצמו שילם בחייו ונרצח בידי שלושה מחבלים פלסטינים. חיפשו אותו במיוחד על שום רעיון הטרנספר (ודוק: מרצון!) שטיפח, העברת ערביי הארץ אל מעבר לנהר הירדן.

כך הוא ראה את הפתרון לסכסוך הדמים המתמשך בין העם היהודי לערביי הארץ. רק הפרדה מוחלטת. נחסך ממנו לראות כיצד רעיון מסוג זה, טרנספר, הוחל (ולא מרצון) דווקא על מתיישבים יהודים, כשעמיתו, אריאל שרון, ביצע את ההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה. ומשניהם נחסך מראה התוצאה הנוראית של עקירה זו, שכעבור 18 שנה הפכה לגמרי את חיינו. הנחיתה עלינו, במדינתנו, את הגדול באסונות מאז השואה.

איש ספר היה גנדי. לא היה אוהב המולדת יותר ממנו – ותעיד על כך הספרייה העשירה שאסף בביתו וכולה קורות ארץ ישראל. ככל שהותיר לו הזמן מעיסוקו הפוליטי, הקדיש לעברית וערך ספרי מסעות של נוסעים אירופים במאה ה־19. הם סיפרו על ארץ בראשיתית, שוממה, ברובה ריקה מאדם, מנוקדת בכפרים ערביים עלובים, מעט יהודים והרבה שמות מקראיים. שבע שנים לפני הירצחו יזם רחבעם זאבי הוצאה לאור של קובץ שעניינו טבח חברון תרפ”ט. 67 יהודים נרצחו (133 בכל הארץ) והופסק רצף היישוב היהודי בעיר האבות, עד שחודש בעקבות מלחמת ששת הימים.

גם הטבח ההוא אירע ביום שבת. כותב גנדי בהקדמתו: “ערביי חברון הכו, דקרו, גדעו איברים, ביתקו בטנים, אנסו נשים, רצחו ושחטו כל יהודי שהצליחו לגלות – ילד, אישה, גבר וזקן. הערבים שרפו את בתי הכנסת העתיקים, הרסו את מרפאת ‘הדסה’ ובזזו את בתי היהודים... עיר הקודש חברון נהפכה לעיר ההריגה. פוגרומים, שחיטה ומעשי טבח ליוו את דברי הימים של עמנו בתפוצות גלותם, והנה נשנה מחזה האימים הזה גם בארץ ישראל”.

זהו ספר שנועד לזעזע. בצילומיו כמעט אינו חוסך את מראות האימים. תמונה של תינוק שמוחו שפוך, פצוע כרות אצבעות, יד כרותה, תמונות של חללים, גווילי תורה שרופים, וגם תמונתו של שלמהל’ה סלונים בן ה־13 חודש שהוריו נרצחו. מבט עיניו המבוהלות סיפר הכל. שלמה זכה לחיות עד פטירתו בשנת 2014. באיחור של 65 שנה, בשנת ה־46 לקיום מדינת ישראל, רצה גנדי להציב, כדבריו, “יד זיכרון לנטבחים ותזכורת לחיים. מאורעות תרפ”ט בחברון ובמקומות אחרים בארץ מלמדים אותנו שאיננו יכולים להפקיד את ביטחוננו בידי זרים וכי הערבים ינצלו כל הזדמנות כדי להכרית אותנו מארץ מולדתנו ומארץ החיים, ואף יגידו שזו ‘תעמולה יהודית’ ויכחישו את המאורעות”.

כמו טבח קישינב ב־1903, גם טבח חברון ב־1929 נחקק היטב בתודעתנו. שניהם היו תוצאה של שנאה אנטישמית ובעיקר של חוסר האונים היהודי – גם שם, גם כאן. רחבעם זאבי הציב לנו תמרור אזהרה כדי שניגמל מרעיונות עוועים, שיעלו לנו במחיר דמים. גנדי היה ער לפיגועים נוראיים שביצעו מחבלים בזמנו. רדף את ארגוני הטרור. ברוב המקרים זרועו של צה”ל השיגה את הרוצחים הנאלחים. מנעה עוד אסונות. ספק אם העלה על דעתו אפשרות של מחדל שמחת תורה תשפ”ד. האם עכשיו, לאחר האסון הנורא בעוטף עזה, הלקח שרצה להנחיל לנו יילמד? ייושם? והאם, כפי שעשה בספרו הקשה לעיון, עוד יש טעם להסתיר מעיני הציבור את זוועות ימינו, את מהות אויבינו, להיגמל מאשליות שווא?