בסלון הטלוויזיה דולקת ומשדרת את המצב הנוכחי של המלחמה. בכיתוב בתחתית המסך מודגש ״היום ה־31 למלחמה״. מעבר לחלון מעט אנשים מטיילים. אני כבר מכיר אותם. ראיתי אותם במקלט באזעקה של אתמול בערב. אין ספק שהמלחמה חיזקה את הקשר שלי עם תושבי השכונה. אני גר בשכונה הנוכחית כבר כמעט ארבע שנים, אבל רק עכשיו אני באמת מכיר את שכניי ומתוודע אליהם. אנחנו מצומצמים יחד, לפעמים אפילו פעמיים ביום, למרחב הבטון המוגן של המקלט השכונתי, וכבר למדנו להכיר זה את זה.
שלמה שרף, ששכל את נכדתו, במתקפה: "ביבי הוא האסון של ישראל"
בצבא מעריכים: חמאס במצוקה, הפיקוד מנותק מהשטח
המקלט השכונתי הוא בעצם המעלית או חדר המדרגות שמעולם לא היו לי. אני גר בבית פרטי, כך שאני לעולם לא מוצא את עצמי במעלית או בחדר המדרגות מול אחד משכניי, ולכן את רוב שכניי אני כלל לא מכיר. עד שהחלה המלחמה וגיבשה את כולנו. עכשיו אני מכיר את כולם. יודע מה הם עושים בחיים, מה המצב הזוגי שלהם, מה הם בישלו לארוחת ערב, ואילו פרחים צומחים אצלם בגינה. מתברר שמלחמה יכולה להיות דבר מאוד קהילתי.
יש תחושה שלפני 31 ימים לא היה כלום, שהחיים החלו ב-7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר. קשה לזכור מה היה לפני. כאילו המציאות עשתה ריסטארט לפני 31 ימים, ומאז המציאות האמיתית התחילה.
השבוע גיליתי שב-31 הימים האלו קרו דברים די גדולים בעולם ואני בכלל לא שמתי לב אליהם. הרולינג סטונס הוציאו אלבום חדש, הביטלס הוציאו שיר חדש. לא שמעתי לא את זה ולא את זה. אאזין להם בשש וחצי אחרי המלחמה. בינתיים אני במצב צבירה מוצק, מתקשה לעכל דברים שלא קשורים למצב הנוכחי, ויש מעט מאוד חשק לתרבות. המוח בכוננות כל הזמן. דרוך לקראת האזעקה הבאה והידיעה הבאה במרתון החדשות על המסך. כל הזמן סופרים. סופרים ימים. סופרים מתים. סופרים פצועים. סופרים חטופים. סופרים שיגורים. סופרים אזעקות. סופרים חיילי מילואים. סופרים חיילי סדיר. סופרים מטרות שהותקפו. סופרים חיסולים. סופרים פליטים. סופרים לוויות. והמספרים רצים. קופצים. מזנקים. מעולם לא פחדתי ממספרים כמו שאני מפחד היום.
קודם הופיע השם של המושב שבו גדלתי בהתרעת פיקוד העורף. האמת היא שהוא מוזכר די הרבה. הוא נמצא בדרום, 20 קילומטרים בלבד מעזה.
איך שראיתי את ההתרעה נזכרתי ברגע הזה במבצע האחרון שבו קיבלתי טלפון מדניאל, חבר הילדות שלי, שהודיע לי ״הייתה נפילה במושב, ממש מאחורי הבית של נימרוד״, נבהלתי. ״רגע, אתה אומר לי שהטיל נפל בעצם ב...״.
״כן, זה נחת בדיוק שם״, הוא אמר לי.
באותו הרגע הבנתי שאם הפגיעה הייתה מאחורי הבית של נימרוד זה אומר ש... זה אומר שהמחששה נפגעה.
במשך כל הנעורים שלנו היינו חבורה אחת: דניאל, דרור, אלון, נימרוד ואני. ואצל נימרוד, מאחורי הבית של נימרוד, התרכז עיקר הפעילות שלנו.
כמו כולם במושב, גם נימרוד גר במשק חקלאי. אך מכיוון שההורים שלו לא היו חקלאים, הרפת מאחורי הבית שלו (שנקנתה עם הבית) עמדה שוממה. והרפת השוממה הזו הפכה למגרש המשחקים שלנו. כמו יהודים טובים התנחלנו באחד השטחים העזובים של הרפת, הוספנו כל מיני ברזנטים ופיסות עץ בתור קירות, התקנו דלתות מאולתרות וכמה פיסות עץ מחוברות שאמורות היו לשמש כחלונות. בפנים הצבנו ספות ישנות שקיבלנו מההורים של נימרוד, שטיח ישן שהבאתי מהבית שלי, שולחן מהבית של דניאל, תלינו פוסטרים של להקות מטאל זועמות שהערצנו, וכשהכל היה מוכן גם הענקנו למקום את שמו: “המחששה".
המחששה הייתה מרכז העצבים שלנו, המפקדה שלנו, שם הבנו לראשונה שעישון סיגריות עושה כאב ראש - אבל רק בחמש הסיגריות הראשונות; שם עשינו היכרות עם אלכוהול בשעות אחר הצהריים; שם הרכבנו חלומות, חיברנו מחשבות תועות; שם נלחמנו בשדים של נפשותינו הסוערות; שם הידקנו חגורות כשהטיסה אל עבר העתיד המריאה; שם גילינו מה אפשר להגיד לנשים, מה ראוי להגיד לנשים, מה אסור להגיד לנשים ומה עדיף שתשמור לעצמך בראש; שם אחסנו את ההיגיון הבריא שלנו, שם נקלענו לפרצי צחוק שנמשכו ימים; שם גילינו שהחוק הוא דבר גמיש; שם הבנו שיש דמעות שאי אפשר לעצור; ויותר מהכל: שם היינו נערים מתבגרים שעסוקים בלטעות, להתחרט ולחיות את הרגע.
ופתאום, באמצעות רקטה אחת, המחששה הזו, שהייתה בשבילנו מאגר של זיכרונות יקרים ורגעים חד־פעמיים, נמחקה. כמו כל כך הרבה דברים שהמערכה הנצחית מול עזה השמידה - גם המחששה שלנו, עם הנעורים שלנו, הלכה לאיבוד.
ברור שזו אבידה קטנה, מינורית, ביחס לדברים שאנשים מאבדים פה: בני משפחה - בעלים, רעיות, אבות, אמהות, אחיות, אחים - בתים ומכוניות, אמונה בעולם, שמחת חיים. אבידות שמקשות על הנשימה וחודרות לך לנשמה. והפרצופים של הנופלים והחטופים שנמצאים אצלך בראש כל הזמן ומתפוגגים רק לרגע, כשאתה שומע מטוס קרב מבקע את האוויר ואתה מרים את הראש למעלה לראות אותו ולרגע אתה שוכח את האימה והצער והתופת והפרצופים.
אבל גם זה סוג של אבידה. המחששה שהייתה חמ״ל הנעורים שלך. שום דבר לא קבוע במדינתנו, שהפכה בימים האחרונים למדינת היורדים למקלטים והמסתתרים בחדרי המדרגות והמודים לג׳ו ביידן. הכל יכול להימחק בשנייה.
התרעה בטלפון מודיעה לי בפוש ש״דובר צה"ל מודיע: פיצלנו את הרצועה, מעכשיו יש עזה צפון ועזה דרום״. אצלי בראש בכלל מתנגנות השורות של אלתרמן: ״לֵיל חֲנָיָה. בְּקוֹל דְּבָרִים, בִּשְׂחוֹק, בְּגֶדֶף/ בַּהֲמֻלַּת מְלָאכוֹת הוּא קָם. הִנֵּה הִנּוֹ./ כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל/ בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ/ לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ".
אני מביט סביב. מחוגי השעון שעל הקיר מודיעים לי שכבר נהיה די מאוחר. כותרות העיתון הזרוק על הרצפה מביטות עליי בזעם. שני הכדורים הקבועים שאני לוקח לפני השינה כל לילה מתחילים לדבר איתי בטלפתיה. הכוריאוגרפיה המשונה של פרפרי הלילה שמרחפים ליד המנורה נראית לי פתאום בדיוק כמו הכוריאוגרפיה של טילי כיפת הברזל במפגש הפסגה שלהם עם הרקטות הפלסטיניות. מהירות המחשבות שלי נעשית אטית מרגע לרגע. נראה לי שאסיים את הכתיבה ואלך לישון. אז אני מכבה את המחשב, קם מהכיסא, הולך לחדר השינה, לובש בגדי שינה ראויים למקרה שאזעקה תזעק באמצע הלילה ואצטרך לזנק מהמיטה למפגש שכונתי במקלט. ועוד שתי שורות של אלתרמן, מאותו השיר, מחלחלות לי למחשבה: ״בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה, לֵיל נְדוּדִים/ נִצָּב פָּרוּשׂ עַל הַיָּחִיד וְהַגְּדוּדִים".