קול הסטודנטים
משהו על האווירה במוסדות להשכלה גבוהה. דברים שנחשפתי להם בדף אינסטגרם ששמו “וידויים של סטודנטים". יש כנראה באוניברסיטאות בישראל אווירה של דיכוי ופחד להתבטא, לכן הסטודנט שאצטט עכשיו לא העז לציין את שם האוניברסיטה שלו. ככה הוא כותב:

הנה המחדל: מדוע לא מינו בזמן גוף שידאג לתאם בין האזרחים לגופים הממשלתיים
כדאי שבישראל יתחילו להעריך את מיליוני הנוצרים האוונגליסטים

“אני מתבייש. אם לפני שנה הייתם אומרים שאתבייש ללמוד באוניברסיטה שלי, לא הייתי מאמין. אני לא מבין איך אני לומד במוסד שהיה מבין האחרונים להגיד מילה על סטודנטים תומכי טרור. איך אני לומד במוסד שבו למרות כל צילומי המסך שרצים בקבוצות וואטסאפ ובאינסטגרם המציגים סטודנטים שמביעים תמיכה במעשי החמאס, אף אחד לא הודח ורק סטודנט אחד הושעה מהלימודים? אין מילים לבטא את הכעס שלי כלפי ההנהלה של האוניברסיטה. אין מילים לתאר את רגשות האשמה שלי בכל פעם שאני אומר שאני לומד פה".

בתגובות הרבות אני מוצא מיד סטודנטים אחרים שמשתפים בתחושות שלהם:
“תגיד שאתה לומד במוסד ת' (השם שמור במערכת - מ"ע) בלי לומר שאתה לומד במוסד ת'", כותבת סטודנטית אחת. וסטודנט אחר מגיב: “תגיד שאתה לומד במוסד ט' בלי להגיד שאתה לומד במוסד ט'".
הרבה מאוד זיהו מוסד מסוים כאותו מוסד שאליו התכוון הכותב.
“מוסד ט' לא רק מסרב להשעות סטודנטים תומכי טרור, הוא מגנה את מי ששולח לו תיעודים בטענה שהוא מנסה לפלג ולשסע", כותב סטודנט. ועוד סטודנט, מאותו מוסד ט', בטוח: “זה מוסד ט', אני יודע כי אני מרגיש בדיוק כמו אותו סטודנט, ההנהלה גם מנסה לצייר את מי שפועלים נגד תומכי טרור בתור גזענים ש'מחפשים להעמיק את השסע בחברה'".
עם זאת, אולי זו האווירה בכל המוסדות להשכלה גבוהה. כי מישהי כותבת: “זאת ההרגשה של כל כך הרבה סטודנטים, אני, בוגרת מוסד ב' טרייה, מתביישת היום להגיד שלמדתי שם לפני פחות מחצי שנה".
טוב, אולי לא בכל המוסדות. מישהי כתבה: “חוץ ממוסד א' הכל תופס פה", אבל הרוב תיארו מצב שלא שיערתי. הרבה תגובות ביטאו מצוקות שאנחנו לא מכירים, כי לא כולנו סטודנטים. אני מביא כאן רק מעט מן הקולות.

בירוקרטיית הקילומטרים
הבירוקרטיה הישראלית מגיעה עם מטר נשלף, ומודדת כמה קילומטרים מן הגבול נמצא היישוב שבו ביתך. נדמה לי שהיום המרחק המתיר פיצוי או מיגון, או משהו, הוא 7 קילומטרים. “סליחה, מדדתי ויצא שאתה 7 קילומטרים וארבע מאות מטרים מן הגבול, ולכן, לצערי נבצר ממני..." היא תשובתו של מי שצריך לעזור לך (יש לציין כי בעת כתיבת שורות אלה הוארך טווח הפיצוי ל־40 קילומטרים).

מה עושים? יש לי רעיון. לעבור למַיילים. בכל מקום בחוק שבו כתוב קילומטר צריך להבין: מייל. חפש והחלף הכל. כך, 7 קילומטרים יהיו 7 מיילים, שהם 11 קילומטרים ו־263 מטרים.

שיפור קטן, אבל רק כך, סנטימטר ועוד סנטימטר, ניתן להתגבר על הבירוקרטיה שהחוק הראשון שלה הוא שאתה תמיד נמצא סנטימטר אחד פחות מדי מלהיות כלול בזכאות להטבה, ותמיד נמצא סנטימטר אחד מעל כאשר צריך לגבות ממך משהו.

מציאות ליד המציאות
החיים של השבועות האחרונים נמשכים, כאילו שהחיים רגילים. הזמן עובר כאילו שהוא זמן רגיל, אני שותה כוס מים כאילו שהמים רגילים. לגמתי מרק עוף, לכאורה רגיל. מינסטרונה. מינסטרונה רגיל. נשמתי כרגיל. כן, אבל תוך כדי כל הנשימות הרגילות, שום דבר איננו רגיל. בכל רגע רגיל יש אותו מספר שניות רגילות ולידן שניות שאין בהן שום דבר רגיל, שכולן סוג של כאב שלא שייך לעולם הרגיל.

יש רגעים שבהם אני אפילו צוחק, ראיתי סדרה נהדרת ("שלדון הצעיר") וסרט גרוע ("ברבי"), ותוך כדי הדקות שבהן התמוגגתי או חרקתי היו ארוגות כל הזמן שלוחות של כאב: יש חטופים. חטופות וחטופים. הם שם, והדקות שלהם שזורות בדקות שלי. אני לא יכול להביט בילד בלי לראות ילד חטוף.  

ישראל איננה מדינה קטנה במספר התושבים. כבר אמרתי פעם שיש היום בעולם יותר ישראלים מאשר שוויצרים, ובוודאי יותר ישראלים מאשר דנים או ניו זילנדים. בכל זאת, אולי מפני שאנחנו קטנים בשטח, אולי מסיבות אחרות, אנחנו משפחה כזו שנדמה שיש בה רק מאה אנשים שכולם מכירים את כולם. להפתעתי ולכאבי, אני אכן מכיר לפחות שלוש משפחות שחטפו להם בני משפחה. זה כל כך נורא, עד כדי כך שאני מבין שאני לא מבין. שאני יודע שאני נוגע במה שאי אפשר לנגוע בו. שאני מביט בסיפור שעוד מאה שנה יהיה הסיפור העמוק של חיינו. שאני חלקיק קטן מאירוע אנושי בלתי אנושי שעוד לא נפסק.

הזר במקלט
אדם הולך בתל אביב והנה אזעקה. הוא נכנס מיד למקלט בבניין הסמוך. למקלט מגיעים גם דיירי ודיירות הבניין. כולם יושבים ביחד. המבטים חולפים. האדם לא מכיר את דיירי הבניין שאל המקלט שלהם הוא נכנס, אבל ברור שגם הם לא מכירים אותו, אין להם שום אפשרות לדעת אם הוא מהבניין שלהם או לא. הם שוכרים וגם הם לא מכירים את הדיירים האחרים, או שהם ותיקים בבניין שלא מכירים את השוכרים. אולי בכלל כולם חושבים בלבם שהוא גר בבניין עשר שנים והם אף פעם לא ראו אותו.

מישהו מדליק את המאוורר, כולם יושבים ואז אומרים: ״וואו, זה היה קרוב״, וגם: ״זה היה חזק״. האיש אומר לעצמו: תמיד ובכל מקלט אני שומע אותו דבר. זה תמיד קרוב, זה תמיד חזק, אבל הוא מהנהן.

חלק מן הדיירים לא מחכים עשר דקות כמבוקש, ויש כאלה שיוצאים מיד אחרי שהבום נשמע בשמיים. יש כאלה שמחכים עוד שתי דקות. ישנם אנשי ארבע הדקות. חמש הדקות. הוא, שצריך לצאת חזרה אל הרחוב החשוף, כי הוא לא גר בבניין, רוצה דווקא לציית להוראות הבטיחות ולחכות עשר דקות. ככה שבסוף הוא נשאר יחיד במקלט לא שלו. בתום הזמן הוא מכבה את המאוורר, מכבה את האור ויוצא מן המקלט. בהרבה דירות בבניין יעריכו את הדייר הזה שעד כה הם לא ראו.

פינת השלולית
אין צפרדעים. לא הצלחת, מכשפה.
כולם נסיכות ונסיכים. 