בדבר אחד נתניהו הצליח מעל ומעבר למשוער בחמשת השבועות מאז 7 באוקטובר: הוא הפך את השאלה הנפוצה "ייקח או לא ייקח אחריות?" לתעתיק של הוויכוח "כן/לא ביבי". אלה האזורים שהוא אוהב, שם הוא יודע לפעול, שם יש רק "ביביסטים" או "סמול", מסורתיים־מזרחים נגד אשכנזים־פרוגרסיביים, פריווילגים מול ישראל השנייה – הוא מת על החלוקות הקטנות־גדולות האלה. זו הביצה שבה אין עוד נרקיס זולתו.

כמו מנהיגים אחרים במזרח התיכון, גם אם לא תמיד מהצד הנכון, יודע נתניהו להתפתל סביב הנקודה בניסוחים עקלקלים, רצוי בלי עיתונאים בחדר ובלי שאלות ותשובות. אלא שהפעם הוא הפיל בפח את התקשורת, שבמשך חודש התעסקה רק בשאילת לקיחת האחריות, עד שזו נמאסה הן על השואלים והן על הציבור שקורא, שומע וצופה.

מה השאלה?

ובכן, השאלה בדבר מידת אחריותו של נתניהו יכולה בהחלט לחכות ליום שאחרי, כמו שנהוג לומר כאן בשבועות האחרונים – וזה נכון: אפשר לחכות עוד כמה חודשים, בוודאי בשעה שיש לפנינו מערכה שצריך לנצח וחטופים שיש להשיב לגבולם. אלא שממש כמו המושג שנתניהו עצמו טבע: עם כל הכבוד, לא זו השאלה. כי התחקיר באמת יכול לחכות, אבל חוסר התפקוד של הממשלה הוא לא רק בלתי נסבל אלא גם בלתי נסלח.

המחדל המדיני/מודיעיני/צבאי הוא איום ונורא. הוא הביא לטבח ולחטיפות שמחר ימלאו להם חמישה שבועות. רק שבגדול – ומבלי לצלול לתחקיר עצמו, מקורו במידע מודיעיני חסר, שגם החלקים השלמים בו לא חוברו (בחוכמה שבדיעבד כמובן) לתמונה הנכונה – וכפועל יוצא מכך לא עובתה חומת ההגנה על יישובי העוטף.

מי שרוצה לראות תמונה רחבה יותר יכול לשאול גם שאלות שחוזרות אחורה בזמן ובודקות איך טופל המידע שכן הועבר, אילו דיונים נערכו בגינו, איך התקבלו החלטות מדיניות לגבי חמאס ועוד – כאמור, כל אלה נסקרים כאן בחטף ובראשי פרקים בלבד, ככיוונים אפשריים לחקירה.
באופן שאולי יהיה קשה לחלק ממבקריו לקבל, תיאורטית נתניהו יוצא באופן סביר מתחקיר שכזה, לפחות ברמת המיקרו: אולי החטא הקדמון של התעצמות חמאס רובץ לפתחו, אך עדיין – ניתוח נכון של הנתונים היה מוביל לעיבוי הגזרה באופן מסיבי יותר, שהיה מותיר רבים מתושבי בארי, שדרות, כפר עזה ואופקים בין החיים.

מלחמת חרבות ברזל: בנימין נתניהו על הלחימה מול חמאס. ללא קרדיט (צילום :ללא קרדיט)

המחדל שאחרי המחדל

מה כבר יכול להיות יותר נורא מזה? ובכן, מבחינת המחיר הפיזי והנפשי, אין גרוע מאובדן חיים וכאבי השכול. מבחינת ניהול ענייני המדינה, המחדל שבאי־מניעת ההתקפה הוא חמור, אבל המחדל שמונע ממדינת ישראל לתפקד מאז, הוא פשוט שיא של ניהול כושל, יוהרה וטיפשות, שעליהם אין (ולא צריכה להיות) מחילה. לפעמים נדמה שאין ממשלה בישראל: בצלאל סמוטריץ' מנהל ממשלה אחת, מוטת ימין קיצוני, שבמסגרת המדיניות שלה מעוכבים כספים לרשויות הערביות בימי שגרה – ולרשות הפלסטינית בימי מלחמה.

כואב להגיד את זה על שר בכיר בממשלה, אבל לעתים נדמה שביטחון ישראל מעניין אותו כקליפת השום, אלא רק שיזכרו אותו כמי שהחזיק הכי הרבה זמן עם האצבע בסכר, כדי למנוע העברת כספים לערבים: אזרחי ישראל או פלסטינים – מבחינתו ממילא אין הבדל, אלא רק יהודים ולא יהודים. נדמה שאילו רק היה יכול, היה מעכב גם כספים לדרוזים - הגם ששירות צבאי ממוצע של צעיר דרוזי למען מדינת היהודים הוא מפרך ומסוכן עשרות מונים ממה שביצע בשעתו.

אז את ממשלת נתניהו אנחנו מכירים – והנה זכינו להכיר גם את ממשלת הימין הקיצוני בראשותו של בצלאל סמוטריץ'. עכשיו הכירו את הממשלה החרדית בראשותו של יו"ר ועדת הכספים חבר הכנסת משה גפני. נתניהו, שאוהב לדבר בסיסמאות, כבר אמר: "הוריתי לשחרר את כל הבלמים", רק שגפני בולם כל ניסיון לשחרר, פן ייפגעו חלילה ההעברות הקואליציוניות. הלוואי שאפשר היה לייחס לנתניהו נכלוליות שבמסגרתה הוא מדבר על "לפתוח את הקופה", בעודו שולח את סמוטריץ' וגפני לחסום את הוצאות הכספים ממנה. הלוואי שזה היה המצב, שכן הוא היה מציג מדינה שמתנהלת לפי תוכנית. אולי מעוותת, אבל לפחות תוכנית.

ואם כבר עסקנו בממשלה הקטנה שבראשה עומד סמוטריץ' והממשלה הקטנה (אבל העשירה!) שבראשה עומד גפני, אתם מוזמנים להכיר כל מני "נסיכויות" משנה, כמו זאת שעליה מולך עמיחי אליהו, האיש והאטום, עם הפצצה הראשונה בהיסטוריה שהצליחה להחריב את ההסברה הישראלית מבלי להתפוצץ כלל!

אפרופו הסברה: ישבו מיטב המוחות על המדוכה, הפקיעו סמכויות מידי השרה לשעבר גלית דיסטל אטבריאן - ואז, מול כל העולם שעסוק בסבל תושבי עזה, שיגרו את התשדיר שכולו עיבוד חדש ל"מטל עם הדדל" של טופל'ה טוטוריטו, גיבורו של שלום עליכם – בכתיבה ובמשחק של אביב אלוש: דגל אחד גדול מול כל השמאל.

ישיבת ממשלה (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)
ישיבת ממשלה (צילום: חיים גולדברג פלאש 90)

מיריבים לעמיתים

אז הנה האמת האיומה מאחורי חוסר תפקוד הממשלה: נתניהו לא מסוגל לנהל אותה. את קבינט המלחמה, כאשר לצדו יושבים גלנט, גנץ ואיזנקוט, המחויבים להצלחת המערכה, הוא מצליח לנווט, מהסיבה הפשוטה שכל שריו התלכדו סביב משימה משותפת. את הממשלה שלו, לעומת זאת, הוא לא מסוגל לנהל: כי מה היה עושה מנהיג אמיתי? מודיע לסמוטריץ' שתוך שעה כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית צריכים להיות בחשבון של אבו מאזן – ואם לא הוא מפוטר. פשוט כי כך דורש כרגע האינטרס הישראלי.

מיד לאחר מכן הוא היה קורא אליו את משה גפני ומודיע לו שאם הוא לא רוצה לראות את כל לומדי התורה מתים מרעב, הרי שהמיליארדים שהוקצו לחינוך חרדי לא מפוקח, עוברים מיד למנהלת השיקום. הטלפון הבא היה לעמיחי אליהו, שר המורשת, שלצד מכתב הפיטורים, היה מקבל גם הודעה שלפיה הכספים שהוקצו למשרד המיותר שלו בטלים ומבוטלים – והוא הדין לגבי סטרוק, שיקלי, אמסלם, גמליאל - ועוד כמה שאין טעם אפילו להזכיר את שמותיהם, שכן קיים חשש שהם לא יאמרו דבר לקוראים.

רק שנתניהו מפחד ולפיכך לא מסוגל. הוא לא מסוגל לא מפני שהוא חושש משיבוש מהלכי המלחמה (הרי הוא היה מקבל מיד את קואליציית המלחמה שהכי קל היה לו לפעול לניצחון במסגרתה, לא רק עם גנץ ואיזנקוט, אלא גם עם לפיד וליברמן). אלא מפני שטובת המדינה נמצאת לנגד עיניו רק כשהיא מתלכדת עם טובתו האישית.

דמיינו לרגע את הממשלה החליפית שניתן היה להקים כאן כבר ב־8 באוקטובר. במקרה כזה הוא היה יכול להפיק תועלת מיידית מליברמן שמכיר את האוצר, בתוספת אנשי צוותו ובראשם המנכ"ל הקודם רם בלינקוב. בטח תועלת גדולה מהכאוס שמייצרת החבורה המוזרה שליהק סמוטריץ', שאינה שולטת אפילו במושגי יסוד בתחומי הכלכלה והממשל. את לפיד אפשר היה להפוך לממונה במשרה מלאה על ההסברה - וכך הלאה. לא לתמיד, אלא רק עד שיוחלט כי תם מצב החירום.

מיותר לציין שממשלה כזאת הייתה גם משמרת אותו בראשה (ובינינו, גם הייתה יותר אחראית וקלה לניהול מהנוכחית) וגם מקנה לכל מעשה משנה תוקף – הן בשיקולים להנחית מכת מנע (או להימנע מכזאת) בצפון, הן בהחלטות גורליות בנושא החטופים – וכמובן בכל ההחלטות הכלכליות שנוגעות ישירות לשיקום ולהצלת המשק.

הבלוק הרגשי

במקום זאת, נתניהו בחר לדבוק בגוף שאותו הוא לא מסוגל לנהל לטובת עם ישראל, בוודאי בכל הקשור לנושאים האזרחיים. למה? כי לרגע אחד, בעת המגעים על הרחבת הממשלה, ברחה לו האמת העצובה: הוא מקווה לשמור על בלוק ה־64 כדי להגשים את הפנטזיה (שלא תהיה לה אחיזה במציאות) שבמסגרתה הממשלה הזאת תוציא את ימיה, כלומר – תמשוך עד לבחירות במועדן, בעוד כשלוש וחצי שנים.

לא צריך להיתמם: פוליטיקה היא עסק מלוכלך, שמי שעוסק בו – בהנחה שבתעודת הזהות שלו לא כתוב "חילי טרופר" (כשם גנרי לכמה צדיקים שעוד נותרו בסדום הפוליטית) - חייב לנעול נעליים גבוהות ולבוסס במי המדמנה. ניהול לעומתה הוא מדע – אומנם מסוג המדעים שקשורים לגורם האנושי, שמקשה מעט על דיוק המודלים, אבל תנאי אחד שאין עליו עוררין הוא דירקטוריון שקובע את המדיניות. והיה אם הדירקטוריון נקלע לעימותים על בסיס יומיומי עם היו"ר או הזרוע הביצועית בדמות המנכ"ל, הרי שיש להחליף את חבריו או את העומדים בראש – עד שניתן יהיה להוציא לפועל מדיניות מגובשת ואחידה.

איך יודעים? זה פשוט מאוד: פותחים את הדוחות ורואים בכמה הסתכמו הרווחים או ההפסדים. בממשלת נתניהו השישית לא רק שההפסד הולך וחונק אותנו, אלא שלא יימצא אפילו רואה חשבון שפוי אחד שיהיה מוכן לחתום על הדוחות.

גם בהנהלה מקצועית מתקיימים דיונים, גם שם נרשמים עימותים, אבל בסופו של דבר, כך יודעים כולם, מי שנושאים באחריות הם אלה שצריכים להוביל את הפירמה קדימה, לעבר היעדים שהגדיר לה הדירקטוריון, שנבחר על ידי בעלי המניות (במקרה של הממשלה הנוכחית, בחרו אזרחי ישראל, בעלי המניות, בשתי המטרות שהובטחו להם: הורדת יוקר המחיה ושיפור הביטחון האישי... מישהו בכלל זוכר?).

אופס, הנה חזרנו לנושא האחריות: בלעדיה לא ייתכן ניהול, בלעדיה כל חבר דירקטוריון יתיימר להיות המנכ"ל בפועל, כמו שעושים סמוטריץ', גפני, אליהו ואחרים. לכן אין זה משנה (כרגע!) מהי מידת אחריותו של נתניהו למחדל שאפשר את הזוועות שהתחוללו ביישובי העוטף. מה שחשוב לענייננו הוא רק שמאותו רגע ואילך, אחרי שנעלם גורם ההפתעה ופג ההלם הראשוני, הוא לא מצליח לנהל שום דבר, זולת את הזירה היחידה שאליה הצטרפו יריביו הפוליטיים, הקבינט המצומצם, כדי לחלץ אותו ואת כולנו מהבוץ.

לעתים נדמה שאפילו את זה הוא מצליח לשבש, עם הקרבות שהוא מנהל עם הצמרת הביטחונית, לפחות שם יש מסגרת אחראית שלא נותנת לו לאבד קשר עם המטרה הלאומית, הניצחון. את כל השאר, הוא פשוט לא מצליח לנהל.