גם בזמן מלחמה קשה וכואבת, הספורט הלאומי של ישראל, הסקרים, נמשך. הסיקור הביטחוני נמצא במוקד במשך 24 שעות ביממה, אך הפוליטיקה נמצאת שם כל הזמן. גם אם אינם מדויקים לחלוטין כפי שכבר ידוע, הסקרים מלמדים על מגמה מסוימת שרלוונטית לאותו הרגע. מחר, בעוד שבוע או בעוד כמה חודשים היא תשתנה שוב בעקבות אירועים אחרים שעוד יקרו במדינה.
ביידן משנה כיוון: "הפסקת אש בין ישראל וחמאס אינה אפשרית"
חודש למלחמה: 9,500 רקטות שוגרו לישראל, כמה נחתו בשטח הרצועה? | תיעוד
הסיפור המסופר על האחדות בעם הוא חשוב ומאחד, אך מגיע ממקום הישרדותי של המציאות שאנו מצויים בה. כולנו ביחד כיהודים, כישראלים, כמי שחוו טראומה לאומית בלתי נתפסת ובלתי נסלחת, משנת מציאות ותפיסת עולם. הסקרים מצדם, כאמור נכון לרגע זה שעודו בתוך לוחמה לצד הישרדות, מצביעים על תמונה ממורכזת יותר במפה הפוליטית, שמבשרת על הרוח הנושבת שבסופו של דבר ייתכן שתנהיג בסיבוב הבא והקרב את המדינה.
אפשר ללמוד מהם שבתום כמעט שנה של סערה שהתחילה בנאום המיליטנטי מימין של שר המשפטים יריב לוין על הרפורמה המשפטית, המשיכה משמאל בסרבנות בצבא ועוד ג'יפה שנזרקה פה על כולנו בין לבין בכל כך הרבה תחומים - עייפה את כולנו. גם השבוע, ההכרזה של השר לוין על כינוס הוועדה לבחירת שופטים - אירוע דרמטי במונחים של לפני כמה שבועות שהיה קובע סדר יום במדינה - נבלע יחסית, ובצדק.
העיסוק כיום הוא בחיים עצמם, והזמזום הזה באוזניים של רפורמה משפטית מעצבן ומעיק גם על רבים שתמכו בה, או גם בעבור מי שתומכים בה גם כיום, אך מבינים שבמציאות המלחמה הנוכחית היא נחלת העבר ואפילו ההיסטוריה.
באותה המידה שנעלבים מי שנעלבים כשראש הממשלה בנימין נתניהו עושה עוד תרגיל של אמירה ולאחריה התנצלות – בנוגע לאחריות הסרבנים על המוטיבציה של יחיא סנוואר שתיבדק בהמשך. אמירה שמקרבת אליו את בייס התומכים שלו, זה שכרגע חלקו זולג לכיוון הימין שאינו נתניהו, בשל האכזבה ממנו שביטחון לא היה במשמרת שלו.
רבים בשמאל התמרכזו והבינו שאויבים שמשאת חייהם היא המוות שלנו, צריכים להיות קבורים שני מטר מתחת לקרקע. רבים בימין מתמרכזים ומבינים שממשלת הימין על מלא שנבחרה עם הבטחת ביטחון על מלא נכשלה. כעת חובה עליה לנצח במלחמה ומיד לאחר מכן להתפרק לשלום.
ישנה גם ההבנה הברורה הזו בקרב רבים נכון לעת הזו, שכרגע הם רק עמודות בסקרים כמובן, שלמען המדינה וגם למען בריאות הציבור מוכרחים לסיים פה עם הקוטביות הזו של ימין מוגזם ושמאל מוגזם, אגו, אגו ועוד אגו. מוכרח לקום כאן ביום שאחרי הלידה המחודשת של ישראל שלאחר המלחמה ימין ביטחוני בלתי מתפשר על ביטחון אזרחי ישראל, ליברלי ומוטב שגם לשם שינוי אלגנטי. יש כמה חברי כנסת ואפילו שרים במפלגת הליכוד אגב שהיו שמחים שכך יקרה כבר אתמול.
קבינט אמת וקבינט שקר
רוצים לחסל את חמאס, מבינים שמוכרחים לנצח את חמאס, אין פה ויכוח. אלא שהלב שלנו, 239 החטופים, נמצא כרגע בעזה, במעוז חמאס השטני. הלחץ המוצדק של משפחות החטופים להשיב את יקיריהן הביתה, ברוח גבית של קמפיינים עולמיים חשובים ביותר, מתזכר את מקבלי ההחלטות שוב ושוב שאת אנשינו אין להפקיר מאחור.
אם בתחילת המלחמה דובר על חיסול חמאס, יעד שיו"ר ישראל ביתנו לא האמין שיקרה ועל כן סירב להיכנס לממשלת החירום, היום נראה כי יעד המלחמה שונה. החטופים עלו לראש סדר העדיפויות. מדינת ישראל מצהירה שוב ושוב השבוע כי היא עושה ותעשה כל שאפשר כדי לשפר עמדות לקראת השבתם של כל החטופים. "לא נחסוך במאום", מסבירים הנוגעים ישירות באירוע המורכב והכואב.
בתוך הקבינט האמיתי, שיושבים במרכזו בדרג המדיני ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"לים לשעבר והשרים בהווה בני גנץ וגדי איזנקוט, מתקבלות ההחלטות האמיתיות. הקבינט האמיתי שגם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן השתתף בו בישראל, אך עוד משתתף בו בפועל מארה"ב בקבלת ההחלטות. שלא לומר יו"ר הקבינט בעצמו ביידן. מדינת ישראל כפופה לארה"ב בענייני המלחמה, לא משנה עד כמה היא תספר לעצמה או לציבור שהיא עצמאית לחלוטין בקבלת החלטות. ד"ש לסיוע ההומניטרי המקומם שנכנס לעזה.
הקבינט השני הוא קבינט פוליטי. קבינט ליופי, קבינט הכאילו, קבינט האין־ברירה. קבינט שאפשר לסגור כי פשוט חבל על הזמן שהוא לוקח ממקבלי ההחלטות האמיתיים. במלחמה כל דקה חשובה, ומדינת ישראל למדה על בשרה שיעור קשה וכואב לאן מגיעים כשמבזבזים זמן כה יקר של מי שמשפיעים באמת על זמן של כאילו.
לרצוח בשביל בלעדי
בסמסטר א' בבית הספר לתקשורת באוניברסיטה מציגים לרוב כנושא לדיון תמונה של ילדה מורעבת באפריקה ברגעיה האחרונים בחיים, כשנשר מאיים לטרוף אותה. המרצה מעלה שאלה הזויה: מה יותר חשוב, לתעד שהעולם יצפה בתיעוד שמספר סיפור או להציל את חייה?
בזמנו לא הבנתי על מה הדיון, ערך החיים קודם לכל. מאז לאורך השנים כעיתונאית ראיתי בעיניי כמה רחוק אנשי תקשורת ילכו למען סקופים. גם אני.
אלא שהתחקיר שפורסם השבוע על צלמי ערוצים מובילים בעולם וסוכנויות ידיעות מביאים את "הסקופ" של טבח בישראלים וחטיפתם מהשבת החרידה של 7 באוקטובר, שהם מלווים את מפלצות חמאס, הוא פשע. זו לא עבודה עיתונאית. זהו סיוע ברצח. סיוע בחטיפה. הם אינם צריכים לעמוד לעולם שוב מאחורי מצלמה, אלא לשבת בתוך הכלא כאחרוני הפושעים. ביחד עם העורכים שאפשרו זאת.
להרים ראש
אירועי ה־30 למלחמת עזה סוגרים מנטלית את הפרק הראשון של המלחמה. פרק ההלם, המצוקה, שיברון הלב, ההישרדות ושיבוש החיים מכל כך הרבה בחינות. אף שסוף המלחמה נראה רחוק, והפרקים הקרובים יוקדשו לשגרת מלחמה שעם ישראל בפוקוס מרהיב עליו, הסוף עוד יגיע. חמאס השטני ממשיך לשבש את שגרת חיינו, מאושר שאנחנו עצובים ורוצה שהתקומה שלנו לעולם לא תגיע. אבל היא תגיע!
אני מאמינה בכל לבי שבכל אחד מאיתנו יש הכוחות לקיים את התקומה הזו. בצעדים קטנים, או גדולים. אנחנו מוכרחים להרים ראש כעם, ואחרי ניצחון בשדה הקרב לנצח בו גם בהמשך החיים. עם חיוך רחב שעוד יחזור לפני האומה שלנו, שחטפה חזק, אך רוחה האיתנה לא תישבר לעולם. זה יהיה עוד ניצחון על חמאס.