סיפור החטופים נקלע בימים אלה לצומת מטורף. צה"ל והפוליטיקאים חייבים להמשיך את הקרב בעזה. ה"הפוגות" לצורכי החזרת החטופים הן פתח להתברברויות שסופן מי ישורנו, ואיפה מיטוט ואיפה חיסול.
בצבא מעריכים: חמאס במצוקה, הפיקוד מנותק מהשטח
ביידן מאוכזב מנתניהו: "לוקח לו יותר זמן משקיוויתי"
הסיאטואציה הנוכחית: אם צה"ל "יסרב" לאמריקאים, הכדור יעבור לנתניהו ואין לו למי למסור אותו. כניעתו לחמאס היא התקווה הגדולה של משפחות החטופים. השאלה האמיתית היא מה זה "הפוגות". לצאת לשטחי כינוס מחוץ לעזה? שטות מבצעית. להישאר בשטח ולהסתכן? שטות גדולה יותר.
אפשר כמובן לנהוג בישראלית טיפוסית, להתעלם מהמו"מ ומהלחץ האמריקאי ובעצם להפקיר את החטופים. או לגרור רגליים במו"מ ואז להסכים להפוגות ולהתעלם מהן בשטח. המשמעות היא שבמקום להרוג את חמאס במלחמה, ננהל מולו קרב גרסאות מי אשם בהפרת ההסכם.
בינתיים לא ברור איך יסתיימו הדרמה והטרגדיה שאנחנו חווים בימים האלה. מה שברור הוא שתכלית היום שאחרי היא מדינה פלסטינית עם קשר יבשתי בין עזה לגדה. לא משום שזה נאמר בטור הזה לא פעם, אלא משום שזו תכלית המתווה האמריקאי בגיבוי שרי החוץ של מדינות ערב ובתמיכה של מדינות נאט"ו.
מדובר במתווה ששום ממשלה בישראל לא יכולה לסרב לו, למעט ממשלה מטורפת לחלוטין. הסיבה: לא ניתן להחזיר את הביטחון ליישובי העוטף ולמדינה ללא שיקום הרצועה. המשימה הזו גדולה על מדינת ישראל או אונר"א, והיא תיפול על העולם, שנחרץ בהחלטתו למנוע מעזה להפוך מסיר מקומי מבעבע להר געש שמזרים סביבו נהרות לבה וענני אפר, ומאיים לגרור אותנו למלחמה בצפון. שם ממתין המזה"ת להתערבות אלימה של כל מי שיש לו אינטרס לאומי או מעצמתי, ומה אתם יודעים? לכולם יש.
בחזרה לעזה: לשום ממשלה בישראל אין דרך להתמודד עם שני מיליון פליטים ועקורים. ללא סיוע מסיבי הם יתפוצצו מזרחה. זו הסיבה האמיתית שבגינה צודקים יישובי העוטף שלא מוכנים לחזור לבתיהם בלא שיידעו כיצד הממשלה, כל ממשלה, תבטיח את ביטחונם.
מול שאלות הקיום הכה כבדות הללו יש כאלה שהמצב מרומם את רוחם. "אלה הימים המאושרים בחיי", העיד רב צבאי ופרחח אמוני כשהוא חוגג עם חיילים את שיבת עם ישראל לגוש קטיף. שרה בממשלה הבהירה שהמלחמה תמחק את חרפת ההתנתקות ותשיב את עזה וגוש קטיף לארץ ישראל השלמה.
מדובר בשיגעון. אין כמו דם ושכול והדהוד של תופי מלחמה כדי להוציא ממשובסות ומחובשי כיפות מטעמו של משיח בן דוד את סערת רוח העוועים שלהם. ואז בא עיתון "הארץ" ומספר שיש שיטה בשיגעון: "חששות מפני מלחמת דת במזרח התיכון", נכתב בכותרת. כאילו אנחנו לא בעיצומה של מלחמת דת, ויש לא מעט חילונים שנותנים יד, מטים כתף ולפעמים מוסרים את הנפש.
אלא שזו המציאות שעצרה את המהלך האלוקי בסיני, בגוש קטיף, בדרום לבנון ובשטחי A ו־B. היא שעמדה לאבותינו ולנו, ולא המשכנו לכרות עוד כמה קברים מיותרים, והיא שתצילנו מידם ביום שאחרי.
בשלב זה ג'ו ביידן דורש איפוק בכל הנוגע להפצצות הזעם והנקם בעזה ודורש הפסקת אש כדי לקדם החזרת החטופים. והוא צודק. בני תרבות המערב לא מפציצים בשיטתיות בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, משפחה אחר משפחה. אלא אם אתם אמריקאים זועמים ושוחרי נקם.
פיגועי הפלת התאומים בספטמבר 2001 בניו יורק הוציאו את צבא ארה"ב לאפגניסטן כדי להכות בזעם האלים את אל־קאעידה והטאליבן ואזרחים שלא ממש קשורים לפיגוע. ארה"ב שקעה בבוץ האפגני עד שביידן ברח משם ב־2021 (תזכורת לאנשים המוזרים והמטורפים שדורשים לשלוט בעזה כאילו לא נמלט צה"ל מלבנון בעור שיניו).
כשנה וחצי אחרי הכניסה לאפגניסטן שוב פעלו מטורללי הרפובליקנים בבית הלבן ופלשו לעיראק. הסיבה: פרנויה מתוזמרת על גרעין עיראקי (נחשו מי עזר להם לרקוח מודיעין מבושל? נכון). הם שיגרו עשרות טילי טומהוק מדי ערב על בגדד הבירה (תמונת ניצחון), הרגו את סדאם חוסיין (עוד תמונת ניצחון), פירקו את שלטונו, השאירו אדמה חרוכה – ולוואקום השלטוני נכנסו האיראנים.
ונחשו מה עשו מיליציות עיראקיות־איראניות לפני שבוע? עוד פעם נכון. הן הפציצו בסיס אמריקאי אי־שם במזרח סוריה והן מחפשות דרך לחצות את ירדן כדי לעזור לאחיהם הפלסטינים במלחמתם בישראל. כל זה אמור ללמד משהו את אלו שרוצים להמשיך מעזה ללבנון ולסוריה, כאילו מדובר בטיול שנתי אתגרי.
זעם קדוש
בחזרה ליום שאחרי. לא מדובר רק בהליך הטכני של שיקום כלכלי והפקת לקחים פוליטית בישראל, אלא בשאלה איזה עם וחברה ישראלית ייצאו מהטראומה המטלטלת של האירוע הטקטוני הנוכחי. האם יהיה כאן פרץ התחשבנות נזעמת כדי לטהר את כיסי השחיתות, חוסר היעילות, האמונות התפלות והציניות של הקואליציה הנוכחית. או תחל זחילה שפופה ל"יחד" שלא ממש קיים. או אולי, בהתקף של פוסט־טראומה, יתנהל ביום שאחרי קמפיין "התחזקות" שיוביל אותנו לאותם מחוזות שהביאונו עד הלום. במילים אחרות: איך ישפיע הלם הקרב הקולקטיבי על זהותה של מדינת ישראל: היסחפות ימינה או התאוששות שמאלה?
ברמה האישית ובנימה אישית, התוצאות הנוראות של תקיפות הזעם והנקם בעזה דוחקות את הישראלי הכועס, הנוקם והשפוי להחלטה כמעט מחוסרת ברירה: כן, אני חלק ממדינה וחברה שהשתגעה, ולכן נושא באחריות אישית ל"נזק האגבי" ולממדיו המפלצתיים. אני מניח שהדרך להתמודד עם המצב הזה היא לקחת את האחריות האישית למטמנה האישית. אומרים שהמתכון לחיים בריאים וארוכים הוא שינה רגועה, אז לילה טוב לכולנו בשש אחרי המלחמה.
הסיבה שלא ניתן היה להתנגד, לפחות בימים הראשונים, להפצצות המרבד בעזה היא שמדובר בנחשול זועם של נקם ובהתחייבות נסערת לחסל את חמאס ואת ראשיו. זה אכן נשמע כמו טיעונים עקב פאניקה וזעם מטורף שרק נקם אפוקליפטי ירגיע, ואלה נשמעים כמו טיעונים לחוסר שליטה. כאילו ניתן להגדיר את מצבנו כאי־שפיות זמנית, ואולי זו הדרך להתמודדות עם מה שמצטייר כאי־שפיות קבועה בצד השני.
ברמה המשפטית מדובר בזיכוי חלקי, משום שבאופן זמני הנוקם אכן איבד את שפיותו. לכן לא יכול היה לשלוט בעצמו ולשאת באחריות. הבעיה בימים האלה היא שרק הפצצות מסיביות יפנו מעברים בטוחים יותר לכוחות היבשה ויחסכו חיי חיילים. מכאן ואילך, במקביל ללחץ העולמי להרפיית לחץ ההפצצות שלנו, מתחיל ויכוח אמיתי כיצד מגיעים לראש הנחש בלי להרוג ולהיהרג סביב זנבו.
הסנאטור ברני סנדרס, בכיר הלוחצים על ביידן, נשאל (CNN) איך יגיעו לחיסול חמאס (סנדרס, אגב, בעד). התשובה שלו הייתה שצה"ל חייב אסטרטגיה שונה. הוא כמובן צודק, גם אם לא עמד מול מפה וחצים, סד"כ ואמל"ח. מילת המפתח היא זמן. צה"ל חושב שהזמן משחק לרעתנו אם לא נביא את הסחורה מיד. במלחמה בגרילה עירונית, ועוד מבוססת מנהרות, זו בעיה של ממש להמתין ולארוב בחניונים ובשטחי כינוס לתוצאות המגעים, כאשר לא יודעים במדויק את יכולת האויב להגיח ולפגוע.
ובעודנו מקרצפים את פדחתנו, קם שר חסר אפסר שלא פוסל פצצת אטום על עזה כדי לפתור סופית את הבעיה. מעולם לא ניתן לצמד המילים "הפתרון הסופי" הגדרה מדויקת יותר. פתרון קצת יותר מעשי הוא לעצור את המכונה הצה"לית. לשחרר את כל החטופים תמורת כל האסירים ולהתיר סיוע הומניטרי. זו תהיה ההזדמנות לדווח שניצחנו, ש"הכיתור הושלם", ש"חמאס במלכודת" ואנחנו נבחר את הזמן הנכון כדי לחסלו. זו אסטרטגיית היציאה לפני שנרטיב סטלינגרד יגבר על נרטיב השואה בעוטף.