לפני שבועיים פרסתי כאן שורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון, שלימדו עד כמה כשמדברים על הצורך לשנות תפיסה כתוצאה מאירועי ה־7 באוקטובר, המערכת המשפטית שלנו חייבת להיות חלק חשוב מהמהפך התודעתי הזה.
ביידן מאוכזב מנתניהו: "לוקח לו יותר זמן משקיוויתי"
בצבא מעריכים: חמאס במצוקה, הפיקוד מנותק מהשטח
הנה לכם עוד דוגמה אחת. מדובר בפסק דין שעליו חתמו בשנת 2010 השופטים אילה פרוקצ'יה, יצחק עמית וסלים ג'ובראן, בעתירה שהגישו "ילדי אסירים ועצורים ביטחוניים", כפי שהם קרויים בהליך המשפטי הזה.
עד לאינתיפאדה השנייה נהג שירות בתי הסוהר לאפשר מגע פיזי בין המחבלים הכלואים אצלו לילדיהם שגילם עד 10 שנים, ברבע השעה האחרונה של הביקור אצלם. הדבר נעשה אגב העברתם של הילדים אל צדה השני של המחיצה המפרידה בין הכלואים לבין המבקרים. בתחילת שנות ה־2000, אחרי גלי הפיגועים הגדולים, וכשבתי הכלא התמלאו מחבלים, סיכל שב"ס פעם אחר פעם ניסיונות להחדיר אליהם אמצעי לחימה, אשגרים ופלאפונים.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
פעם אחת נתפסו חומרים להכנת חומר נפץ מאולתר על גופם של אותם קטינים. בפעמים אחרות סוכלו הברחות של פריטים שהוטמנו בטיטולים. באחד המקרים נתפס אשגר שניסה אסיר בטחוני להבריח החוצה, באמצעות מבקריו, עם הנחיות לביצוע פיגוע טרור למטרות מיקוח. על רקע כל זה, החליטו בשב"ס לשנות גישה. לא עוד מגע פיזי בין המחבלים למבקריהם, גם אם אלה ילדים.
זמן קצר אחרי שינוי הכללים הוגשה, כאמור, העתירה הדורשת לאפשר לילדים - או לפחות לאלה מתוכם שגילם עד 10 שנים - לשהות שוב בקרבה פיזית לאביהם המחבל. ההחלטה של שב"ס, הלינו, פוגעת בזכות לממש את הקשר המשפחתי של האסיר עם בני משפחתו. בית המשפט היה יכול לזרוק את העתירה הזו מכל המדרגות.
להסביר שהמלחמה של האויב בנו איננה עוד אירוע פלילי. שבפעם הבאה שפלסטיני ינסה לפוצץ יהודים, ראוי שיידע שבשנים הקרובות הוא לא יוכל ללטף את ילדיו. שבית הכלא איננו תוכנית "קשר משפחתי", אלא מקום שבו מי שמבקש לרצוח יהודים בשל יהדותם אמור להיענש בחומרה.
יודעים מה? עזבו את כל הטיעונים האלה. די היה לשופטים בדוגמאות שהביא שירות בתי הסוהר כדי לדחות את העתירה ולהבהיר שמפגש פיזי בין המחבל לילדיו כבר הוכח כפוטנציאל להברחות מסכנות חיים, וככזה – אין לנו עניין לכפות על שב"ס לקיים אותו. כל זה לא קרה. תחת זאת, בית המשפט קיים סדרה של דיונים ואילץ את שב"ס לשנות את מדיניותו. בשלב הראשון הסכימו בשירות בתי הסוהר לאפשר, בתנאים מסוימים, מגע פיזי בין האסיר לילדיו שגילם פחות מ־6 שנים.
כשבית המשפט דרש להתכופף עוד, נאבקו בשב"ס כדי לעצור כאן. "העלאת גיל הילדים שבקשר אליהם יותר 'ביקור פתוח', תגדיל את מעגל הסיכון הבטחוני, הן מבחינת מספר הילדים, והן מבחינת היכולת הפוטנציאלית לנצלם לקידום מטרות פסולות בידי האסירים הביטחוניים", הבהירו בשב"ס.
בג"ץ המשיך לדון בסוגיה והבהיר לשב"ס שהוא מצפה ליותר. בשלב מסוים הציע הצעה משלו: בואו נגיע להסדר מוסכם. העותרים רוצים ביקורים של ילדים עד גיל 10, ושב"ס מוכן עד גיל 6? בואו נלך על האמצע. ההסדר החדש יאפשר מגע פיזי בין המחבלים לילדיהם עד גיל 8, ותדירות "הביקורים הפתוחים" לא תפחת מפעם בחודשיים.
"מצאנו בהסדר זה איזון ראוי לשיקולים הנוגדים הפועלים בנושא זה: הצורך לאפשר 'ביקורים פתוחים' בין אסירים ביטחוניים לבין ילדיהם הקטינים, במסגרת מימוש הצורך הטבעי לקשר ישיר ובלתי אמצעי בין הורים לילדיהם", נימקה השופטת פרוקצ'יה, "מול הסיכון הבטחוני הטמון בקיום ביקורים ללא מחיצת בידוד, העלולים להיות מנוצלים לרעה בידי גורמים שונים". בשירות בתי הסוהר נאלצו להיעתר להצעת ה"פשרה".
מועדון חברים איכותי
השבוע, בעקבות קריאת פסק הדין הזה, התקשרתי אל גונדר בדימוס חיים גליק, מי ששימש כסגן נציב שירות בתי הסוהר, בעת ששב"ס ניסה להקשיח את מדיניות הביקורים. "שב"ס נכנע אז, כי הוא הבין שאין לו ברירה", הוא שחזר, "אבל איפה השופטים שיקבעו נורמה? יש פה שאלה ביטחונית, אבל יש פה גם שאלה ערכית. למה המחבלים האלה צריכים לקבל חיבוק מהילד שלהם? מה שקרה בעקבות הבג"ץ הזה, זה ששוב ושוב תפסנו אמצעים שונים שהוברחו למחבלים תוך שימוש בילדים שלהם. פעם במכנסיים, פעם בתחתונים, פעם בחיתולים".
גליק הוא איש ניהול בכיר, מנוסה ומוערך. בעבר שימש כמנכ"ל אוניברסיטת בר־אילן, כמנכ"ל עיריית ראשון לציון וכמנכ"ל חברת "מבט לנגב", שהייתה אחראית להקמת עיר הבה"דים. בשנים האחרונות הוא מנהל את נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים), החברה העוסקת בהקמת הרכבת הקלה והמטרו במרכז הארץ.
לפני שנתיים, מתוקף היכרותו רבת השנים עם שירות בתי הסוהר, שנמשכת מקרוב עד היום, שיגר אל חברי ועדת החקירה לעניין בריחת המחבלים מכלא גלבוע מסמך עם שורה של תובנות והערות, בין השאר לגבי התנאים המפליגים שלהם זוכים מחבלים בבתי הכלא שלנו. "אין אח ורע לתנאים אלו בכל העולם המערבי", כתב. "תנאי האסירים הביטחוניים בישראל טובים משמעותית מתנאי הכליאה של טרוריסטים במערכות הכליאה המערביות".
גליק התייחס לצ'ופרים השונים, החל בכמויות האוכל המשובח וכלה בשידורי הטלוויזיה הרב־ערוצית. "התחושה המתקבלת היא של מועדון חברים איכותי. במועדון זה, נזכיר את המובן מאליו, חברים ומתנהלים רוצחים שאת הרתעתם והרתעת שולחיהם אנחנו רוצים. מציאות זו מביאה לבלבול ערכי ומוסרי ולטשטוש החושים והאינסטינקטים הטבעיים... בכמויות הפריטים הנמצאים בתוך תאם של האסירים – מציוד אישי, דרך טלוויזיות ומאווררים, פריטי קנטינה ומזון, חומרי ניקיון ועוד - אין כל סיכוי שסוהרים יוכלו לפקח על החבאת חפצים אסורים וניסיונות חפירה".
גליק מסתובב כבר שנים עם בטן מלאה ועם ניתוח מרתק על התהליכים האבולוציוניים שהביאו אותנו עד הלום. שעתיים של שיחה איתו מבהירות יותר מכל עד כמה כל תפיסת העולם שלנו ביחס למחבלים ולמלחמה בהם משובשת מהיסוד.
"מה שקרה לנו בעזה לפני כמה שבועות תואם במדויק את מה שקורה לנו בשב"ס כבר שנים ארוכות", הוא מסביר. "הרי מה קרה בעזה? ידענו שהם מתעצמים, ידענו שיש להם כוח, אבל אמרנו 'בואו נקנה שקט', כי אם נעשה משהו חריג וננסה לשנות את המצב, יהיה בלגן ויגידו שאנחנו אשמים ושאנחנו הבערנו את השטח.
זה בדיוק המצב בשב"ס. חינכו אותנו במשך שנים שיש מתאם חזק מאוד בין מצב האסירים הביטחוניים לבין הרחוב הפלסטיני. המחבלים האלה שיושבים בבתי הסוהר שלנו מייצגים את הרשות או את הרחוב הפלסטיני, ואם אתה חלילה פוגע בהם, יש לך בעיה עם הרחוב. וכמו שפחדנו לעשות את מה שצריך בעזה, כי חששנו שאם נעשה משהו יעופו עלינו טילים, על אותו בסיס בדיוק בכל פעם ששירות בתי הסוהר רצה לשנות משהו, בא השב"כ והזהיר 'אל תבעירו לי את השטח'.
"הייתי שם כשהכל התחיל. כשנכנסתי לשירות בתי הסוהר בתחילת שנות ה־80, אסירים ביטחוניים בכלא שכם ישנו על מזרונים. בא בית המשפט ואמר 'מה זאת אומרת? אי אפשר לחיות על מזרונים'. אז נתנו להם מיטות. אחר כך נתנו להם טלוויזיה, ואז הגדילו להם את מספר הערוצים, ואחר כך הגיעה הקנטינה עם האוכל, והגענו למצב שבו למחבל בכלא יש בקנטינה אוכל יותר טוב מזה שיש במכולת שביישוב שלך.
הנוסחה פשוטה, והיא דומה למה שקרה לנו בעזה. מי שלא רוצה להתעסק איתם היום, יצטרך להתעסק איתם מחר. היו לי אינסוף שיחות איתם. הם רואים בנו מדינה חלשה. הם יודעים שכל איום שלהם בשביתת רעב מפחיד אותנו. כך בדיוק גידלנו את המפלצת".
עוד רגע נמשיך אל התיאורים הבלתי נתפסים של גליק, אבל קודם לכן נחזור שנה אחורה אל נתונים שפרסמתי כאן לגבי האופן שבו מאפשרת מדינת ישראל לרשות הפלסטינית לכבד את המחבלים שלה שכלואים אצלנו, ולהעניק להם יחס של כבוד.
מדי חודש בחודשו מאפשרת המדינה לרשות הפלסטינית להפקיד באמצעותה – כלומר באמצעותנו, דרך שירות בתי הסוהר שלנו ודרך בנק הדואר שלנו - 400 שקל לכל מחבל, עבור קניות ופינוקים בקנטינה, בנוסף למה שהיא מאפשרת למשפחתו להפקיד. נתונים שקיבל ארגון "לביא", בדרך של בקשת חופש מידע - לימדו שבשנת 2021 הופקדו עבור שימוש בקנטינה למחבלים 31 מיליון שקל.
נתונים נוספים שאסף ארגון "אם תרצו" העלו כי בין השנים 2015־2020 הגיעו ההפקדות עבור שירותי הקנטינה של המחבלים ל־166 מיליוני שקלים. יודגש, לא מדובר בכסף שמשלמת הרשות למשפחתו של המחבל בשכם, כשאנחנו יכולים לספר לעצמנו שכל זה לא קשור אלינו. מדובר בכספים שמשלמת הרשות למחבלים שרצחו יהודים עבור שירותי הקנטינה שלהם, כספים שאנחנו במו ידינו מעבירים אותם מהרשות אל המחבל.
כספים שאלמלא אנחנו, לא היו עוברים. והכל לפי נוהלי שב"ס, ובהתאם לתעריפון מסודר: "אסירי חמאס תושבי שטחים – עד 800 שקל (בנוסף לכספי הרש"פ בסך 400 שקל בחודש); אסירי חמאס שאינם תושבי שטחים – עד 1,200 שקל; אסירים מארגונים אחרים תושבי שטחים – עד 1,200 שקל (בנוסף לכספי רש"פ בסך 400 שקל בחודש); אסירים מארגונים אחרים שאינם תושבי שטחים – עד 1,600 שקל".
וכדי להבין עד כמה היה ברור לכולם כאן שאנחנו בעצמנו מסייעים לרשות הפלסטינית לצ'פר את הרוצחים האלה בבמבה, בבייגלה, בבשר טוב ובדגים טריים, חשפנו כאן מסמך מדהים שסיכם דיון מרתק שהתנהל כבר בשנת 2006 בלשכתו של שי ניצן, אז המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים. הדיון הזה התכנס אחרי שהנהלת בנק הדואר, שדרכו מועברים הכספים, דרשה מהמדינה שיפוי למקרה שמישהו יתבע אותה, בטענה שכאשר היא מנהלת את העברות הכספים למחבלים בכלא, היא בעצמה מעורבת במתן תגמול עבור מעשי טרור.
ניצן, כך לימד המסמך ההוא, מצא פתרון יצירתי. חשבונות המחבלים יירשמו על שם שב"ס, כנאמן/מיופה כוח של כל מחבל ומחבל, וכך יוכל בנק הדואר לספר שהוא מעביר הפקדות של כספים עבור השב"ס, ולא עבור הטרוריסטים. מה הסיפור הזה מלמד? שלכולם היה ברור שיש בעיה עם העברת הכספים הזו של הרשות הפלסטינית למי שהואילו בטובם לפגוע ביהודים, כשמדינת ישראל הרשמית מסייעת לדבר הזה להתבצע, ושכל הטירוף הזה היה מאז ומעולם גלוי על השולחן.
כמה סוגי טונה לבחירה
חזרה אל גונדר בדימוס חיים גליק. "בוא נתחיל עם האוכל", הוא מציע. "אסיר ביטחוני מקבל משב"ס ארוחות שמקבלים חיילי עורף בצה"ל. זה אוכל טוב ומספיק בהחלט. אלא מה? שהוחלט לתת להם לקנות עוד אוכל בקנטינה. למה? אני הרי לא חייב לתת להם קנטינה. זה לא מופיע באמנת ז'נבה.
אז למה לאפשר להם את הבונוס הזה? למה שאני אתן להם לבחור כמה סוגי סיגריות וטונה מסוגים שונים, ובשר מעושן ועוד אלף ואחד דברים? הרי נתתי להם אוכל. הייתי בהרבה מאוד בתי סוהר בארה"ב. זו מדינה שמבינה משהו בדמוקרטיה ובזכויות. אני לא מדבר על אסירי עולם, שאלה בכלל לא יכולים שם לזוז. אני מדבר על סתם קרימינלים כבדים.
"יש בבתי הסוהר הפדרליים בארה"ב מה שנקרא 'המלצה לקנטינה'. יש לאסיר תיבה, כמו כספת, ויש המלצה של השירות מה לקנות ולהכניס אליה. אתה יכול להכניס בקבוק קולה, שני מצופים, מברשת שיניים, משחת שיניים ואולי עוד משהו.
כתוב שם במפורש שאם קנית יותר, תרמת את זה לשירות בתי הסוהר. אם קנית שני בקבוקי קולה, והם גדולים מדי ולא נכנסים לתיבה הזו, ייקחו לך אחד. למה? כי הרעיון המסדר כשאתה מתעסק עם אסירים הוא שאתה חייב להיכנס לתא שהוא נקי לחלוטין.
כשאני רואה את האסיר, יש לו את הבגדים שלו ואת המיטה שלו ובכך נגמר הסיפור. אצלנו, יש מקומות שבהם יש בתא כל כך הרבה ציוד שאתה לא רואה את האסיר. כשסוהר נכנס לחדר מלא בספרים ומחברות ושמיכות ובגדים וטלוויזיות ומאווררים ודיסקים, וכל זה כפול שמונה אנשים בתא, היכולת שלו לזהות שינוי שואפת לאפס. אבל אף אחד לא רוצה להרגיז אותם.
"תחשוב על זה שאסיר מהפת"ח מקבל הפקדה של 1,200 שקל לחודש לטובת קניות מהקנטינה, ואסיר של חמאס - 800 שקל. למה לאפשר להם את ההפקדות האלה? מה פתאום אנחנו מאפשרים לרשות להכניס את ידיה אל בתי הכלא שלנו? עד היום מאפשרים לאסירים הביטחוניים הצעירים להשלים בגרות.
היום עושים את זה באמצעות מורים ערבים־ישראלים. בעבר היה מגיע נציג של הרשות הפלסטינית לבית הכלא שלנו כדי להעביר את בחינת הבגרות. זה הרי טירוף. הרשות הפלסטינית מקדשת את רוצחיה כחייליה, אצלנו בכלא, ואנחנו חיים עם זה בשלום, כי אנחנו מפחדים.
"אתה מכיר מדינה שמעבירה כסף לקנטינה עבור העבריינים שלה שיושבים בכלא במדינה אחרת על אונס או שוד? אבל זהו, שכאן הרשות לא רואה בהם עבריינים, אלא חיילים שלה. ואנחנו משתפים עם זה פעולה. מילא הקנטינה. אנחנו מאפשרים להם, מעבר לקנטינה, לרכוש תוספת חודשית של 3 ק"ג בשר אדום, דגים ופירות.
למה? זה כלא או מסיבה? לאסירים פליליים לא נותנים את זה. מחבלים אמורים ליהנות מתנאים שעבריין מסים לא נהנה מהם? ואחרי שהם קונים את כל האוכל הנוסף הזה, אנחנו מאפשרים להם גם כלי בישול ופלטה לחימום. זו תעשיה שלמה של אוכל ופינוקים".
מה האחריות של שירות בתי הסוהר לכל זה? אני שואל את גליק. "אני מכיר את הטענה הזו שלפיה שירות בתי הסוהר רוצה שקט", הוא משיב. "שירות בתי הסוהר רוצה קודם כל שהמדינה תוביל אותו ותיתן לו גב. עד היום לא היה ראש ממשלה אחד, שר אחד, או ראש שב"כ אחד שעשה את זה. בכל פעם שנכנסנו לאיזשהו משבר, המדינה נבהלה ממה שיקרה בחוץ והלכה לאחור. זה נכון לכל ממשלות ישראל. ולכל דבר כזה יש אבולוציה.
"זה תמיד מתחיל ממשהו קטן. תראה, לדוגמה, את עניין הטלוויזיות. בשנת 84' או 85' החליט שר המשטרה דאז, חיים בר־לב, לתת להם טלוויזיות. הייתי אז עוזר נציב שירות בתי הסוהר. שאלתי 'למה אנחנו מאפשרים את זה?'. ענו לי 'זו הדרך שלנו לחנך אותם'. היה אז רק ערוץ אחד, כולם צפו רק בו, והייתה מחשבה שאם כל המחבלים ייצפו בחיים יבין, הם יהפכו לציונים.
כמה שבועות אחר כך הייתי בביקור בכלא נפחא, וראיתי שמכל התאים יוצאים החוצה חוטים. האסירים סידרו לעצמם אנטנות, ויתרו על חיים יבין, וצפו בטלוויזיה המצרית. ככה זה התחיל. עם השנים זה התפתח עד שהגענו למציאות שבה לאנשי פת"ח מותר לבחור חמישה ערוצים ולאנשי חמאס שלושה.
יושב אסיר בתוך התא, רוצה לראות כדורגל, אז מסדרים לו כדורגל. תא שלם של חבר'ה יושבים, אוכלים, מפצחים גרעינים, רואים טלוויזיה ונהנים. זה הרי פסיכי. אתה יודע שיש לאסיר ביטחוני זכות להזמין רופא שיניים פרטי מבחוץ שיטפל בו? איפה זה קיים בעולם?
"צריך להבין שאם מדובר באסיר פלילי, יש לי עניין בו. אני רוצה שהוא יחזור לחברה אדם טוב יותר. אני רוצה לשקם אותו. אז אני נותן לו שיחות עם הבית, אני נותן לו קנטינה, אני נותן לו חינוך, אני נותן לו תעסוקה. אבל אצל אסירים ביטחוניים אין לי את כל זה. זה לא אנשים שאפשר לשנות אותם. בארה"ב יש אגפים שאין בהם טלוויזיה, ואין בהם כלום, והאסיר יושב עם עצמו במשך 23 שעות ביממה.
בתי הכלא שלנו לא מרתיעים אף אחד. האסירים רואים בהם מודל לפראייריות ישראלית. המשפחה של המחבל מקבלת כסף מהרשות הפלסטינית, הוא עצמו חי אצלנו כמו מלך, מתפלל עם החבר'ה, אוכל עם החבר'ה, רואה טלוויזיה עם החבר'ה, ובהרבה מקרים אלו תנאים יותר טובים ממה שיש לו בחוץ.
אז איזו הרתעה יש לך?
"אמנת ג'נבה מחייבת לתת לכל אסיר שעת טיול? להם יש כמה שעות, עם ספורט ועם פינג פונג ועם משקולות, ואני שואל איפה כאן העונש? נכון, כלוב מזהב הוא עדיין כלוב, אבל איך אני מסביר למנוול הבא שכדאי לו לחשוב פעמיים, כי הכלא שלנו הוא לא בית הבראה? אני עוד זוכר את הימים שבהם הרשות הפלסטינית הייתה שולחת אוכל לאסירים שלה באמצעות משאיות. ממש ככה. הסוהרים המסכנים שלי באשקלון היו פורקים משאית אבטיחים ומעבירים אותם אחד אחד דרך המגנומטרים. זו אבולוציה רבת שנים שהביאה אותנו לכאן".
"אני חוזר שוב לארה"ב, כי שם לוקחים את העניינים האלה ברצינות", ממשיך גליק ברצף. "פעם אחת הייתי שם בביקור ושאלתי את מפקד הכלא לגבי אסיר מסוים, לכמה זמן הוא שפוט. הוא אמר לי 'ל־900 שנה בלי יכולת להפחית שליש'. צחקתי. לא הבנתי מה העניין. מה זה משנה אם זה 900 שנה או 600 שנה. 'שהוא לא יתבלבל', הסביר לי המפקד, 'הוא נשאר איתי פה לכל החיים שלו, והוא צריך לדעת שאנחנו מתייחסים לסיפור שלו בכל הרצינות'.
"קח את סיפור הדוברים של האגפים. יצרו סיטואציה שבמסגרתה בתוך בתי הסוהר יש מנהיגות צל. יש את הארכי־מחבלים שיושבים מאחורה וקובעים הכל, ועל פיהם יישק דבר, ויש להם קוף מקדימה, שהוא הדובר הרשמי והוא שעומד מול הנהלת הכלא. הם יצרו מבנה מסודר. 'אנחנו ארגון, ואתה מדבר איתנו רק בצורה מסודרת. דרך הדובר'.
אם אני אפנה אישית אל אחד האסירים, הוא לא ידבר איתי. הוא יצביע על הדובר ויגיד לי 'דבר איתו, הכל דרכו'. עם השנים זה הפך לכלי מטורף. האבולוציה הביאה לכך שכשרצו למנוע או להקטין שביתות, היו מניידים דוברים מכלא לכלא ברכב של שירות בתי הסוהר כדי שיוכלו להיפגש ולסגור עניינים. אני לא מאמין שיש דבר כזה בעולם. דובר חמאס בשקמה נפגש עם דובר חמאס במגידו, בחסותנו.
"במצב שאליו הובלנו, אם יש לי כשב"ס ויכוח עם אסיר אחד ספציפי, בתוך שתי דקות מדינת ישראל הגדולה מוצאת את עצמה בבעיה עם יחיא סנוואר או עם אבו מאזן. במו ידינו הפכנו כל מחבל לחייל בצבא שלהם. אתה יודע שמחבלים יכולים להזמין עיתונים? אתה יודע שיש להם ספרייה שבה הם יכולים להחליף ספרים? שהם יכולים לקבל ולשלוח גלויות ומכתבים? הם צוחקים עלינו.
אנחנו מטפלים בחיות אדם כמו שמטפלים בגן ורדים בהולנד. אני לא יודע אם אתה יודע, אבל האסירים הביטחוניים מבזבזים מים בלי סוף. משאירים מים פתוחים בכוונה. במשך שנים שב"ס ניסה לסגור את זה, לתת להם מים לפי שעות. אמרו לנו 'אם אתם תמנעו מהם מים, אנחנו נהיה בעימות עם אבו מאזן'.
'תמנעו מהם טיולים? אבו מאזן'. כל דבר - 'אבו מאזן'. הוא יגיד שיש פגיעה באסירים הביטחוניים, וכל השטחים יעלו באוויר. זו בדיוק הקונספציה שהביאה אותנו לא לעשות כלום ברצועת עזה.
"קח עוד דוגמה. יש החלטה הומנית מאוד שאומרת שאם אני רוצה לנייד אסירים מכלא לכלא, כמו שאנחנו עושים מפעם לפעם כדי שלא יתרגלו לאותו מקום, צריך לתת להם הודעה מוקדמת לפחות ערב אחד קודם. כלומר, אם הוא רוצה להחביא משהו, או שהוא היה באמצע חפירת מנהרה, אנחנו מאפשרים לו להעביר את כל הנכסים האלה למישהו אחר. למה להודיע לו מראש? זו הרי תמימות שאי אפשר לסבול אותה".
כשארדן נתקל בקיר
ואם הזכרנו את עניין ניוד האסירים, הנה סיפור שחשף בדצמבר שעבר חברי משה שטיינמץ, בכאן 11 - סיפור שלימד כיצד עצר השר לביטחון הפנים אז, עמר בר־לב, ניוד כזה של אסירים ביטחוניים, ובעיקר לימד עד כמה אנחנו מפחדים מהצל של עצמנו. שירות הביטחון הכללי הזהיר אז שאם ננייד את האסירים, "הארגונים בחוץ לא יישארו אדישים".
נציגי המל"ל הצטרפו גם הם ואיימו ש"שביתת אסירים גדולה תהיה טריגר להסלמה". השר בר־לב שמע והשתכנע. וחשוב לי להבהיר: בר־לב לא היה גרוע יותר ממי שהיו לפניו ואחריו. מדובר, כפי שמתאר גליק, בתופעה שהולכת איתנו עשרות שנים.
ובכל זאת, נדמה ששר אחד, גלעד ארדן, ניסה לשנות משהו. על מה שקרה לו הוא סיפר בפברואר 2022 בעדות מדהימה, בפני ועדת החקירה לעניין הבריחה מכלא גלבוע. ארדן, היום שגרירנו באו"ם, שיתף את חברי הוועדה בתסכול שלו. השב"כ, משרד המשפטים, ראש הממשלה - כל פעם מישהו אחר, לחץ על הברקס, סיפר, ומנע שינויים.
בעדות, שמלמדת יותר מהרבה מסמכים אחרים איך הגענו לאן שהגענו, שיתף השר לשעבר לביטחון הפנים מה קרה כשהקים את ועדת קעטבי, שבדקה את תנאיהם המופלגים של האסירים הביטחוניים והמליצה לשנות את המצב. "שב"כ עשה סיכול ממוקד לדוח. הם הציגו מסמך של תרחישי אימה שבהם כתבו מה עלול לקרות אם ניישם את הדוח, ללא אחיזה מציאותית בשטח".
אבל זה עוד כלום. ארדן סיפר מה עבר עליו כשהחליט להפעיל חסימה סלולרית בבתי הכלא, כדי שמחבלים שמצליחים להבריח מכשירים ניידים לא יוכלו לדבר עם חבריהם לארגון בחוץ. הוא תיאר שנתיים של עבודה והשקעה כספית גדולה שקדמו לרגע שבו הייתה המערכת אמורה לפעול, כשהמחבלים התחילו לאיים בהפגנות, באלימות ובשביתות רעב.
"באותו בוקר אני עושה דיון היערכות לשביתת מחבלים, איך להכיל אותה, כולל ראשי מערכת הבריאות, כשאני לוחץ שיגדילו מספר מיטות ושהשביתה לא תאיים על אף אחד... מחבלים ששומעים כל הזמן שעובדים על זה כבר מתחילים לאיים שאם יופעל הפיילוט תהיה אלימות בתוך בתי הכלא, תהיה אולי שביתה וכו'... וכמובן, ההנחיה היא שלי, שזה לא משנה מה האיום, המענה חייב להיות הכלה והתמודדות איתו עד הסוף, בשביל להפעיל את זה, כי לא יעלה על הדעת אחרת. בסוף זה מגיע. אני מדלג על התופעות המקומיות... שריפת תאים וכדומה. שישרפו ושיחיו עם המזרונים השרופים.
"ואז האיום המרכזי שנוצר זה מהחמאס, שהודיע שהוא יתחיל שביתת רעב. ואני, מראש, כדי להתמודד עם שביתות רעב וכדי שלא יהיה צורך להיכנע להם, או שלא יהיה איום כזה שהם יציפו את בתי החולים האזרחיים ופתאום מאות מחבלים יתפסו מיטות אשפוז של אזרחי ישראל, הגדלתי מאוד את יכולת האשפוז בתוך שב"ס... הכנו מתקני קליטה במרתפים של בתי חולים באגפים נפרדים. הכל כדי שאפשר יהיה להתמודד עם שביתות... אחר הצהריים קוראים לי לדיון אצל ראש הממשלה.
אני מגיע לדיון ויושב מולו ראש השב"כ נדב ארגמן... ומתחיל דיון מה עושים אל מול השביתה. אמרתי לו 'מה זאת אומרת מה עושים? לא עושים כלום, מפעילים את החסמים'. (והוא אומר לי – ק"ל) 'כן, אבל יש הערכות וכו''... שורה תחתונה, אומר ראש השב"כ דאז שהם חושבים שבנסיבות האלו אפשר להציע למחבלים טלפונים ציבוריים, כחלופה, ושעדיף שיוקם צוות מו"מ, שגם השב"ס יהיה בתוכו, והרעיון הוא להגיע לאיזושהי הבנה".
"הלסתות שלי נשמטו", אמר ארדן בהמשך. "אני חייב להגיד שחזרתי בדיכאון כבד מאוד מאוד מאוד מהדיון הזה. למחרת קיבלנו החלטה כתובה מהמל"ל, שמנחה אותי בדיוק לפי מה שתיארתי כרגע, להיכנס למין דיאלוג כזה. האיום הזה בעצם עבד.
לא מפעילים את החסמים. הם נקטו אלימות נגד סוהרים, והתוצאה היא שמדינת ישראל עצרה את הפעלת החסמים. אז כשמדובר על תרבות ארגונית, אני מסתכל על התרבות של כל הארגון שנקרא מדינת ישראל".
איך זה נגמר? המחבלים הצליחו גם לקבור את היוזמה להתקין מולם חסמים, וגם לקבל טלפונים ציבוריים שלא היו להם מעולם.
"העיקר שיהיה שקט"
חיים גליק מעדיף שלא להיכנס לפוליטיקה ולשמות. פרספקטיבה של עשרות שנים לימדה אותו שיש מעט מאוד צדיקים בסיפור הזה. "לא היה אף אחד בכל השנים - לא ראשי ממשלה, לא שרים, לא ראשי שב"כ - שעשה פה משהו בראייה המערכתית כדי לשנות. כולם חיו בקונספציה שאומרת שכשאתה נוגע בהם, אתה מבעיר את הרחוב הערבי.
יותר קל לתת להם להמשיך לאכול כמו חזירים, ולקבל כסף מהרש"פ, העיקר שיהיה שקט. זה לא יכול להשתנות ביוזמה של שב"ס. לשב"ס יש את הידע והיכולת להתמודד עם כל דבר, הוא לא מחפש שקט, הוא רוצה הרתעה, אבל זה חייב לבוא מלמעלה.
"התפיסה הנוכחית היא בדיוק אותה תפיסה שהביאה אותנו לא לעשות כלום מול חמאס ברצועת עזה. איך זה נגמר אנחנו יודעים".