השבוע הם הפגינו ברחבה הריקה שסביב פסל החירות במנהטן. מקום אסור להפגנות, והם אכן פוזרו. בראשית השבוע הם הפגינו מול שערי הבית הלבן. מקום אידיאלי להפגנות מבחינה תקשורתית. בחדשות ובדיווחים מכונות ההפגנות האלו "פרו־פלסטיניות".
ביידן מאוכזב מנתניהו: "לוקח לו יותר זמן משקיוויתי"
בצבא מעריכים: חמאס במצוקה, הפיקוד מנותק מהשטח
אין הגדרה יותר סותרת ומנוגדת לאינטרסים ולשאיפות של העם הפלסטיני כמו המונח "פרו", שפירושו "תומך", "אוהד". עוד לא ננקט מהלך בזירת האו"ם או מצד גורמים וארגונים בינלאומיים שכל כך ממוטט וחותר תחת כל סיכוי ותקווה לפתרון בעיית פלסטין, כמו ההפגנות הפרו־פלסטיניות.
מי שצועדים בהפגנות האלו, רומסים ברגליהם כל שבריר של תוחלת לפתרון מדיני לבעיית פלסטין בעתיד הנראה לעין. סגן ראש משלחת מערבית באו"ם אמר לי בשיחה, "אתה יכול לכתוב שגם בעתיד הלא נראה לעין".
שר החוץ האגדי של ישראל אבא אבן קבע כבר לפני כ־50 שנה וחרץ את גורלה של בעיית פלסטין במשפט הנצחי "הערבים מעולם לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות". המשפט הזה מצלצל כיום כמחמאה. הפלסטינים, בתמיכה ובסיוע המפגינים בניו יורק, בלונדון ובפריז, אינם מחמיצים הזדמנות, וקוברים קבורת חמור כל סיכוי לפתרון בעיה אנושית, הומניטרית ומוסרית כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
ההפגנות – שהוצתו כתגובה לתשובה הצבאית שישראל נוקטת נגד המתקפה הרצחנית של ארגון הטרור חמאס, ונגד טבח של כ-1,400 איש, מרביתם אזרחים, ובהם תינוקות – הפכו במחי רגל את בעיית פלסטין לבעיית טרור, למצוקה של נוכחות פעילה ורצחנית, לאיום מוחשי של התפשטות והטלת אימה על אזרחים – גם מחוץ למזה"ת המועד לפורענות.
כל הפגנה תחת הססמה "פרו־פלסטינית" היא מפגן אהדה לחמאס. מצעד פרו־טרור. אין לי ספק שחלק לא מבוטל מהצועדים בהפגנות יודעים ומבינים שהם בעצם נחשפים כאוהדי חמאס. היכן היו המפגינים ה"פרו־פלסטינים" בניו יורק ובלונדון לפני חצי שנה, לפני שנה ושנתיים? איך זה לא שמעו מהם בכלל על דאגתם לעם הפלסטיני? איך זה לא עלה בדעתם להביע בפומבי ובגלוי את תמיכתם בשאיפות הפלסטיניות? התשובה היא שלא אכפת להם מהנושא הזה, הוא לא מזיז להם. מה שקרה ועורר אותם זה שצה"ל מכה בחמאס, הולם בטרור, מחסל את בסיסיו.
דווקא לנוכח המתקפה הרצחנית של חמאס, הייתה להנהגה הפלסטינית ולבכירים ברשות עילה להחיות ולהבליט מחדש את בעיית פלסטין כנושא מדיני עולמי, ולהעלותה לראש סדר העדיפויות של מעצמות המערב ושל האו"ם.
דווקא הרצחנות והאלימות הנאצית שחמאס הפגין היו חייבות לגרום לבכירים פלסטינים להצהיר ברבים, קבל עולם ומלואו, שלשאיפות להגדרה העצמית שלהם אין שום זיקה ונגיעה לטרור, לטבח ולהרס שארגון חמאס גרם וגורם.
הם שם ברמאללה, היו חייבים להפעיל את קשריהם עם יוצאי ערים וכפרים בגדה המתגוררים בארה"ב או באירופה ולבקש מהם, אפילו להתחנן – אל תפגינו, שבו בשקט. כל הפגנה שלכם לא תתרום ולא תקדם תמיכה ואהדה לבעיית פלסטין. להפך, כל הפגנה חושפת את קיומו ונוכחותו של ארגון טרור אכזרי, אנטי־אנושי. אבל הם לא עשו זאת. הם שתקו ושותקים. בחדשות ובדיווחים בתקשורת העולמית מככבים מנהיגי חמאס.
ההפגנות הפרו־פלסטיניות לא השיגו וגם לא ישיגו שום מטרה משמעותית, שום יעד ראוי, שום רווח רצוי לעם הפלסטיני. ההפגנות אף עודדו והלהיטו הלכי רוח אנטי־אסלאמיים, שבאו לידי ביטוי בתקריות נגד מוסלמים בניו יורק ובערים גדולות בארה"ב.
משיחות עם דיפלומטים בכירים וותיקים במטה האו"ם בניו יורק, מתברר שההפגנות הפרו־פלסטיניות רחוקות מלהניב סימני אהדה כלפי הפלסטינים. דיפלומטים שידועים כמומחים לנושאים מזרח תיכוניים עוקבים אחרי ההפגנות בדאגה ובמורת רוח, ואחדים מהם מתבטאים באופן שלילי כלפי מי שיזמו וארגנו אותן.
"לא רק שההפגנות לא יעזרו במאומה לקידום העניין ותשומת הלב לבעיית פלסטין באו"ם", אמר סגן ראש המשלחת המערבית, "זאת בעיה שהפכה מהיום למחוברת וצמודה לצרת הטרור. זה בוודאי לא יעזור לפלסטינים".