שמאל פוסט־ציוני הוא תופעה מוכרת ומוסברת, והיא אף זכתה לערך משלה בוויקיפדיה. הגישה שלפיה התנועה הציונית הגשימה את מטרותיה עם הקמת המדינה וכעת אין לציונות משמעות ותוכן, ואילו מדינת ישראל אמורה להתמסד כמדינת כל אזרחיה במישור פרטי ולאומי כאחד, היא גישה שמאפיינת את השמאל הפוסט־ציוני. אבותיה־מייסדיה, דוגמת אילן פפה, בני מוריס ותום שגב, כולם בעלי עמדות שמאלניות קיצוניות בהתייחסותם לסכסוך הישראלי־ערבי.
השמאל הפוסט־ציוני יוצא חוצץ נגד הציונות הבן־גוריונית, ואלה נקודות החיכוך הבולטות ביותר: הסתייגות ממדינת ישראל כמדינה יהודית לאומית; הסתייגות מרעיון כור ההיתוך, טיפוח וחידוד הבדלים בין עדות שונות שהתבססו בישראל עם גלי העלייה; יחס מתנכר ואף עוין למוסדות המדינה וסמליה (הדגל, ההמנון, מגילת העצמאות, הקרן הקיימת, הסוכנות היהודית ועוד); יחס מתנכר לצה"ל.
ניצני השמאל הפוסט־ציוני התגלו מזמן, אך המגמה החלה לצבור תאוצה אחרי מלחמת שלום הגליל. ואילו הימין הפוסט־ציוני קרם עור וגידים, והחל לרכוש לגיטימציה אחרי ההתנתקות.
שלמות השלטון
תתפלאו, אבל שתי המפלגות החרדיות הן לא במשחק. הימין הפוסט־ציוני מורכב בעיקרו משתי קבוצות: החרד"לית והפנתרים השחורים של ימינו – קבוצה פוליטית שהשתלטה השתלטות עוינת על הליכוד. הגישה המשיחית התחברה לגישה שמטפחת עוינות עדתית ומעמדית.
השמאל הפוסט־ציוני גורס כי משימת הציונות הוגשמה עם הקמת המדינה. הימין הפוסט־ציוני גורס כי תם עידן הציונות החילונית. ההדגשים משתנים בהתאם לקבוצה. הגישה החרד"לית עברה שינוי מהפכני תוך שהיא משנה ומעדכנת את הגדרתה של מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה – תחילתו של תהליך הגאולה.
ההנהגה החרד"לית של ימינו לא רואה במדינת ישראל עץ שיש להשקות ולטפח. מבחינתה, מדינה שהוגדרה כראשית צמיחת הגאולה, היא דשן, קומפוסט. הייעוד שלה הוא לשמש תשתית למדינה דתית, כי הגיעה שעת כושר להחלפת האליטות.
העקרונות הם אותם העקרונות, בשינויים קוסמטיים: הסתייגות ממדינת ישראל כמדינה יהודית, לאומית ודמוקרטית; הסתייגות מרעיון כור ההיתוך, עקרון המגזריות הוא עקרון מנחה; יחס מתנכר ואף עוין למוסדות המדינה ולסמליה (סלידה מופגנת ממגילת העצמאות היא המחשה מובהקת); חשדנות ואף ניכור ביחס לצה"ל (מתקפות על הדרג הצבאי והביטחוני, אחוז חסר תקדים של אנשי ציבור שלא שירתו בצה"ל).
נציגיו הפוליטיים של השמאל הפוסט־ציוני שולבו פה ושם בקואליציות של מפלגת העבודה (ממשלת רבין־פרס בשנים 1992־1995 וממשלת ברק ששבקה חיים בתוך שנה וחצי), אך לא הכתיבו את קווי היסוד. לעומת זאת ממשלת ה־64 היא ממשלה פוסט־ציונית על מלא, הממשלה הראשונה בתולדות המדינה שקראה תיגר על האבות המייסדים וביקשה להוציא תעודת פטירה לציונות הבן־גוריונית. הם קראו לתעודה "הרפורמה המשפטית". חזון הימין הפוסט־ציוני התגלה כחלום בלהות.
לעומת זאת, אם השלטון בידי קואליציית הליכוד־חרדים, מותר להכיל את התקפות חמאס ואף לשלם אתנן לארגון הטרור הרצחני. מותר להקפיא בנייה ביו"ש ובירושלים. הימין הפוסט־ציוני לא דואג לשלמות הארץ, הוא דואג לשלמות השלטון.
התרעות פיקוד העורף