ד”ר יובל ארנון־אוחנה ז”ל היה אחד המזרחנים הבולטים ביותר באקדמיה הישראלית. מחקריו עסקו בעיקר בתנועה הלאומית הפלסטינית, בראשם ספרו “קו החריש והאש” על 150 שנות הסכסוך על ארץ ישראל - עד 2010. ספר חובה, כתוב בשפה קולחת, לכל הרוצה להכיר לעומק מה באמת חושבים הערבים.
הדרך ליעד רוויית מכשולים - והדרג המדיני והביטחוני נמצא במלכוד | יצחק בריק
יובל הרבה לפרסם מאמרים פורצי דרך, ובהם ניתוחים מזהירים שחזו את הנולד. כזה הוא מאמרו “ישראל מול החמאס”, משנת 2006, לאחר שחמאס זכה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני.
כשקוראים את המאמר, אפשר לומר בנחרצות, כי שורשי מחדל ה־7 באוקטובר נעוצים הן בהתנתקות החד־צדדית והן בהשתלטות חמאס על השלטון בעזה. כי מהו חמאס? על מנת לדעת, לא היה צריך לחכות לאסון המזוויע שהמיט עלינו בשמחת תורה, אלא פשוט לקרוא את “תורתו”.
חמאס חותר במוצהר לחיסולה של מדינת ישראל, הבהיר ד”ר ארנון־אוחנה במאמרו מלפני 17 שנה.
יעדו המפורש הוא “פלסטין מן הנהר עד הים” - סיסמה שמניפים כיום ללא חשש בהפגנות האנטישמיות ברחבי ארצות הברית. “אדמת פלסטין כולה היא ואקף מוסלמי אשר אין להתדיין עליה ואין לוותר עליה”. ועוד: חמאס מתנגד לכל משא ומתן עם ישראל או לתהליך מדיני עמה. שאיפתו היא הקמת מדינת הלכה אסלאמית דמוית איראן. זהו יריב מר, חלק מ”קשת הרשע” נגדנו.
חמאס קיצוני בעוינותו לישראל אף יותר מאש”ף. מדבר באמנתו על חיסול היהודים, בעוד שבאמנת אש”ף מדובר “רק” על חיסול הציונות. אמנת חמאס מצטטת את “הבטחת אללה”, לפיה “לא יבוא הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגום, וכאשר יסתתר היהודי מאחורי אבנים ועצים, יאמרו האבנים והעצים: ‘הוי מוסלמי, הוי עבד אללה, יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו’”.
את ה”צו” הזה ניסה ליישם חמאס ב־7 באוקטובר, בעורמה, בזדון ובהפתעה, והצליח יותר מששיער לעצמו. ראשיו־רשעיו הביאו בחשבון שרבים מאנשיהם ימותו, יהפכו ל”שאהידים”, אבל בוודאי לא סברו שהישראלים אינם אותם יהודים חסרי מגן מהמאה השישית בחצי האי ערב, או בחברון בתרפ”ט. חמאס המיט על עצמו ועל שני מיליוני עזתים את הגדול באסונות. תוצאותיו עוד ילכו ויחמירו.
קיבלנו שיעור מר ונמהר עקב עצימת עינינו אל מול עליית חמאס לשלטון ואל מול רצונו להוציא אל הפועל את אמנתו הרצחנית. מדוע עכשיו, בעוד כוחותינו כותשים את הרצועה עד דק, כבר מתעסקים אצלנו בשאלה “מה היעד שלכם ברצועת עזה לאחר כיבושה מחדש”, ופחות במתרחש ביהודה ושומרון? מכבש הלחצים עלינו כבר עובד.
“אני אמשיך, יחד עם שותפים, לפעול ללא לאות ובנחישות למען השלום ופתרון שתי המדינות, כך שהעם הישראלי והעם הפלסטיני יזכו שניהם לחיות בשוויון, ביטחון וכבוד”, מדקלם ידידנו ג’ו ביידן. ואילו שלושה אנשי שמאל מוצהרים - עמי איילון, גלעד שר ואורני פטרושקה - מפרסמים מאמר בכתב העת היוקרתי “פוריין אפיירס” הקורא לנתניהו להתפטר, שהרי הוא לא יסכים ל”פתרון שתי המדינות”.
אם תקום מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון בגבולות 67' כמובן, יהיה זה ניצחונו הגדול של חמאס והאידיאולוגיה הרצחנית שלו - למרות הכחדתו בעזה. שהרי חמאס, כפי שלימדנו ד”ר ארנון־אוחנה, זהו קודם כל רעיון, אמונה יוקדת, שנאת ה”כופרים” ובראשם היהודים, והצו להשמדתם. רעיונות אלה הולכים וכובשים לבבות בקרב ערביי הגדה, והמצב הביטחוני שם מחמיר והולך.
יהודה ושומרון הופכים מיום ליום אף הם לחזית בוערת. למזלנו, שלא כברצועה המופקרת, צה”ל נוכח חזק בשטח. למזלנו, פזורים שם יישובים יהודיים איתנים. בלי אלה תיהפך הגדה מאוטונומיה (בשטחי A ו־B לפחות) למדינת חמאס, ואת אשר חווינו על בשרנו בעוטף עזה, יחזו במהרה כל יישובינו בתחומי חבלי המולדת המשוחררים ולאורך “קו התפר” הארוך והפתלתל.
לא אש”ף ה”מתון” יהיה הריבון בשטח, לא אבו מאזן והרשות הפלסטינית שלו יהיו השליטים, כי אם מנהיגים מסוגם של סנוואר. ה”ראיס” ומעט נאמניו - ינוטרלו. שוב ושוב ייעשו ניסיונות להשמיד את הישות הציונית ולהרוג את היהודים, אפילו להתאבד - כי זו הרוח וזו האמונה של האסלאם הרדיקלי מאז עלייתו במאה השישית.
זה מזכיר את המשל על הצפרדע והעקרב שביקש מהצפרדע להעבירו לגדה השנייה של הנהר ובאמצע הדרך עקץ אותה. “למה עשית זאת, הרי שנינו טובעים?”, שאלה הצפרדע בשארית כוחותיה והעקרב השיב: “זה טבוע בדמי”.
נעקצנו בידי העקרב החמאסי. אסור לנו להיעקץ בשנית. אסור לנו לשגות באשליית שלום עם חמאס ואש”ף, לא בעזה ולא ביהודה ושומרון. אוטונומיה כן, מדינה לא ולא! ולידידנו הנשיא האמריקאי - ביידן או מי שיבוא אחריו - שרוצה לכונן מדינה פלסטינית, נאמר: DON’Tֱ.
