בשבוע שעבר הבת שלי חגגה יום הולדת 3. עשינו לה חגיגה קטנה ברוח התקופה. עוגה, זיקוקים ושני אנשים - אמא שלה ואני. ימי הולדת תחת אש הם אירוע שגורם לך ממש להבין את רוח התקופה. זה דבר אחד כשלמציאות שלך נוספים עוד דברים - אזעקות, שידורים בלתי נגמרים, אפליקציית אזעקות, שלטי חוצות עם תמונות חטופים.

תקווה היא פועל: לזכרה של ויויאן סילבר

אבל זה דבר אחר כשזה מגיע לדברים שאין. הם יותר מורגשים וצורבים לך בתודעה. אין יכולת לחגוג עם עוד הרבה אנשים. אין אפשרות לקחת את הילדה ביום ההולדת לג'ימבורי שהיא הכי אוהבת. אין אפשרות להעלות לפייסבוק ברכה מרגשת שכתבת לה ותמונה. אין אפשרות לאחל לה שהשנה הבאה שלה תהיה נהדרת וכיפית כמו שמאחלים בימי הולדת.

באופן כללי, המסר של דברים שאין, הוא חזק יותר מדברים שיש. כשיצאנו אחר כך, היא ואני, לסיבוב בשדרה עם האופניים החדשים, היו שתי אזעקות ובכל אחת מהן רצנו למקלט הסמוך.

באזעקה השנייה, כשירדנו למקלט עם האופניים (הילדה חייבה אותי לסחוב את האופניים איתי, היא לא הסכימה שנשאיר אותם בחוץ, וזה יום ההולדת, אז אתה לא מסרב לבקשות, אפילו אם הן שוקלות 8 קילו), ישבתי שם במקלט על הספסל והסתכלתי על בתי שישבה לצדי עם האופניים לידה, ופתאום נזכרתי בפרצוף של חטופה שלא יוצא לי מהראש.

זו ילדה בת שנתיים וחצי בשם אביב כץ אשר, שנחטפה ביחד עם משפחתה מבית סבתה מניר עוז. במקור, המשפחה ממושב גנות הדר שליד נורדיה, ואת השבת ההיא הם החליטו להעביר בבית הסבתא בניר עוז.

חשבתי על זה שגם היא תחגוג יום הולדת 3 בקרוב, בדיוק כמו בתי. והפחד הוא שזה יהיה רחוק מהבית, אי־שם בעולם האופל והזוועה של חמאס באיזו מנהרה או אלוהים יודע איפה. וחשבתי על חגיגת יום ההולדת שאולי לא תהיה לה, וכשחזרתי הביתה התיישבתי וכתבתי שיר:

היית יכולה לקבל אופניים
במתנה
והיו אופים לך עוגה גדולה
ואמא הייתה אומרת שכל משאלותייך יתגשמו
ואבא בצד היה מעיר שהוא מקווה שאלו משאלות זולות
דברים פשוטים
כאלו שאפשר לפרוס לתשלומים

ואחיך היה הולך לפינה
ואומר שזה לא הוגן
כי הוא, ביום ההולדת שלו
קיבל מתנה יותר קטנה
ואולי היית מגישה לו את האופניים ואומרת לו ״סע״

כי תמיד היית כזו
ועוד בגן סיפרו עלייך
כמה שאת נדיבה
וכמה שזה לא אופייני לילדים קטנים
לחלוק צעצועים

והיו שמים לך זר פרחים לראש
שהכינו לך במיוחד
מפרחים שנקטפו בגינה
והיית לובשת את השמלה
שקנו לך במיוחד
בטיול לפראג

שמלה לבנה רקומה
שהיתה תלויה
בדוכן קטן בצד
בשוק האיכרים המקומי
ואמא צילמה ושלחה תמונה
לסבתא

שאמרה
שאת תהיי איתה הכי יפה
ובכלל לבן
זה צבע שמתאים לך במיוחד
כי הוא מסמל
תום ושלווה

ואולי היית הולכת עם הזר על הראש
לגן השעשועים
ואומרת לילדים שאת בת שלוש
ואת כבר מספיק גדולה
להתגלש במגלשה של הגדולים

ולפני השינה
אמא ואבא היו נותנים לך נשיקה
ואת היית שואלת מתי כבר יום ההולדת הבא
והם היו אומרים שיש עוד זמן
ובינתיים תלכי לישון

כי מחר יום חדש
ונפלא
והשמש תזרח בחלון
והעצים יחייכו
והציפורים יצייצו
והשמש תזרע קרניים
בכל מקום
ובינתיים, ילדה אהובה,
ליל מנוחה וחלום. 