זאת הייתה ההתנקשות הראשונה בשידור חי בטלוויזיה. רגע כה מרסק, עצוב ומפתיע, שאמריקה עצרה את מהלך חייה. עבודה ולימודים נפסקו. מורים מיררו בבכי מול תלמידים בכיתות. ילדים נשלחו הביתה ומצאו את הוריהם בוהים בטלוויזיה, מכווצים בחוסר אמונה ולחייהם רטובות מדמעות.
אפילו וולטר קרונקייט מ־CBS, השדר שאמריקה האמינה רק לו, הסיר את משקפיו כדי לנגב דמעה מעינו, לחנוק את היפחה בגרונו ולהודיע על מות הנשיא בבית החולים פארקלנד בדאלאס. השאלה לדורות הבאים לא הייתה היכן היית כאשר הנשיא קנדי נרצח, אלא היכן היית כשוולטר קרונקייט בכה.
הביקור בדאלאס עורר חשש גדול, משום שטקסס לא הסתירה את שנאתה לקנדי. יום יפה ושמיים כחולים שיבשו את שיקול הדעת הבטיחותי, והבועה (הגג של הלימוזינה) הוסרה והגישה את הנשיא למתנקש על מגש. היריות נשמעו כאשר השיירה עברה ברחוב אלם מתחת לבניין בית המסחר לספרים.
הקליע השני חלף דרך צווארו של JFK, והקליע השלישי ריסק את ראשו מתחת לבלורית הסבוכה והמפוארת וחלף סנטימטרים ספורים מאשתו. חלף זמן רב עד שהוחלט להראות לאומה את 20 השניות של סרט ה־8 מ"מ שצילם משולי השיירה האזרח אברהם זפרודר. עיתונים קנו פריימים בודדים שלא הראו את הזוועה במלואה. רק ב־1969 שודר כל הסרט, מתוך הנחה שהאמריקאים היו בשלים לצפות בו אחרי שבובי קנדי ומרטין לותר קינג נרצחו ב־1968.
הסרט ששופץ, הוגדל וטופח, מראה את האימה בהילוך אטי. את ההבעה המשתוממת על פני הנשיא כאשר כיפת ראשו נפתחה וחשפה את מוחו; את ג'קי קנדי מטפסת מהמושב האחורי על תא המטען של הלימוזינה, פעולה שזכתה לפרשנויות רבות: היא ניסתה לברוח. היא הושיטה ידה לאיש השירות החשאי קלינט היל, הראשון שהתאושש וניסה להציל.
ג'קי והיל הסבירו כי היא ניסתה להרים חלק מהגולגולת של בעלה שנחתה על תא המטען כדי לנסות לחבר את ראשו. היל קפץ על המכונית ודחף אותה חזרה למושב. היא אספה את ראשו של בעלה בזרועותיה וצעקה לעזרה. "אני אוהבת אותך, ג'ק", אמרה לבעלה, אבל הוא כבר מת ולא שמע אותה.
למרות ההוקוס פוקוס, אחיזת העיניים של אוליבר סטון, ואיש השירות החשאי ששבר שתיקה של 60 שנה בספטמבר וסיפר כיצד מצא את "קליע הקסם" בלימוזינה והניח אותו על האלונקה של הנשיא ולא סיפר לאיש; אף ש־61% מהאמריקאים מאמינים בתיאוריית הקשר ומסרבים לקבל שלי הארווי אוסוולד היה מתנקש בודד, טרם הוצגה גרסה אמינה יותר.
אוסוולד, חייל מארינס, צלף בינוני, שהיגר לברית המועצות וניסה להיכנס לקובה, ירה בנשיא ברובה ישן ומתפרק עם כוונת טלסקופית רעועה שהזמין בדואר. מתנקשים לא ירו בקנדי משלושה מוקדים; איש לא ירה מתלולית הדשא בחזית. בכל פיסות המידע שאינן מתחברות, אין משום תועלת לפתרון החידה אלא אישוש לעובדה שבשמונה השניות שעמדו לרשותו, הצליח המתנקש לפגוע בקנדי פעמיים.
"קליע הקסם", שחלף דרך קנדי ופגע פעמיים במושל טקסס ג'ון קונולי עד שתש כוחו ונתקע בדופן הלימוזינה, הוא אכן נס בליסטי; כמו גם העובדה שאוסוולד הפך לצלף המפורסם בעולם. 60 שנה הן די זמן להגיע לאמת. אם קיימת גרסה משכנעת יותר, לא שמענו אותה.
נשיא אהוד, לא תמיד אהוב, לרוב לא מושלם, נתלש מחיקה של אמריקה. הוא היה צעיר, אטרקטיבי, משכיל, פזיז ועם חוש הומור. הוא היה הנשיא הראשון שנולד במאה ה־20 ונצר לקמלוט אמריקאי שהייתה אצולה ללא בית מלוכה. גם מי שהתנגדו לדעותיו ומעשיו, לא יכלו שלא לחבב אותו.
היו לו קשרים רומנטיים עם ג'ין טירני, ג'יין מנספילד, אנג'י דיקנסון ומרילין מונרו, רשימה חלקית. מונרו אמרה שקנדי עשה אהבה "מאוד דמוקרטית" ו"מאוד חודרנית". "אני חושבת שגרמתי לגבו לכאוב פחות", אמרה לחברה. הוא שנא להישאר לבד בבית הלבן בלילה. כשג'קי נעדרה, הוא הזמין את חברו הוותיק דייב פאוארס. יחד הם אכלו ארוחת ערב, צפו בטלוויזיה, או קראו. בסביבות 23:00 פאוארס הביט בנשיא לובש חלוק לילה קצר, כורע ברך ליד מיטתו ומתפלל. כשנכנס למיטה, פאוארס כיבה את האור והלך הביתה.
עוזר של קנדי זכר שבאביב 1963 שמע את הנשיא אומר שיוציא את הצבא האמריקאי מווייטנאם עד 1965: "ב־1965 אהפוך לאחד הנשיאים הכי לא פופולריים בהיסטוריה. יקללו אותי כמי שנכנע לקומוניסטים. אבל לא אכפת לי. אוכל לצאת מווייטנאם אם אבחר שוב, לכן כדאי להבטיח שאבחר שוב". את ניצחונו הדחוק על ריצ'רד ניקסון ב־1960, קנה לו אביו בכסף.
קשה לתת ציונים לנשיאותו של קנדי. אמריקה חצויה בין מי שנותרו מסנוורים מהילתו, גילו הצעיר וצדודיתו הנאה ובין מתנגדיו חמוצי הסבר והדעה, שאינם מפסיקים לחלוק על עיקרי הקדנציה הקטועה שלו. בסופו של דבר, כל אחד ומסקנותיו; הוא היה מנהיג זוהר ופוליטיקאי מחונן או אסון בהתהוות. האמת נמצאת כנראה באמצע.
ממרחק הזמן בולטות מגרעותיו וטעויות הניווט שלו בגלל פרספקטיבה היסטורית. הרבה ממה שעשה קנדי בתחילת הקדנציה שלו, בעיקר בתחום מדיניות החוץ, היה חלק מירושת המלחמה הקרה שהשאיר לו קודמו אייזנהאואר. על החלטותיו העיקה הדמוניזציה של הקומוניזם מבית מדרשם של מיסיונרים כמו ג'ון פוסטר דאלס והנרי לוס; דוקטרינה שאמריקה התקשתה להתנער ממנה שנים רבות ולא השאירה לקנדי פתח מילוט.
כישלונו המהדהד להגיע להבנה עם פידל קסטרו הוא דוגמה לסרבנות עיקשת. קשה לעכל את אצבע ההדק העצבנית והפזיזה שדחפה את הממסד הצבאי האמריקאי הגדול להיקלע להיכן שלא היה שייך. זאת הייתה החלטתו של קנדי למתוח שרירים ולתקוע את הדגל בדרום מזרח אסיה. התוצאה הייתה כה בלתי נסבלת, שאמריקה מעדיפה לא לייחס אותה לקנדי ולשיקול דעתו הקלוקל. גם אם אי אפשר לטפול את מלחמת וייטנאם במלואה על קנדי ואת האחריות כולה; הוא היה זה ששרטט והוציא לפועל את התוכנית הראשונה לאסון.
האירוניה בנשיאותו של קנדי היא שבמובנים רבים הוא נשפט על ידי מה שיכול היה להשיג ולא מה שעשה. התחלתו בתחום זכויות האזרח ושוויון הזכויות הייתה אטית ומהוססת. האירועים האלימים בדרום ארצות הברית זעזעו אותו והכריחו אותו לחשוב ברצינות על מאבק אמיתי לשוויון. את החוקים שקנדי יזם העביר ג'ונסון בקונגרס. מותר לנחש שגם קנדי היה מעביר אותם.
אחרי שנים ארוכות של חיסיון, נפתחו ב־2017 רוב המסמכים הגנוזים ששמשו ועדות חקירה שונות. כולם חוץ מאלה שה־FBI וה־CIA טענו שמוקדם מדי לחשוף מטעמי ביטחון ומקורות. אלפי מסמכים ואף אקדח מעשן. היו שם זוטות שלא חברו לקנוניה: משטרת דאלאס קיבלה אזהרה נקודתית על ניסיון התנקשות צפוי באוסוולד העצור והתעלמה ממנו; אוסוולד היה במעקב של ה־CIA, שידע על כל תנועותיו, כולל ניסיונו לוותר על אזרחותו האמריקאית.
במסמך אחד נשאל ריצ'רד הלמס, אז ראש המבצעים של ה־CIA, אם היה אוסוולד "נכס" של הסוכנות. המסמך שבו השיב לכאורה על השאלה - נעלם; ה־KGB היה משוכנע באחריות הישירה של סגן הנשיא ג'ונסון לרצח בשם כוחות ריאקציוניים ואצולת ממון טקסנית.
הקלטה גנוזה של שיחה עם ג'קלין קנדי שנחשפה ב־2011, אמורה הייתה לחשוף טפח מהאמת; מציאות חלופית עם רעשים סטטיים. ג'קי סיפרה שראש ה־CIA אלן דאלס התמוטט אחרי מתקפת הנפל ב"מפרץ החזירים" ובעלה בכה כאשר שמע כמה קובנים מתנגדי קסטרו נהרגו בפלישה. היא הייתה משוכנעת שג'ונסון והממסד הטקסני היו מעורבים בהתנקשות, אך ללא הוכחות. בובי קנדי, שהיה התובע הכללי בעת ההתנקשות, בישר לאלמנה שבועות ספורים אחרי דאלאס, כי פענח את הרצח אך המתין לשוב לעמדת כוח כדי לפעול. שום דבר בקלטת לא החזיק מים.
בעניין אומץ לבו של קנדי לא הייתה שאלה; הוא הוכיח אותו כשהציל את צוות הטרפדת שלו במלחמת העולם השנייה. זה הפן המתריס, הזחוח ואפילו התגרני שלו כמנהיג, שהכניס אותו לצרות. משבר הטילים בקובה, אף שהביא את העולם אל סף שואה גרעינית, הוסיף יוקרה ונחישות לדימויו של קנדי. אף על פי שהמטכ"ל שלו ובעיקר מפקד חיל האוויר קרטיס לה־מיי, קראו לנשיא ולאחיו פחדנים תבוסתניים (באנגלית נחרזה המילה המסוימת עם טוסיק). עבור קנדי, העובדה שהסובייטים מצמצו ראשונים, מחקה את חרפת "מפרץ החזירים".
העימות נתן לקנדי הזדמנות להראות שהוא קשוח ויכול להלך אימים על מנהיג ברוטלי כחרושצ'וב ולצאת מהדו־קרב מנצח ועומד על רגליו. אילו חי יותר, יכול להיות שהניצחון הדחוק והמסוכן הזה היה מעניק לו קב פסיכולוגי, יוצק בו ביטחון עצמי ושקט פנימי שהיה חוסך מאמריקה ומהעולם את הצורך בכיפוף ידיים ואת החתירה תחת השלטון במדינות שאמריקה לא הייתה אמורה להידחף אליהן.
אלמלא נרצח ואילו נבחר שוב, האם היה מניח לו מצפונו להביט בפיאסקו הקטלני בווייטנאם באומץ, מספיק כדי לגרום לו להוציא את אמריקה מהביצה הווייטנאמית, החלטה שהייתה גורמת לו להיראות הססן ולא החלטי? פעילים במעגל ההחלטות האינטימי של קנדי אמרו כי הם משוכנעים כמעט לחלוטין שהנשיא היה מסיים את המלחמה. טום וויקר, שידע יותר מאחרים על הקריירות הפוליטיות של קנדי וג'ונסון, הסתכן ואמר שלקנדי הייתה אופציה לסגת מווייטנאם ואילו ג'ונסון נשאר עם הקצה המלוכלך של המקל והיה מחויב להמשיך.
יותר משאמריקה אהבה את קנדי, היא חיבבה אותו. את אשתו אהבו יותר, משום שהיא הביאה לאמריקה המרופטת של עידן אייזנהאואר שיק אופנתי, תפיסת חיים מודרנית, ניחוח קוסמופוליטי, יופי ושני ילדים קטנים שהתרוצצו בבית הלבן. לבית הלבן הגיעה חבילת חיים אטרקטיבית, זוג צעיר, נאה ומשכיל, שקרא שירה והתרועע עם אינטלקטואלים. היו לקנדי כיסי התנגדות באמריקה, חלקם מסוכנים, אבל מותו פרץ סכר של רגשות ודמעות שנמשך שנים. אמריקה נעלבה מהקלות הבלתי נסבלת של הריגתו.
אף שאינו חי כדי לומר את דברו, אוסוולד נראה כעכברון מבוהל שנקלע לרגע נדיר שבו הייתה לו יכולת להשפיע על הקשת העלילתית של אמריקה. תיאוריות הקונספירציה נולדו בעיקר מחוסר האמונה שהאיש הקטן והאפור הזה הצליח להשחיל שלוש יריות בלתי אפשריות ולהיעלם מהזירה אחרי הוצאה פולחנית להורג. היה צער אמיתי לצד עלבון וחוסר אמון והתפכחות ממה שאמריקה חשבה על עצמה עד אותו רגע. שיחות עם מעט מאנשי השירות החשאי שנותרו בחיים, הסגירו בעיקר את התסכול, ההשפלה ותחושת חוסר האונים על שלא ניתן להם לממש את ייעודם ולהציב את עצמם בין המתנקש לנשיא ולעצור את הכדור בגופם.
גם עכשיו, כשהם מספרים את סיפורו של אותו יום נורא, עיניהם מלאות דמעות, הם מדברים בקושי ונושכים שפתיים. זה היה השיעור הראשון ליכולתו של מתנקש נחוש, לא מרשים כשם שהיה, לשנות את מהלך ההיסטוריה על ידי כך שהסיר מדרכה של אמריקה את מי שהיו יכולים לעשות אותה מקום טוב יותר.
כ־2,500 ספרים נכתבו על קנדי, סרטים, סדרות, כתבות. היה צריך את זן העיתונות האישי, הקשוב, בגובה העיניים, של ג'ימי ברסלין המצוין, כדי למצוא זווית התייחסות מקורית משלו. ברסלין דיבר עם האיש שחפר את קברו של קנדי.
"קליפטון פולארד היה משוכנע שיהיה עליו לעבוד ביום ראשון. לכן כשהתעורר בתשע בבוקר בדירת שלושת החדרים שלו ברחוב קורקורן, הוא לבש את סרבל החאקי לפני שהלך למטבח לאכול ארוחת בוקר. אשתו הטי הכינה לו ביצים ובייקון. פולארד היה באמצע הארוחה כאשר שיחת הטלפון שלה המתין הגיעה. זה היה מאזו קובלצ'יק, האחראי על חופרי הקברים בבית הקברות ארלינגטון, שם עבד פולארד למחייתו.
"פולי, האם אתה יכול להיות כאן ב־11 בבוקר?", שאל קובלצ'יק. פולארד השיב בחיוב. הוא סגר את הטלפון, סיים את ארוחת הבוקר ועזב את דירתו כדי לחפור ביום ראשון קבר לג'ון פיצג'רלד קנדי.
"הוא היה אדם טוב", אמר פולארד לחברו מצלר, שחפר איתו.
"נכון, זה מה שהוא היה", אמר מצלר.
"הם יבואו ויניחו אותו בקבר שחפרנו", אמר פולארד, "זה כבוד עבורי לעשות את זה".
פולארד, אחד האנשים האחרונים ששירתו את הנשיא ה־35 של האומה הזאת, היה פועל שהשתכר 3.01 דולר לשעה ואמר שזה כבוד עבורו לחפור את הקבר.
"קודם הייתה מיסה בכנסייה ואחריה מסע הלוויה לארלינגטון. כשג'קי קנדי הגיעה לקבר, הארון היה מוכן לרדת לאדמה. זה בטח הרגע הקשה ביותר, כאשר הרעיה רואה את הארון עם בעלה בתוכו מחכה להיעלם באדמה. היא יודעת שזה לנצח. אחרי הקבורה אין כלום. אין ארון לנשק או להניח עליו את ידיך. קודם לכן, בכנסייה, ביקשה ג'קי מקלינט היל שיפתח עבורה את הארון. מצבו של קנדי היה כזה שהוחלט שהארון יהיה סגור. היל הרים עבורה את מכסה הארון והפנה את גבו. הוא שמע נקישת מספריים. ג'קי גזרה קצוות שיער מבלוריתו של בעלה".
אבל זה לא היה הסוף. שנתיים לאחר מכן חפר קליפטון פולארד קבר שני לנשיא האמריקאי. תנועת המבקרים בחלקת הקבר המקורי הייתה גדולה בהרבה ממה שציפו, וגב' קנדי ביקשה להתקין לפיד ליד הקבר. היה צריך לחפור קבר חדש כדי להתקין את הלפיד והצנרת אליו. "הרגשתי שאני מפריע את מנוחתו של הנשיא", אמר פולארד. מעטים בלבד ידעו על הזזת הארון. בובי קנדי נקבר ליד אחיו ב־1968 וג'קי ב־1994.
טום וויקר, אחד הכתבים הפוליטיים החשובים בעיתונות האמריקאית (ה"ניו יורק טיימס"), בן גילו של קנדי ומי שכתב עליו מתוך הבנה והערכה עמוקה, תמצת בפסקה קצרה את אישיותו והשפעתו של קנדי: "גם אמריקאים שהיו מודעים למגבלות אלף ימי נשיאותו של קנדי ולגילויים המאוחרים יותר על חסרונותיו ומשובותיו, מביטים עליו לאחור כמו על החלומות האבודים שלהם. הוא מי־שיכול־היה־להיות המרתק ביותר בהיסטוריה האמריקאית, לא רק בגלל מה שהיה בחייו אלא בגלל מה שעשינו ממנו; לא בגלל מה שהיינו, אלא בגלל מה שקיווינו שהיינו וכעת לא נהיה לעולם".