אחד הרגעים הראשונים שבהם מרבית הישראלים הרשו לעצמם לנשום לרווחה, אחרי 7 באוקטובר, היה נאומו של ג'ו ביידן. נאום שבו נשיא ארצות הברית לא רק ביטא את עמידתו המוחלטת לצד ישראל, הוא גם פירט את המהות המעשית של התמיכה האמריקאית. הצבאית, הכלכלית וכו'. מאז, התמיכה הזו רק הולכת ומתעצמת, תוך שהיא מלווה במה שהיה צפוי מראש: התערבות ברורה של ארצות הברית בתהליך קבלת ההחלטות הישראלי. ולפרקים, מה שנדמה אפילו כניהול של המערכה בשלט רחוק. כולל הכתבה של “הפסקות אש הומניטריות".
ביידן לצד נתניהו: "זוועות חמאס גרמו לדאעש להיראות יותר רציונלי"
חשש ב-FBI: חמאס מתכנן פיגועים על אדמת ארה"ב
הרבה דברים הפכו לחסרי ודאות מאז פרוץ המלחמה. אבל עובדה אחת התבררה באופן מוחלט: אנחנו רחוקים מלהיות עצמאיים באמת. והיכולת שלנו לנקוט צעדים חד־צדדיים, גם כאלה הנוגעים ישירות לגורלנו, היא מוגבלת. ותלויה ברצון העולם בכלל, וארצות הברית בפרט.
זו תובנה שהיא בראש ובראשונה מבאסת. מדינה שההמנון הלאומי שלה, המכונה “התקווה", שואף ל"להיות עם חופשי בארצנו", מגלה שהחופש הזה הוא בעירבון מוגבל. ושאפילו כשיש לנו כל הלגיטימציה המוסרית שבעולם לפגוע באויבינו, אנחנו עדיין חייבים לדפוק חשבון לאותו עולם בדיוק. ולגלות איפוק. ולנקוט מדיניות שלא פעם נראית לנו לא נכונה ולא הוגנת. אבל אין מנוס. כי אם חשבנו לרגע שאנחנו מיני־אימפריה, האמת התפרצה לנו דרך גדר הגבול והשיבה אותנו לממדינו הטבעיים.
אפשר גם לראות פה את חצי הכוס המלאה. החיבור שלנו למעצמות גדולות באמת, וארצות הברית בראשן, אפשר לישראל להשתדרג. להפוך ממדינה קטנה באזור מפוקפק למרכז טכנולוגי, תרבותי, כלכלי. במילים אחרות, העובדה שאנחנו משרתים את האינטרסים של מדינות גדולות וחזקות מאיתנו היא אולי מקוממת, כשהאינטרסים האלה סותרים את אלה שלנו באופן המיידי. אבל בתמונה הרחבה, היא בעיקר סייעה לנו להתבסס ולהתעצם. על הרקע הזה, ההתערבות הנוכחית של המערב במלחמה היא גלולה מרה, ששווה לבלוע.
אז אפשר להתבאס. אפשר לראות את התועלת. ואפשר גם פשוט לקחת את זה כעובדת יסוד. מדינת ישראל לא יכולה להתנהל באופן עצמאי לחלוטין, אם היא חפצת חיים. בפרספקטיבה היסטורית, אגב, זה ממש לא חדש. גם בימי הבית הראשון וגם בימי הבית השני, ההנהגה הישראלית נבחנה ביכולת שלה לנווט וללהטט בין המעצמות האזוריות הגדולות. כל ניסיון להתעמת מול מעצמה כזו ללא גיבוי מאימפריות אחרות, ע"ע מרד בר כוכבא, הסתיים באסון.
ולכן בימים כאלה, כשהגבול הצפוני של ישראל מוגן בידי נושאות מטוסים אמריקאיות, האמת ברורה. אבל לא בטוח עד כמה היא ברורה לנציגי ציבור מטעם הימין הישראלי, שרק עד לא מזמן הפכו את ביידן למושא קבוע ללעג. “אנחנו לא עוד כוכב בדגל האמריקאי", הכריז הגיבור הנודע, הידוע בכינויו - השר לביטחון לאומי - איתמר בן גביר. שר התפוצות עמיחי שיקלי, עוד אסטרטג דגול, אפילו הפגין את האנגלית שלו והודיע לביידן: “מיינד יור און ביזנס".
שר התקשורת שלמה קרעי השווה את ביידן לפרעה (!), ותיבל במשפט: “הוא מושפע מקמפיין ה־BDS שעושים מרב מיכאלי ויאיר לפיד". שר התרבות מיקי זוהר צייץ שביידן “נפל קורבן לקמפיין הפייק ניוז שהופץ בישראל כנגד הרפורמה המשפטית המוצדקת שלנו". שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר על ממשל ביידן: “הם לא יטיפו לנו מוסר על זכויות אדם... זו צביעות שאין למעלה ממנה". ח"כ ניסים ואטורי תרם משלו: “אם נצטרך להגן על עצמנו, נעשה את זה בלי ארצות הברית, אם היא לא תתמוך בנו. חיילים נהרגו לדעתי גם ב'זכות' התמיכה האמריקאית". ומאיר רובין - מנכ"ל פורום קהלת והאידיאולוג הגדול שמאחורי הממשלה הנוכחית, כבר הסביר לא מזמן מה יש לעשות כדי להסתדר ללא סיוע כספי אמריקאי. ההמלצה הראשונה הייתה: “בונים גב של מדינות נוספות, אחת מהן צרפת". כן כן.
מרבית המצוטטים כאן מיהרו לברך בהתרגשות את ביידן, אחרי נאומו הפרו־ישראלי. השאלה היא אם למדו באמת את הלקח. כנראה שלא. חלקם כבר מדבר בגלוי, למשל, על יישוב גוש קטיף מחדש. קליפת בננה צעקנית על מפת העולם.
על הסכין
בזמן שמיטב המוחות יושבים על המתקפה (המוצדקת) בעזה, אין כמעט דיונים רציניים על היום שאחרי. זה מובן, לא רוצים להיקלע לוויכוחים פוליטיים בעת מלחמה. אבל הוויכוח הוא בלתי נמנע. כי היום שאחרי יגיע בעוד כמה חודשים, לא בדור הבא. ישפיע באופן מיידי על חיי כולנו. וקשור, כבר עכשיו, למידת התמיכה שאנחנו מקבלים מהעולם.
גם אתם בוכים כל הזמן? בלוטת הדמעות שלי תובעת סיוע הומניטרי מיידי, מחמת שימוש יתר. אני בוכה מסרטונים מצחיקים של מילואימניקים. מווידויים של יהודים אמריקאים, שגילו בוקר אחד שהם יהודים. מלראות את שלומי שבת בוכה, בהופעה מול חיילים. ואני הכי בוכה כשאני שומע את “התקווה". ב"להיות עם חופשי", הדמעות כבר זולגות מעצמן.
נדמה שאין סוף לפשעים החולניים והרצחניים שניתן להפוך לסדרות פשע אמיתי. וגם לעניין שהם מייצרים. “עד שהרצח יפריד בינינו" (נטפליקס) חוזר למקרה שבו זוג אמריקאי נשוי נרצח באכזריות, והאשם נפל על בתם היחידה ועל בן הזוג שלה. אבל הוויכוח בשאלה מי מביניהם עשה מה, נותר פתוח עד היום. מיני־סדרה תיעודית מרתקת.