חופשיים בארצנו? החיבוק של ביידן והמחיר שמשלמת ישראל | שי להב

קצת מבאס לגלות שהחיבוק של ארצות הברית שעוטף אותנו ומגן עלינו בימים האלה מונע מאיתנו חופש ועצמאות במהלך המלחמה. מצד שני, לא בטוח שהאלטרנטיבה טובה יותר

שי להב צילום: אלוני מור
פגישת בנימין נתניהו וג'ו ביידן בניו יורק. באדיבות טובה לזרוף | צילום: טובה לזרוף

הרבה דברים הפכו לחסרי ודאות מאז פרוץ המלחמה. אבל עובדה אחת התבררה באופן מוחלט: אנחנו רחוקים מלהיות עצמאיים באמת. והיכולת שלנו לנקוט צעדים חד־צדדיים, גם כאלה הנוגעים ישירות לגורלנו, היא מוגבלת. ותלויה ברצון העולם בכלל, וארצות הברית בפרט.

זו תובנה שהיא בראש ובראשונה מבאסת. מדינה שההמנון הלאומי שלה, המכונה “התקווה", שואף ל"להיות עם חופשי בארצנו", מגלה שהחופש הזה הוא בעירבון מוגבל. ושאפילו כשיש לנו כל הלגיטימציה המוסרית שבעולם לפגוע באויבינו, אנחנו עדיין חייבים לדפוק חשבון לאותו עולם בדיוק. ולגלות איפוק. ולנקוט מדיניות שלא פעם נראית לנו לא נכונה ולא הוגנת. אבל אין מנוס. כי אם חשבנו לרגע שאנחנו מיני־אימפריה, האמת התפרצה לנו דרך גדר הגבול והשיבה אותנו לממדינו הטבעיים.

אפשר גם לראות פה את חצי הכוס המלאה. החיבור שלנו למעצמות גדולות באמת, וארצות הברית בראשן, אפשר לישראל להשתדרג. להפוך ממדינה קטנה באזור מפוקפק למרכז טכנולוגי, תרבותי, כלכלי. במילים אחרות, העובדה שאנחנו משרתים את האינטרסים של מדינות גדולות וחזקות מאיתנו היא אולי מקוממת, כשהאינטרסים האלה סותרים את אלה שלנו באופן המיידי. אבל בתמונה הרחבה, היא בעיקר סייעה לנו להתבסס ולהתעצם. על הרקע הזה, ההתערבות הנוכחית של המערב במלחמה היא גלולה מרה, ששווה לבלוע.

ביידן עם נתניהו והשרים
ביידן עם נתניהו והשרים | צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אז אפשר להתבאס. אפשר לראות את התועלת. ואפשר גם פשוט לקחת את זה כעובדת יסוד. מדינת ישראל לא יכולה להתנהל באופן עצמאי לחלוטין, אם היא חפצת חיים. בפרספקטיבה היסטורית, אגב, זה ממש לא חדש. גם בימי הבית הראשון וגם בימי הבית השני, ההנהגה הישראלית נבחנה ביכולת שלה לנווט וללהטט בין המעצמות האזוריות הגדולות. כל ניסיון להתעמת מול מעצמה כזו ללא גיבוי מאימפריות אחרות, ע"ע מרד בר כוכבא, הסתיים באסון.

מרבית המצוטטים כאן מיהרו לברך בהתרגשות את ביידן, אחרי נאומו הפרו־ישראלי. השאלה היא אם למדו באמת את הלקח. כנראה שלא. חלקם כבר מדבר בגלוי, למשל, על יישוב גוש קטיף מחדש. קליפת בננה צעקנית על מפת העולם. 

על הסכין

בזמן שמיטב המוחות יושבים על המתקפה (המוצדקת) בעזה, אין כמעט דיונים רציניים על היום שאחרי. זה מובן, לא רוצים להיקלע לוויכוחים פוליטיים בעת מלחמה. אבל הוויכוח הוא בלתי נמנע. כי היום שאחרי יגיע בעוד כמה חודשים, לא בדור הבא. ישפיע באופן מיידי על חיי כולנו. וקשור, כבר עכשיו, למידת התמיכה שאנחנו מקבלים מהעולם.

נדמה שאין סוף לפשעים החולניים והרצחניים שניתן להפוך לסדרות פשע אמיתי. וגם לעניין שהם מייצרים. “עד שהרצח יפריד בינינו" (נטפליקס) חוזר למקרה שבו זוג אמריקאי נשוי נרצח באכזריות, והאשם נפל על בתם היחידה ועל בן הזוג שלה. אבל הוויכוח בשאלה מי מביניהם עשה מה, נותר פתוח עד היום. מיני־סדרה תיעודית מרתקת.

תגיות:
בנימין נתניהו
/
ג'ו ביידן
/
מלחמת חרבות ברזל
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף