מבצע סבתא | מרסל מוסרי

האישה על המיטה שלידה בבית החולים לא מרפה מהרדיו. כל היום חדשות, חדשות וחדשות, ואם במקרה יש פרסומת או חלילה, לא עלינו, שיר, היא משחקת בתחנות עד שמוצאת עוד מישהו עם קול של שדרן גדול שמבין בפוליטיקה ואומר מה הוא חושב שהולך לקרות להם, כי לנו כבר הכל קרה.

“בסדר, בסדר, אבל תנמיכי", ביקשה בתוקף. קוראים לה נונה, כלומר עליזה, אבל כל הנכדים קוראים לה נונה, אז זה השם שלה ב־30 השנים האחרונות. כבר כמעט חודש שנונה מאושפזת בפנימית ג' בוולפסון. כל השבוע שלפני האשפוז סחבה כאבים חזקים בבטן, חשבה שלכולם כואב, למה המחבלים, יימח שמם ושם זכרם, שיימחקו מעל האדמה הזו, ירו לא רק במי שהיה במסיבה, בממ"ד או באוטו, הם ירו בכל המדינה בבטן, בדיוק איפה שכואב לה.

פעם ישבה בשירותים כל הלילה. חשבה שמלחץ, אין לה ממ"ד וכמה אישה בגילה יכולה לרוץ למדרגות? לילדים שלה לא תיסע, אף על פי שביקשו, התחננו, השתמשו בנכדים כדי לפתות אותה. “אתם גרים בצפון", ענתה להם, “מה אתם חושבים, עליכם ידלגו? עזבו אותי בבית שלי, אני לא בורחת". ככה ישבה שבוע שלם בביתה בחולון, מול הטלוויזיה, רואה את הזוועות ובוכה, מכבה את הטלוויזיה והולכת לחתוך תפוח, אולי מנסה לפתור איזה תשחץ עם אותיות גדולות כדי שתוכל לראות, אבל אין לה כלום בראש, אז את התפוח זורקת לפח, ואת התשחץ מזיזה לצד ושוב חדשות.

בבוקר שלפני האשפוז התעוררה מזיעה, ראתה עיגולים שחורים ואחזה בשרשרת ה"חי" שעל צווארה. “יא רבי מאיר", לחשה, “אני לא יכולה יותר". הפעם נשברה, טלפנה לענת בתה ואמרה לה: “אני חושבת שאני עומדת למות, אבל אל תבואי", התחננה. ארבע שעות אחרי כן כיסתה אותה ענת בשמיכת בית החולים ואמרה לה “אמא, אל תדאגי, צה"ל חזק, עוד קצת ואת בבית, בסדר?".

“בסדר, תיזהרי על הילדים, ענת", נפרדה מבתה והביטה באנטיביוטיקה שזרמה מצינור האינפוזיה אל ורידיה. בכל פעם שנשמעה אזעקה, הגיעו שני אחים גבוהים, הושיבו אותה במהירות על כיסא הגלגלים ולקחו אותה אל המרחב המוגן. אחד מהם, כארים, הרגיש לא בנוח, מלמל מילות הרגעה והתקשר לאמו, ביפו, לשאול אם הכל בסדר. בדרך כלל, בימים כתיקונם, הייתה מניחה יד סבתאית על ידו ומנחמת “כולנו הילדים של הקדוש ברוך הוא, אה? בסוף יהיה שלום". הפעם התעלמה. בטלפון בכתה לענת, דמעות רחומות ואמרה “וואללה אולי נעלב ממני, אבל אני לא יכולה, את מבינה אותי, נכון?".

ענת ניתקה, ונונה צעקה אל האחות לנתק לה את צינור האינפוזיה, איזה מין דבר זה שנגמר הנוזל והוא עוד מחובר, ולמה אין כוח אדם, ומה יקרה אם תבוא אזעקה? ואיפה אחמד? היא יהודייה, היא רוצה לראות שהוא בסדר.

עוד יום עבר ועוד יום, עוד אזעקות ועוד הרוגים ועוד משפחה שחיכתה וציפתה, והנה, גם שלהם לא חזרו הביתה וגם לא יחזרו, נדרשו שבועיים לזהות אותם, ועכשיו חיים שלמים לבכות עליהם, לא עלינו, בעצם כבר עלינו, על כל עם ישראל.

הנהג צחק. “אכנס איתך, אל תדאגי", וחבש כיפה על ראשו. עשר דקות מהיעד, כשהיא משעינה את ראשה אל החלון ומצמידה את התיק אל בטנה בחיבוק, כמו מגן עליה ממשהו, נשמעה אזעקה.

כך שניהם עמדו משני עברי מחיצת ההפרדה, ואמרו תהילים, התפללו, השתטחו, זה על בנו, זו על נכדה ועוד אישה בהריון, ועל בעלה שיצא אל הקרב. ובכו לעילוי נשמתם של 1,200 שהלכו ככה, על כלום, ביום שמחת תורה.

במונית, בדרך חזרה, אחזה שלל צמידים אדומים נגד עין רעה שלקחה מהחנות שם, היא תיתן לענת, שתיתן לדניאל, שייתן לכל הפלוגה שלו, כולם הילדים שלה.