ועדת אגרנט קבעה כי עד לשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר 1973, לא העריכו הפיקוד העליון של צה"ל וההנהגה המדינית שמלחמה עומדת להתחיל. הוועדה העתידית שתוקם תקבע כי עד לשעות הבוקר של 7 באוקטובר 2023, לא הבינו בפיקוד העליון של צה"ל, בשירות הביטחון הכללי ובהנהגה המדינית שמלחמה עומדת להתחיל.
ועדת אגרנט קבעה ש"דבקותם העקשנית (של גורמי ההערכה) במה שהיה קרוי בפיהם הקונספציה" הובילה להפתעה שבה היינו נתונים, אך היא לא סיפקה הסבר לתהליכים התפיסתיים שהביאו לכך. הוועדה כללה משפטנים ורמטכ"לים בדימוס אבל לא פסיכולוגים, ולכן היא לא ניסתה להבין מה עמד מאחורי אותה דבקות עקשנית בקונספציה, גם כאשר כל המידע הזמין הראה שהיא כבר מזמן אינה תקפה.
גם הוועדה העתידית שתוקם תנסה להפיק לקחים ולהבין כיצד נוכל להימנע מהפתעה דומה בעתיד, אבל לצערי גם היא תתעלם מהמרכיב המשמעותי ביותר: הוועדה לא תבין גם הפעם שזה לא המודיעין שכשל בלהביא ידיעות. הידיעות המודיעיניות הגיעו לאנשים הרלוונטיים, גם ב־73' וגם ב־23'. סימני האזהרה היו על הקיר, אבל הם לקו בעיוורון תפיסתי שלא אפשר למקבלי ההחלטות לעבד את המידע שהתקבל.
כשהמידע סותר את הציפיות
נבדקים קיבלו משימה לספור את מספר המסירות בין שחקנים במשחק כדורסל. הם היו כל כך ממוקדים במשימת הספירה, עד שלא שמו לב לגורילה ענקית שחלפה על המגרש ותופפה על החזה. זה לא שהם לא ראו את הגורילה - מעקב אחר תנועות העיניים של הנבדקים הראה שהם התבוננו לעברה, אבל הם לא ציפו לראות גורילה, והציפיות שלהם הסתירו להם את המציאות. הפרטים שאליהם אנחנו מפנים את הקשב מוכתבים על ידי הציפיות שלנו. לכן גם אם מקבלי ההחלטות נחשפו למידע מודיעיני רלוונטי, הם לא קודדו את המידע, אם המידע סתר את הציפיות המוקדמות שלהם.
"הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה". משפט זה, שמופיע במסמך הערכה של חטיבת המחקר של אגף המודיעין (אמ"ן) מיום 5 באוקטובר 1973, יממה לפני פתיחת הקרבות, מתמצת את גודל הכישלון של אגף המודיעין במתן התרעה על המלחמה המתקרבת.
ידיעות מודיעיניות וסימנים רבים בשטח העידו על מלחמה מתקרבת. הכישלון היה ביכולת לעכל את הידיעות באופן כזה שייתנו "קונטרה" לתפיסה הקיימת. כאן היה הכישלון. הידיעות המודיעיניות לא הצליחו לעבור עיבוד. במילים פשוטות – הן לא נקלטו בתודעה. הסיבה? הביטחון העצמי המופרז שנבע מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב־1967 היה הבסיס לקונספציה שהתגבשה. התפיסה הייתה - היריב (צבאות ערב) לא "מספיק טיפש" לפתוח נגדנו במלחמה. הוא מורתע. זה היה הנרטיב של ההנהגה הישראלית. האויב, במקרה זה – אנואר סאדאת נשיא מצרים, הבין היטב את התפיסות השגויות הישראליות וניצל אותן לטובתו.
לאחר שהתגבשה התפיסה, הגיע השלב הבא - בניית טיעונים רציונליים לכאורה סביב הנרטיב. טיעונים אלו לימים כונו "הקונספציה" על ידי ועדת אגרנט: 1. מצרים תצא למלחמה רק לאחר שתשיג נשק שיאפשר לה מענה לעליונות האווירית של צה"ל. 2. סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים.
באותו אופן, גם הפעם היו מספר קונספציות שהנחו את תפיסת הביטחון שלנו. ראשית, שחמאס הוא פרטנר וירצה להמשיך לקבל כספים וכן אין לפגוע במעמד שלו; שנית, אחד המרכיבים המרכזיים שעיצבו את תפיסת ההגנה של צה"ל מול רצועת עזה הוא "המכשול". מערכת הביטחון השקיעה, בהנחיית הדרג המדיני, כ־3.5 מיליארד דולר בהקמת הפרויקט, חומה עילית ותת־קרקעית כדי לחסום הרמטית את המנהרות ההתקפיות של חמאס. "אחת המשימות שלנו היא להיות תמיד צעד לפני האויב", אמר בטקס חניכת המכשול שר הביטחון דאז, בני גנץ. שני רכיבים אלו הביאו לתפיסה שמצד אחד חמאס לא ירצה לפגוע במעמדו בעזה, וגם אם כן – אנחנו מוגנים על ידי המכשול.
תסמונת "הטיית האישוש"
עכשיו מגיעים לשלב התודעתי הבא – חיזוק ושימור הקונספציה. אחר שהתגבשה הקונספציה, נכנסת לפעולה "הטיית האישוש", שעל פיה אנו נוטים לדבוק במה שמחזק את עמדותינו הראשונית, בלי לקודד שום פיסת מידע שסותרת את העמדות הראשוניות שלנו. קיימת אצל בני אדם נטייה אינהרנטית להפיג את המתח בין המציאות לבין האמונות והתפיסות שלנו, בעיקר במצבים שבהם אנחנו ממש רוצים שהאמונות שלנו יהיו נכונות. למעשה, מתרחש תהליך שבו מוחנו "מתאים" את העובדות לאמונות שלנו.
בשלב הזה, מקבלי החלטות חוזרים שוב ושוב על הטענות שבהן הם מאמינים. מחקרים מראים כי חזרה על טענה באופן עקבי מגבירה את הסיכוי שאנשים יתפסו טענה זו כאמת – תופעה הידועה בשם "אשליה של אמת". כשחזרו על אותה טענה שקרית בפני נבדקים יום אחרי יום, הם נטו לדרג אותה כנכונה יותר עם כל יום שעבר. נבדקים מבלבלים בין מוכרות לנכונות. ככל שחזרו על אמירה כוזבת יותר פעמים, כך היא נטתה להיתפס כאמת ולדבוק בתודעה.
אנחנו יודעים היום כי ככל שאנשים מדברים בביטחון ובשטף, אנו ניטה יותר להאמין להם. לכן לא ניתן לבטוח במידת הביטחון שבה אנשים מדברים. ביטחון אינו מדד טוב לאיכות המידע. זו גם הסיבה לכך שאנשים תמיד יעדיפו יועצים ומנהיגים שבטוחים בעצמם, על פני יועצים הססנים או כאלה שאומרים שהם לא יודעים.
לבסוף, צבי לניר, מי שפיתח את תיאוריית ההפתעה הבסיסית, מבחין בינה לבין הפתעה מצבית. הפתעה מצבית היא הפתעה טכנית. למשל, חשבנו שהם יתקפו מהאוויר והם תקפו מן הים. או: חשבנו שהמלחמה תתחיל בשעה שתיים, אך היא החלה בשעה שש. הפתעה בסיסית מערערת את התפיסות הבסיסיות שלנו. מלחמת יום כיפור ומלחמת חרבות ברזל נחשבות להפתעות בסיסיות. ההפתעה משבשת את יכולת התגובה, גורמת לנטרול החשיבה הלוגית ולתגובה מושהית ואטית, ולרוב גם לא אפקטיבית. כשאנשים תוהים מה קרה בשמונה השעות עד שהצבא הגיב – זה בדיוק מה שקרה.
בשני המקרים האויב הצליח לקרוא אותנו הרבה יותר טוב ממה שאנחנו הצלחנו לקרוא אותו. זו הסיבה לכך שלמרות העליונות הצבאית, האויב מצליח להערים עלינו, ואם נמשיך בדרך הזאת, הקונספציה הבאה לא תאחר להגיע.
בעשור האחרון היינו עדים להתגבשותה של קונספציה חדשה הרת אסון על ידי המנהיגות הצבאית והמדינית, שדיברה על היעלמות המלחמות הגדולות, שהבעיה של ישראל היא רק טרור מלבנון על ידי חיזבאללה ומעזה על ידי חמאס. היא גובתה בתפיסה שחיל האוויר שלנו הוא גורם הרתעתי ממדרגה ראשונה – וזו, כפי שראינו, קונספציה שאינה מבוססת.
כדאי לצרף פסיכולוג לוועדה
לא זו בלבד שהאויב הצליח לקרוא אותנו הרבה יותר טוב מכפי שאנחנו הצלחנו לקרוא אותו - האויב ידע על הקונספציות שבהן אנחנו שבויים, וזה מה שאפשר לנו לשחק לידיו:
ביטחון עצמי מופרז
ביטחון עצמי מופרז נובע לעתים קרובות מהצלחות העבר, מה שמוביל לתחושת שווא של חוסר פגיעות. במקרה של ישראל, הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים של 1967 טמן את זרעי השאננות והביטחון המוגזם, שהשפיעו במידה ניכרת על הערכת האיום ממצרים וסוריה. ההשלכות של ביטחון מופרז כזה חורגות הרבה מעבר לאסטרטגיה צבאית, ויש להן רלוונטיות בתחומים שונים, כולל עסקים וקבלת החלטות.
כשלים במודיעין
ניתוח מודיעיני איתן הוא קריטי בקבלת החלטות אסטרטגיות, אבל מלחמת יום הכיפורים מדגישה את הסכנות שבהתעלמות או במתן פירוש שגוי למידע מודיעיני. דיווחים וסימנים הצביעו על מלחמה קרובה, והכשל היה באי־מתן פרשנות נכונה של המידע. זה מדגיש את הצורך בשיפור מתמיד בהערכת מודיעין.
הטיית האישוש ודיסוננס קוגניטיבי
לא ניתן להמעיט בתפקידן של הטיות קוגניטיביות, כגון הטיית האישוש ודיסוננס קוגניטיבי. הטיות אלו משפיעות באופן עמוק על ההתנהגות האנושית ועל קבלת ההחלטות. יחידים וקבוצות עלולים להתעלם ממידע סותר ולהיאחז באמונות קיימות, כפי שהדבר התבטא בדבקות העיקשת בתפיסה פגומה לקראת מלחמת יום הכיפורים.