קריירה הפוליטית של גלית דיסטל אטבריאן היא טרגית, ולכן כמעט נוגעת ללב. היא הגיעה למצב שבו כל מה שהיא לא תעשה - אף אחד לא יהיה מרוצה.
פניית הפרסה של דיסטל: "נתניהו עושה עבודה פנומנלית"
דיסטל אטבריאן פרצה לתודעה כמי שהכריזה שזכתה בפרס ספיר לספרות פעמיים, אז נתפסה בחוסר הדיוק הציבורי הראשון שלה. היא עברה מהתקשורת לפוליטיקה בסערה, שוריינה, ואז לוהקה לשרת ההסברה. אחרי אסון 7 באוקטובר פרשה, ולאחרונה דיווחה בראיון ל"פטריוטים" שהיא שומעת קולות מבורא עולם, ופירטה: “הוא מדבר אלינו, ינון, הוא מדבר אלינו! היה בבוקר הזה חרון אף! חרון אף! זה אלוהים מדבר, ואני הקשבתי לו. אני הקשבתי לו".
היא מדברת וחוזרת על אותם משפטים פעמיים. אותם משפטים פעמיים, ינון, פעמיים. הפאתוס הוא חלק עיקרי באישיותה. ללא ההתלהבות הפנימית היוקדת היא לא הייתה היא. היא כמו איקרוס במיתולוגיה היוונית, שעף קרוב מדי לשמש וכנפיו נשרפו. היא הגיעה הכי קרוב ליאיר נתניהו, כשהיא מרעיפה עליו “חתיך, בן של קיסר", התלהבה מאביו שהוא ראש ממשלת על חלל, עד שמצאה את עצמה במרפסת משליכה אגרטל.
שרשרת הטעויות המביכות הביאו אותה לנקודה הנוכחית, של מי שיושבת בהתאוששות אחרי ניתוח חניכיים, לדבריה, ומסתמסת עם פליטת "האח הגדול" על להיות או לחדול.
בימים אלה משודרת בהוט סדרת האסקפיזם הטובה ביותר לימים האלה “שקרים חולפים" (בהפקת פדרו אלמודובר), שבו לוסיה מתעוררת לבוקר אידילי: היא אמורה לקבל קידום והעלאה בשכר, לכן היא קונה רכב מפואר, ואמורה באותו יום גם למדוד את שמלת הכלה לקראת נישואיה לכוכב טלוויזיה, שאותו היא מעודדת להתפטר ולהקדיש את זמנו לכתיבת ספר. אין בוקר מושלם מזה. הילדים מקסימים, כולם יפים, נשיקות פורחות באוויר. ואז היא מגיעה לבוס בעבודה, והכל מתהפך עליה: היא מפוטרת בחשד שריגלה נגד החברה.
מכאן לוסיה בוחרת שלא לספר דבר לארוסה, ומכניסה את עצמה ללופ של שקרים שמהם היא לא מצליחה לצאת ומסתבכת עוד יותר, רק כדי לתחזק סיפור, שאותו היא בודה תוך כדי התקדמות העלילה. היא מסוג הדמויות שהצופה זועק על המסך, לא, אל תעשי את זה עכשיו, ובדיוק את זה היא עושה.
דיסטל אטבריאן היא דמות אלמודוברית מדהימה. היא מוגזמת וקאמפית. צבעונית ודרמטית. כשהיא מדברת, היא מאמינה באופן טוטאלי למה שהיא אומרת. משום כך היא גם קומית. לשמוע אותה מספרת על שיחותיה עם אלוהים זה אירוע בלתי נשכח. המשפט: “הוא בחרון אף, ינון" מעולם לא נאמר בטלוויזיה, בוודאי לא על ידי חברת כנסת שמנסה לגייס את היושב במרומים רק כדי להסיר אחריות מהממשלה שבה הייתה חברה, פרשה, התאכזבה, לכלכה התרוממה, התרסקה, נתפסה והתנצלה.
כמו לוסיה בסדרה, גם דיסטל אטבריאן עושה את כל השגיאות האפשריות הנראות לעין. מה שהיא לא עושה, עובד נגדה. כשהייתה שרה, טענה שהמשרד שלה נחוץ וחשוב למאמצי המלחמה. לילה לאחר מכן הודתה שהוא מיותר ולכן היא התפטרה לאלתר. רק משתי ההצהרות האלה אפשר להבין שלפחות באחת מהן לא דיברה אמת. בהתכתבות בוואטסאפ כתבה שנתניהו “הוא לא המלאך שפעם הערכתי", ואחר כך תיקנה שהוא דווקא ראש הממשלה האידיאלי. דיסטל אטבריאן היא סופרת מוכשרת, אך יותר מזה היא כמו דמות ספרותית מרתקת, שנמצאת כל העת בסלאלום של התרסקות מהפנטת.
הדיבור הנחרץ שלה לגבי שיחותיה עם אלוהים והתגובה של ינון מגל - נתנו לצופים הצצה אל העתיד הקרוב. בדרך כלל האשמה במחדל מגולגלת מטה, אל הש"ג, אך הפעם נראה שהכיוון שונה, העיניים מגולגלות מעלה־מעלה. אלוהים מגויס לאירוע. דיסטל אטבריאן ומגל החלו להריץ סיפור שתופס אחיזה בקרב צופי ערוץ 14 וצייצני טוויטר, בוטים אנושיים מהדהדי דפי מסרים. מטרתו, כרגיל, לנקות את הראש.
לפי הנרטיב הטרי, צריך להפנות את חצי האשמה אל המחאה נגד הרפורמה (קפלניסטים, שקמה ברסלר), ואל כל מי שדיבר על ישראל ויהודה, כשהפיצוץ הגדול אירע בערב יום הכיפורים, שבו מספר אנשים בדיזנגוף הפריעו לתפילה. יותר מזה, לפי מגל יש מצב שגם לקורבנות יש חלק: “השם לא היה איפה שלא רצו אותו", ציטט רב. מי שבוחר להמשיך את קו המחשבה הסהרורי הזה יגיע למחוזות מבהילים.
מדובר בהרהורים אינפנטיליים (אלוהים כועס עלינו ונתן לנו עונש) של אנשי תקשורת ופוליטיקאים ציניים, שיעשו הכל כדי להגן על ראש ממשלה שהולך ומתרסק, ולוקח יחד איתו את כל מלחכי פנכתו.