שבוע, בעודי צועדת מצד אחד של העיר לצד השני כדי לאסוף את החבילות האחרונות שהוזמנו לפני 7 באוקטובר, מצאתי את עצמי מזמזמת שירי דרך מרגיעים, כי עדיין אי אפשר ללכת עם אוזניות. הבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני מזמינה משהו מחוץ לישראל, לא משנה מה המחיר וכמה קודי הנחה אקבל על משלוחים חינם, לא משנה כמה משועממת אהיה בלילה ואגלול באתרים. גם ככה אני כמעט לא גולשת ברשתות החברתיות, בעיקר כדי לשמור על הנפש.
מכיוון שלא הייתה לי כתובת קבועה כמעט שישה שבועות (בצד החיובי של הסיפור, בהחלט משחררים הם חיי הנווד), נעו להן כל השטויות שהזמנתי בין מוקדי הזמנות שונים ברחבי העיר. ברגע אחד, עם המלחמה ברקע, השיבושים ושעות הפתיחה שהשתנו, חשבתי שאולי עדיף לי לוותר על השטויות שרכשתי ולא לרוץ אחרי שליח מסכן שמסתובב עם חפץ מיותר לחלוטין שלקח לי יומיים לזכור מהו, שמחפש מישהי בבניין שאף אחד לא גר בו כבר.
לקח לי זמן להתגבר על אי־הנעימות מעצמי, מכך שאני רודפת אחרי מקום הימצאו של רמקול בלוטות נטען שאפשר לקחת לים, ועוד בימים כאלה. אפרופו רמקול, חזרתם לשמוע מוזיקה? כי אני חזרתי להאזין רק לפני כמה ימים, ועד אז אפילו לא שמתי לב שלא ניגנתי שיר כל כך הרבה זמן.
אז למה הזמנתי את זה בכלל, תהיתי לעצמי תוך שאני מסדרת ארגזים עם מעט חפצים אישיים ומזכרות, כולם חפצים שחשובים באמת. אולי כחלק מהניסיון שלי לחזק את תחושת השפיות הזמנית, לפחות לכמה שעות בודדות במהלך היום, החלטתי שאני יוצאת במסע איתור אחרי החבילה האבודה.
“אני מתנצלת שאני פונה אליכם בעניין הזה בימים אלה", פתחתי את המייל שכתבתי לחברת השילוח, מסבירה להם את הסיטואציה ואת הנסיבות, ומנסה לטשטש את העובדה שהזמנתי את הדבר הזה מאחד האתרים שהתגלו בימים האחרונים כאנטישמיים מוחלטים. בימים אחרים, בנסיבות אחרות, ואם הייתי יודעת ששירותי הדואר עובדים פה כמו שצריך, הייתי שולחת להם את זה בחזרה בצירוף מכתב נאצה: “אנטישמים, אתם יודעים כמה כסף אתם עושים מישראלים? לא קונה מכם יותר בחיים".
מדהימה אותי תחושת הפטריוטיות החזקה שאני מסתובבת איתה בשבועות האחרונים. תחושה שאינה אופיינית לי. מי שמכיר אותי יודע שהייתה לי המון ביקורת על הפראייריות הישראלית ועל המחירים המשוגעים, לצד התרפקות על הדרכון הזר שלי מתוך ידיעה שמקסימום לא נהיה פה יותר. אבל לא עוד.
כמעט כל מה שהאמנתי בו קרס לנגד עיניי, האג'נדות שאחזתי בהן התגלו כריקות מתוכן. זה קרה כשארגוני זכויות אדם שתמכתי בהם התגלו כאחרוני הצבועים עלי אדמות; כשחבורת אינטלקטואלים בינלאומיים סירבו להכיר בכך שטבח הוא טבח; כשהאוניברסיטאות שתקו; כשארגון הנשים של האו"ם התעלם לחלוטין מנשים ישראליות והוכיח שהפמיניזם שלו הוא רק כסות ומילים יפות שמסתירות לב רשע ומכוער.
פעם הייתי מתרגזת מכל מי שקפץ עם המילה אנטישמיות על כל שטות, אבל היום אני מבינה שהנאורים הגדולים ביותר מכולם, אלה שציפינו מהם להיות ליברליים, בעלי מחשבה חופשית ועם היגיון בריא, אלה שחרטו על דגלם את החופש לחיות וזכויות אדם - הם אנשים חשוכים.
אני מניחה שמה שעובר עליי בימים אלה עובר על הרבה מאוד אנשים. אחרי ההלם הראשוני ואחרי ההתרגשות העצומה מהחוסן ומהאנושיות שהתגלתה בחברה הישראלית דווקא בתקופה הכי פחות טובה שלה - הגיע שלב הכעס. והכעס הזה נמצא כרגע רק בראשיתו, הוא מרשה לעצמו להרים יותר ויותר את הראש בכל פעם שמישהו מדווח על שרשרת המחדלים המתגלגלת שהביאה לאירוע הזה. הוא מרשה לעצמו להיות הרבה יותר אגרסיבי, כשכל מיני אנשים וארגונים שחשבנו שהם נאורים מתגלים במלוא צביעותם.
התקופה האחרונה לימדה אותי שלפעמים צריך לתת לכל הדברים להתפרק לגמרי. גם לאמונות, גם לתפיסות, גם לכל מה שחשבנו שמחזיק אותנו יציב ובטוח.
אני מרגישה כמו פאזל של אלפי חלקים שהתנפץ על הרצפה, אבל משום מה לא מתחשק לי להרכיב אותו מחדש. אני רוצה למצוא פאזל חדש של עצמי, ולהרכיב ממנו תמונה אחרת לגמרי. אולי זה נכון גם למדינה שלנו.
התרעות פיקוד העורף