פני כמה חודשים, עוד לפני שהבחירות לרשויות המקומיות נדחו בעקבות המצב, שודר ראיון נרחב בחדשות 12 עם המתמודדת הטרייה על ראשות עיריית תל אביב אורנה ברביבאי. כמה שעות מאוחר יותר, כשעלה הראיון לאתר mako, הכותרת של הראיון הייתה ״אני לא מדברת עם גנץ, עוברת מדרכה כשאני רואה אותו״.
הסתכלתי על הכותרת וחשבתי לעצמי כמה שזה לא ייאמן. במשך 18 דקות של ראיון שבו ברביבאי דיברה על הבשורות המוניציפליות שלה לעיר - גיוון ותגבור התחבורה הציבורית, שיתוף התושבים בקבלת החלטות בעירייה, תחבורה ציבורית בשבת, עתיד הצביון הליברלי של העיר - וזו הכותרת? באמת? אתם רציניים?
והנה לפני כמה ימים מצאתי את עצמי באיזו שיחת מסדרון, באיזה מסדרון סתמי ולא חשוב, ומישהו רטן על כך שב״הארץ״, בכותרת הידיעה על כך שנועה מרציאנו ז״ל איבדה את חייה בבית חולים שיפא נכתב שהיא ״נהרגה״ על ידי חמאס (ולא "נרצחה"). מכאן החל מונולוג בלתי נגמר על פילוסופיית הניסוחים בעיתון ״הארץ״, מי ישמע, ויטגנשטיין מרצה על הפילוסופיה של השפה, ואחר כך נוצר דיון שלם בסוגיה, ואני הבטתי בנעשה וחשבתי לעצמי שהנה טחנו עכשיו 20 דקות על ניסוח הכותרת ב״הארץ״ בלי שדיברנו לרגע על הדבר החשוב באמת והוא שחיילת נחטפה בחיים ונשחטה בבית חולים.
פתאום הבנתי את זה, זה קורה כל הזמן, אנחנו מכלים את זמננו בהתעסקות בדברים הקטנים והלא חשובים במקום להתעסק בדברים עצמם. נטפלים לדברים הקטנים במקום להסתכל על התמונה הגדולה, הרחבה. בדיוק כך, בדיוק באותו האופן ובאותה השיטה, במשך שנים על גבי שנים בלבלו לנו במוח על מה שרה אמרה לעוזרת הבית שלה ומה יאיר אמר לשרה על מה שהיא אמרה לעוזרת הבית, ומה ביבי אומר על מה ששרה אמרה ומה שיאיר אמר על מה ששרה אמרה, ואם אורנה ברביבאי מדברת עם גנץ או לא ואיך היא מגיבה כשהיא רואה אותו. וכל אותו הזמן לא דיברו על, למשל, התפיסה הכללית של ביבי באשר לארגון הטרור שנמצא מעבר לגדר ועל, למשל, המחלוקת האידיאולוגית בין ברביבאי לגנץ.
כבר שנים שכל מהדורת חדשות היא מקבץ של ריכולים קטנים על מי אמר למי מה ולמה, ומי שונא את מי, ומי לא סולח למי, ומי נוטר טינה למי. שנים שמאכילים אותנו בשטויות, ברכילות במסווה של חדשות, במקום לדבר על הדברים החשובים באמת. אולי במקום לפוצץ לנו את המוח בשרה ויאיר הייתם מדברים, נגיד, על המדיניות של ראש הממשלה והממשלה לגבי חמאס? לא, מה פתאום, האבסתם אותנו ברכילות קטנה ובאזוטריה שהגשתם לנו עם הפרצופים בחליפות שלכם ובארשת פנים רצינית בזמן שתהליכים קרו מתחת לפני השטח ואף מעליהם.
ובין המהדורות ששוטפות אותנו ברכילות במסווה של אקטואליה באיזה ערוץ שאתה לא פותח ובאיזו שעה שזו לא תהיה, אתה תמצא פאנלים אינסופיים עם פרצופים שמדברים את עצמם לדעת ומקיזים דעות בכל נושא תוך שהם נטפלים לטפל ולשולי באופן קבוע. כמו למשל ניסוח הכותרות ב״הארץ״ (בואו אני גם אגיד לכם משהו, צר לי לבשר לכם את זה, אבל ״הארץ״ הוא תיבת תהודה שבה השמאל מדבר עם השמאל, ויש לזה אפס השפעה על המרחב שמחוץ לגבולות השמאל).
הפטפטת והרכלת בכל מקום, ורוח אלוהים מרחפת מעל פני המים ובין הפרסומות. והנה פתאום כתבי הדרום בכל הערוצים מקוננים על זה שהם ניסו לשבץ כתבות על מצוקת תושבי הנגב המערבי והפחד שלהם מהתעצמות חמאס שמעבר לגדר, אבל נענו בסירוב. כי כמובן שמה שחשוב הוא לדווח לנו על הסכסוך היומי בין ח״כ זה או אחר ומה שרה אמרה על עוד דבר שהוא לא רלוונטי לסדר היום הביטחוני־מדיני־פוליטי ואיזו הודעה שלח נתן אשל ליואב לימור בשידור חי ומה רני רהב ענה לטלי גוטליב בטוויטר וכמה זמן לקח לגל גדות לפרסם פוסט זה או אחר.
כי כתבות על דברים שהם מחוץ לטווח הקליטה של הרכילותי והאזוטרי זה ״לא סקסי״. אז מה סקסי? אם אורנה ברביבאי סולחת לגנץ או לא. זה סקסי. זה מקליק.
אפילו כשהכתבה שודרה, בתחתית המסך היה כיתוב ״ברביבאי יוצאת לקרב על עיריית ת״א ולא סולחת לגנץ״. ובכן, אם מישהו צריך לסלוח למישהו, זה אנחנו, הציבור הרחב, לכם, גופי תקשורת האקטואליה והחדשות, על כך שרידדתם אותנו לגובה המי מדבר עם מי ומי לא סולח למי ומי מטנף על מי, והעמסתם עלינו מידע לא נחוץ ולא חיוני והרגלתם אותנו לזה שהאינסטגרם של גל גדות והוואטסאפ של נתן אשל והמדרכה שאליה ברביבאי עוברת כשהיא רואה את גנץ, זה חדשות.
אז יש לי חדשות בשבילכם - נמאס מכם. די. קחו את הצהבת והטנפת והרכלת שלכם, תזרקו אותן לפח ותתחילו להביא לנו חדשות שמכבדות אותנו ויודעות להפריד בין החשוב לטפל ובין הרלוונטי ללא רלוונטי.