שבוע לפני שהחלו להשתחרר החטופים הראשונים בעסקה הנוכחית, הצטרפתי לצעדת המשפחות לירושלים. במקטע שבין מחלף חמד למבשרת ציון, קראה, או שמא זעקה, אחת הצועדות למגפון את שמות כל החטופים. אחד אחת עברה ברשימה ארוכה, מציינת שם וגיל, וקוראת להמון לקרוא לאחר כל שם "עכשיו".
הפשיטה על תחנת הדלק והמחבוא במקפיא: צפו בתיעוד החדש מהשבת השחורה
מהר מאוד, הדמעות כבר זלגו מעצמן. במעלה כביש 1, הרגשתי לפתע כי קול הצועדת במגפון הוא כמדור לחיפוש קרובים ששודר ב"קול ישראל" מסוף מלחמת העולם השנייה ועד לשנת 1968, ומטרתו הייתה לסייע ליהודים למצוא את קרוביהם שניתק עמם הקשר בשואה. במעלה כביש 1, תהיתי אם אנחנו שוב ניצבים ברחבה גדולה ונשלחים ימינה ושמאלה, מי לכאב ומי לשמחה, מי לחירות ומי לשבי, מי לחיים ומי למוות.
בסוף השבוע יצאה העסקה לדרך, ובין שלל רגעי האושר שזכינו להם, בין תמונות השמחה ואיחוד המשפחות, בין מראות המוני הישראלים המחכים בציפייה בשולי הדרכים לאוטובוסים, פריים אחד נותר איתי הבוקר הזה. פריים קטן ושולי לכאורה, אך דווקא הוא מספר את מה שלא כתוב בתקציר האירועים.
ודאי ראיתם אותו גם, בסרטון ששוחרר במוצאי שבת, כשמחבל חמאס נופף לשלום אל עבר החטופות שזה עתה שוחררו, כמו היה בייביסיטר חביב שרק מחכה למפגש הבא. הוא כנראה לא ציפה, או לא הבין, שרגע התיעוד אינו רק ויזואלי והורה בקולו לחטופות להמשיך ולנופף, והפעם כבמאי תעמולה אכזר וחובבני.
המחשבות נדדו אל חודש יוני 1944, כשאנשי הצלב האדום הבינלאומי הגיעו לסיור בגטו טרזינשטט. שם הוצג בפניהם מצג שווא, עד כדי כך שבסוף הביקור הכריזו כי טרזין היא "עיר ככל הערים". אילו רק ידעו כי קודם לביקור גורשו אלפי יהודים למחנות ההשמדה, והגטו יופה וסודר כך שזוועותיו תוחרשנה ותיוותרנה מאחורי הקלעים.
החודש הלכה לעולמה שורדת השואה חנה מלכא, בת 100 במותה. כשהיא נפטרה, סיפרה לי אחותי, שרון, כי בכל פעם שחנה השתתפה בערב "זיכרון בסלון" היא תיארה את ביקור הצלב האדום בטרזינשטט, ואיך שנציגי הארגון הבינלאומי הלכו לאן שהוליכו אותם. ״אתם מבינים״, הייתה אומרת, ״אמרו להם לפנות ימינה, לשם הם פנו. הם לא ביקשו לפנות שמאלה. אם הראו להם חדר, הם לא ביקשו לראות חדר אחר, אם לקחו אותם לקומה אחת, הם לא ביקשו להגיע גם אל הקומה השנייה". "אל תהיו הצלב האדום", נהגה להפציר בקהל שומעיה, "תמיד תשאלו שאלה נוספת, תמיד תבקשו לראות עוד".
אך העולם אינו מקשיב לחנה מלכא, ואינו מבקש לראות עוד. הצלב האדום טוען כי העביר את בקשותיו לחמאס אך נענה בשלילה ואנחנו נותרים עיוורים וכאובים על אהובינו שטרם שוחררו. העולם אינו שואל ואינו מתעניין. רק מעסיק את עצמו שוב ושוב בשאלת המידתיות הידועה לשמצה, בהשוואה פושעת בין אסירים שהיו מעורבים במעשי טרור ובין ילדים חפים מפשע. עיסוקו זה כנראה אינו מאפשר לו לשאול מדוע הצלב האדום, שחורת על דגלו סיוע הומניטרי, טרם ביקר את החטופים שאינם כלולים בעסקה? מדוע לא ניתן מידע על מצבם? האם הם חיים או חלילה מתים? מדוע תרופות לא הועברו? מדוע?
ואולי אין טעם לשאול זאת בעולם שבו ילדים חפים מפשע נלקחים ממיטותיהם ודמנו מותר, בעולם שבו מפרידים בין בני משפחה, שבו נקמת ילד קטן כבר אפילו לא מפחידה את השטן.
אך כמו רגעים אחרים בהיסטוריה, גם הפעם לא נפסיק להיאבק, לא נפסיק לקרוא בשמות האהובים שלנו, להביט בעיניהם הניבטות אלינו מבעד לכרוזים המפוזרים בכל פינה, לא נפסיק עד שאחרון החטופים ישוב הביתה.