עמדתי מול המוכר בסופר הקטן שברחוב שאול המלך בתל אביב ועזרתי לו להכניס את המצרכים שקניתי לשקיות לבנות, היו שם הרבה בקבוקי שתייה גדולים: מוגזים, מיצים למיניהם. כשנקרעו לנו שתי שקיות שלא יכלו לעומס, שאל: “זה למשפחות החטופים?".
“כן", עניתי, “אתה חושב שזה מעט מדי?".

“לא בגלל זה שאלתי", הוא ענה, הלך לצד לרגע וחזר עם סלסילה כחולה מפלסטיק קשיח. “תכניסי את הבקבוקים אליה, האמת שעד עכשיו חילקנו אותן חינם אבל הכל נגמר, אחפש לך עוד אחת", אמר. הודיתי לו, מאוד אפילו, ויצאתי מהחנות. חצי שעה לפני כן סיימתי פגישה עם הפסיכולוגית שלי. הרבה זמן לא הייתי אצלה, זה נחמד שהיא מקבלת אותי בהפרשים של שלושה חודשים, לפעמים אפילו חצי שנה, בין מפגש למפגש, ברגעי שבר יכול לעבור רק שבוע אחד, אבל כל המשברים כולם נטמעים בצל 7 באוקטובר.

ובכל זאת, ביקשתי אותה. רציתי לספר לה על הבחור ההוא שפגשתי קצת לפני שהתחילה המלחמה, ואיך פתאום, שבוע אחרי שקפצנו יחד ב"ריקוד המכונה" של משינה, בקיסריה, הוא טלפן אליי ושאל “את מול הטלוויזיה?". רציתי לספר לה איך קפאתי ואמרתי לו “מה הם עשו לנו?", ואיך, מאז, כל הפגישות שלנו התקיימו בבית שלי אחרי שגפן נרדמה. כי איך אפשר לצאת? אף יין לא יערב ואף חיוך לא יתנוסס. סיפרתי לה איך מפגישה לפגישה זה דעך, הוא בעצבותו, כמעט הלום קרב, ואני מנסה לתמרן בין ילדה בלי גן ושגרה לבין העבודה שלי, שדעכה ורק עכשיו מתחילה להשתקם. החלטתי לפרק, הוא קיבל את זה כמו ג'נטלמן אף על פי שהיה קשה.

הגיעו מאיראן ומסוריה: סוכלה הברחת הנשק הגדולה ביותר אי פעם
התיעוד שחמאס לא רוצה שתראו: כך תושבי עזה רבים על המזון והכסף

“סליחה שלא הצלחתי להרים את עצמי", כתב לי.
“סליחה שלא היה לי מקום להכיל", עניתי. ונשארנו חברים.

הפסיכולוגית אמרה לי שזו לא רק המלחמה והרבה לפני זה נמנעתי מקשרים, אולי בגלל טראומת הקשר הגדול ההוא. היא שיקפה לי את הקשרים הקודמים ואת הגברים שפצעתי ולא במכוון וביקשה ממני להפסיק. “זה לא פייר כלפיהם", אמרה לי, “ומותר לך להגיד שהחיים שלך מלאים ואין מקום לעוד אחד בבית כרגע". רק אז נפל לי האסימון, כנראה שהחיים שלי מלאים, ובתקופה הזו, כשכולם כמהים ל"יחד", למישהו שיישב לידם בסלון, יכסוס ציפורניים וישתתף בצער הקולקטיבי, אני בחרתי לחבק את ילדתי ולבכות על המקלדת ומתחת לשמיכה, לבד, כמו תמיד.

התקדמתי על שאול המלך. היה לי כבד מאוד, אבל הייתי חדורת מטרה, רציתי להגיע אל הכיכר שפקדתי רק פעם אחת וגם, חצי מבחוץ, פחדתי להיכנס, לראות בממד אחד, גדול ואימתני את מיצג השולחן הערוך שם. עם תחילתו עוד הייתי יכולה להתמודד, אבל עם סופו, המקום השמור לילדים, צבעוני יותר, עם סינרים, בקבוקים וכמה מוצצים, לא היה סיכוי שאתמודד, בפעם הקודמת ויתרתי, הפעם לא. אני אדם כותב ובעל השפעה כזו או אחרת, לא אוכל להתחמק מהרע. אם כואב לאחד, כואב לכולנו.

הגעתי לכיכר, הייתה שעת צהריים והיא המתה באנשים שבאו להזדהות ולחבק. הלכתי אל הדוכן ההוא שבו מוכרים במחירים מצחיקים כוסות מיץ, סנדוויצ'ים בריאים וצמידים צהובים להחזרת החטופים. “היי", אמרתי לאחת מהנשים שעמדו שם, “הבאתי קצת דברים, איפה להניח?".
“אוי הבאת מיצים! בדיוק נגמרו לנו, את יכולה כבר להניח על השולחן". שמחתי שמצאה בי שימוש, מיד סידרתי את כל המיצים על השולחן, את הגזוז הנחתי מאחורי המוכרות, לקחתי שקית ואספתי כוסות חד־פעמיות משומשות וניירות שהיו שם.

“מה עוד אפשר לעשות?", שאלתי. רציתי שתיתן לי משימה, כל משימה, ככה אנחנו מאז 7 באוקטובר, משימתיים, בחזית, בעורף ובמקומות שבין לבין. כולנו תרמנו, כולנו בישלנו, כולנו עשינו, כולנו נתנו ועדיין, רק לא להישאר בחוץ, רק להמשיך בהחייאת העם הזה, שכמעט מת לגמרי.

לא היה לה מה לתת לי לעשות, עמדתי בינה לבין הצד המפחיד ההוא בשולחן, ידעתי שאם אסתובב אראה הכל. הסתובבתי וניגשתי. איך אכתוב פה בכי? באילו מילים אשתמש כדי לתאר לכם על מי חשבתי כשראיתי את הבקבוקים הצבעוניים ואת סינרי המיקי מאוס שגם לנו היו? והכיסאות הקטנים, כיסאות האוכל שעליהם נופלים בערבי שישי השמחים חתיכות אורז, קציצה ורסק תפוחים אם עוד לא בקעו השיניים. בכיתי בלי לשלוט בכך, שתי תיירות שעמדו על ידי, לבושות חולצות מאולתרות עם דגל ישראל שצויר ביד לא מיומנת, צילמו אותי בוכה, לא היה אכפת לי, הדמעות הגנו עליי מכל מבוכה.

אחר כך הלכתי אל המיצג שבו כותבים אנשים דברים יפים לחטופים, היה שם ספר ילדים אחד שמישהו הניח על פרפר שעבר תלאות אבל בסוף מצא את החופש שלו, לקחתי עט, התיישבתי על הרצפה ולא היה לי מה לכתוב. ציירתי לב קטן ובתוכו כתבתי “כפיר". זה שם הילד החטוף הראשון שעלה לי לראש. בן עשרה חודשים, עד מהרה עם רטיבות, בלי מטרנה, בלי טיטולים, והחורף כבר כאן, לעזאזל העולם הזה, שיישרף היום שבו המציאו את הרוע.

קניתי לי כוס מיץ תות־בננה והתיישבתי על מדרגות הבטון שלמרגלות ספריית בית אריאלה. המון אנשים ישבו שם, לכולם נושא שיחה זהה.
“את מרסל?", פנתה אליי גברת אחת.
“כן", חייכתי אליה.

היא התיישבה על ידי, פשפשה קצת בתיקה, הוציאה נייר מעט מרופט והחלה להקריא ממנו שיר שכתבה על החטופים. היו שם משפטים כמו “לכל ילד תהיה אמא שתחכה לו בבית, לכל אב, ילדה, לכל אישה, אהוב" ועוד ועוד. הקשבתי לה וליטפתי את גבה. אחר כך הצטרף אלינו עוד אדם, מלא בטבעות, שרשראות וגם הוא סיפר שבכל שישי, כשמדליק נרות, מברך את אחד החטופים ומדליק נר נשמה לזכר אחד הנרצחים. איזה עם יש לנו, איזה עם.

שעתיים אחרי כן נסעתי משם בלב כבד, הייתי צריכה לאסוף את גפן מהגן ויש פקקים בנסיעה מתל אביב לראשון. למחרת, בערב שישי, הדפסתי תמונה של הילדה אביב כץ אשר, הדבקתי אותה על בריסטול ולפני שהגיעו האורחים שהזמנתי (גפן מבקשת בכל שישי טקס קבלת שבת, אני מקיימת ודואגת שהבית יהיה מלא) סיפרתי לה על אביב ושאבא שלה מחפש אותה. “מתי היא תחזור מהאיבוד?", שאלה אותי. “לא עוד הרבה", עניתי, “את רוצה לקשט את הציור?".

והיא קישטה, בטושים, בעפרונות צבעוניים ובמדבקות של גלידות ועוגות. “כשהיא תחזור מהאיבוד, אני אביא לה שלוק והפתעה", אמרה לי. אחר כך בחרנו את אחד מהכיסאות סביב השולחן, הנחנו את הציור עליו וחיכינו לאורחים ולאביב. בשישי, בדיוק שבוע אחרי כן, שוחררה אביב, יחד עם אחותה רז ואמה דורון היישר לזרועות יוני, אבא שלהן ואהובה של דורון.

יש משפט שמהדהד בי מהרגע ששוחרר החטוף הראשון, נדמה לי שקראתי אותו בספר "מיכאל שלי" של עמוס עוז ז"ל.
“אין בעולם צער שאי אפשר להפכו לשמחה גדולה", אולי זה קצת נאיבי או מיתמם, אבל בכל פעם שרץ חטוף לידי הוריו, דמעות הצער הרבות זולגות על מכנסיי ובמקומן מגיעות דמעות טובות (וכבדות כל כך) של אושר. גם השבוע אסע אל משפחות החטופים, אולי אפילו אקח את גפן איתי, לא אסביר לה בדיוק, רק אשאל אותה את מי נארח בקידוש השבוע, ואמן שגם הוא יחזור כבר מאיבוד.