"נתחיל מהסוף", כותב גלעד שרון ("ידיעות אחרונות", 28 בנובמבר 2023), "איום מיידי על הגדרות, אסור שיהיה יותר אף פעם. איום כזה שהיה לנו מעזה ועדיין יש בגבול הלבנון".
לא. לא נתחיל מהסוף. רק מי שמנסה לטשטש את חלקו וחלק אביו בפשע – מתחיל מהסוף. חייבים להתחיל בהתחלה. להבין איך נוצר האיום בעזה. איך הוא נוצר בגבול הלבנון. רק אם נבין ונחזור לנקודה שבה נוצר האיום – נוכל למנוע אותו.
שלושה מודלים בפנינו: יהודה ושומרון, רצועת עזה ודרום לבנון. בשלושתם שלטנו שלטון מלא. בשלושתם יכולנו להיות אחראים לגורלנו, להבטיח את שלום ילדינו וזקנינו. ליכולת הזו היה ויש מחיר. מסיבות שונות לא רצינו להמשיך לשלם אותו. ולכן שילמנו – ועדיין אנו משלמים פי אלף.
את איו"ש ורצועת עזה שחררנו במלחמת ששת הימים. את דרום לבנון – במלחמת לבנון הראשונה. להוותנו – לא יצאנו למלחמות הללו כדי לשחרר חבלי מולדת שהיו כבושים בידי האויב הערבי. המלחמות הללו נכפו עלינו. את ירושלים שחררנו – למרות תחנונינו בפני הירדנים - כדי להפסיק את ההפגזות על בירת ישראל, על פרברי תל אביב. כדי לעצור את הלגיון שפלש לארמון הנציב. את סיני כבשנו כדי "לסלק מהגדרות" את הצבא המצרי שסגר את מצרי טיראן ואיים לפלוש מדרום, ואת הגולן כדי לסלק את הצבא הסורי שהפגיז את כל היישובים למרגלותיו.
את דרום לבנון החזקנו כרצועת ביטחון, בלי התיישבות יהודית. אפילו בלי תביעת ריבונות עד הליטני. אך בלחץ חיזבאללה, שהקיז את דמנו (כ־25 חיילים הרוגים בשנה), לחץ שהועצם פי מאה בידי ארבע אמהות, הוכחנו לערבים שאנחנו פריכים, שאיננו מוכנים לשלם את המחיר. אהוד ברק הוציא את צה"ל מלבנון – ואפשר את התעצמות חיזבאללה, עד שהוא מהווה איום אסטרטגי על ישראל. אהוד ברק, שברח מלבנון, הוא מראשי המטיפים בשער היום ומסבירים למה צריך לנצח ולכסח ולמה ממשלת ישראל הנוכחית אשמה במה שקרה בשמיני עצרת. האיש הנושא ישירות באחריות לאיום חיזבאללה על יישובי הצפון – מגלגל עיניים ומחפש אשמים. דרום לבנון הוא הדגם השני.
כחלק מהסכמי אוסלו מסרנו כמעט את כל רצועת עזה ליאסר ערפאת ולכנופיות הרצח שלו. אך כל עוד היו יישובים יהודיים בצפון החבל, במרכזו ובגוש קטיף – קיימנו בידינו מידה רבה של פיקוח ושליטה. לא כפי שהיה בימי טרום אוסלו, אבל פי אלף יותר ממה שהיה בידינו ערב שמחת תורה. נכון, היו קסאמים קצרי טווח גם לפני ההתנתקות, אבל לא הייתה תעשיית רקטות המגיעות לתל אביב ולירושלים, ולא רבבות מחבלים רוצחים בעיר תת־קרקעית.
גלעד הציע לנו "להתחיל מהסוף" כדי להתחמק מהכרה באשמת אביו הנוראה: עקירת יישובי חבל עזה וגירוש תושביהם. בקיץ 2005 "התנתק" שרון מהרצועה, אבל זו כמובן לא התנתקה מאיתנו, כי הלקח שלמדו בעזה, כמו בלבנון, היה שהיהודים חלשים ואינם מוכנים לעמוד במחיר הדמים שאחזקת כל חבלי המולדת תובעת מהם. הרוצחים של חמאס, כמו מחבלי חיזבאללה, למדו גם הם שאפשר לנצח את היהודים – ואם גירשו אותנו מנוה דקלים, יוכלו לגרש גם את מתנחלי בארי ושדרות.
אריאל שרון ובניו הם שנשברו בלחץ הפיגועים ובלחץ התיקים הפליליים שהונחו לפתחה של משפחת שרון, וחוללו את הפשע הזה שלא הייתה לו שום הצדקה ביטחונית או מדינית. הם שהניחו את היסודות להקמת מדינת חמאס בעזה. אפילו אשמת נתניהו לא תגרע קמצוץ מהפשע שלהם. הם אפשרו את צמיחת המפלצת שהמתינה בסבלנות למחדל. רק המשך שליטה ברצועה על פי דגם יו"ש יכול היה למנוע את התעצמות המפלצת.
עכשיו הם תובעים "להשמיד את חמאס" להכות את חיזבאללה ומציעים לנו "ביום שאחרי" למסור את הרצועה שנשחרר בדם חיילינו, לידי הרשות הפלסטינית. ואם לא ממש לזו של אבו מאזן, תומכת הטרור, מממנת משכורות הרוצחים, שאינה מצליחה לשלוט בטול כרם או בג'נין – אז לידי "רשות פלסטינית משופרת".
התרעות פיקוד העורף