מה היה, מול מה יהיה. מי מהם יגבר? זו השאלה. ניצחונו של חירט וילדרס בבחירות הכלליות בהולנד נשאב מהאנרגיות ששחררו אירועי 7 באוקטובר ומפגני התמיכה במרצחים ברחבי אירופה.

המשך אסטרטגיית "רק לא ביבי" תקדם החלטות לא מיטביות | דעה

די להתבונן בגרף המתאר את תוצאות הסקרים בהולנד לקראת הבחירות. גרף התמיכה במפלגת החירות של וילדרס מתנהל במקום טוב באמצע עד לטבח בעוטף עזה. אחריו רואים זינוק חד כלפי מעלה, כאילו היה גרף של מניית חברת אנרגיה למחרת גילוי שדה גז. לווילדרס גם לא הזיק זיהויו כציוני מושבע, שדגל ישראל מתנוסס במשרדו לצד דגל הולנד.

כמו אירופה, גם ישראל זזה ימינה. אבל בישראל קיים מצב מיוחד. אומנם הלך הרוח שהשבת השחורה יצרה באירופה שורר בישראל בבחינת קל וחומר. אלא שבישראל הוא פוגש בהלך רוח נגדי, של דחף לבוא חשבון עם האחראים.

הלכי הרוח המתנגשים הללו נראים במידה רבה כתמונת מראה של מה שהתחולל במקומותינו, בזירה הפוליטית, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מעטים מודעים לתרחיש הפוליטי המתעתע בימים ההם: בבחירות שאחרי המלחמה ניצחה דווקא המערך בראשות גולדה מאיר. בין היתר כי בחירות 1973 היו האחרונות שבהן המערך זכתה ברוב בעיירות הפיתוח, בזכות ראשי ערים דומיננטיים וגם בעזרת שיטות סאלח שבתי. לעם בכללו הבטיחה המערך שלום, וכדרכה בקודש הפחידה שבגין יוביל למלחמה. והציבור ברובו קנה. הוא העדיף שלום על מחאה.

אבל היו זרמים נגדיים משמעותיים. למרות ההסתה האנטי־ליכודית (כרגיל) ביצעה הליכוד בבחירות הללו את הזינוק הגדול בתולדותיה מ־26 ל־39 מנדטים, ומיצבה עצמה כאלטרנטיבה. מי שהעניקו לליכוד את הערך המוסף ואת ההישג היו אנשי מחאה הרחוקים ממנה אידיאולוגית, שרצונם להכאיב למפלגת השלטון האפיל על תפיסת עולמם המדינית. קשה להאמין, אבל הליכוד ניצחה ברוב עצום במעוזי השמאל של היום. היא זכתה במקום הראשון בצפון תל אביב, כפר שמריהו וסביון.

בבחירות המהפך ב־1977 ירדה המערך מ־51 ל־32 מנדטים. אבל הליכוד, אף שאיבדה מכוחה במעוזי הבורגנות היונית, עלתה מ־39 ל־43 מנדטים. זה קרה בזכות הדור הצעיר שצמח בעיירות הפיתוח ושכנע גם את הוריו לבחור בבגין. במעוזים של "ישראל הראשונה" הייתה זו התנועה הדמוקרטית לשינוי בראשות יגאל ידין שכרסמה מהליכוד חלק מקולות המחאה היוניים מ־1973, אבל מרביתם של 15 המנדטים שקיבלה ד"ש נלקחו ממפלגת העבודה.

בתודעת הציבור התחולל המהפך בגלל קריסת העבודה מול ד"ש. אבל בפועל התחולל המהפך מפני שהליכוד לקחה מהמערך יותר קולות בעיירות הפיתוח מכפי שד"ש העבירה בחזרה לגוש השמאל מקרב מצביעי המחאה שבחרו בליכוד ב־73', וכתוצאה מכך, לראשונה מאז קום המדינה - נוצר רוב בכנסת לליכוד ולדתיים.

בני גנץ  (צילום: גילי יערי, פלאש 90)
בני גנץ (צילום: גילי יערי, פלאש 90)

זו הייתה הסיבה הבלעדית למהפך. ד"ש שאפה להיות קורקטיבה ולא אלטרנטיבה. מטרתה הייתה להציל את המערך ולהקים עמה ממשלה, ולא להפיל אותה. זו גם הסיבה לכך שד"ש נותרה עם העבודה באופוזיציה והצטרפה לממשלה רק בעקבות תהליך השלום עם מצרים.
הצבעת אנשי השמאל בהמוניהם לליכוד ב־1973 היא המודל שמעורר את החשש בימין שבבחירות עכשיו, המחאה תביא לעולם כנסת שמאלנית, חרף התזוזה האידיאולוגית ימינה, ותוביל לאסון מדיני.

אלא שבניגוד לכנסת השמינית שנבחרה ב־1969 והוציאה את ימיה על פי חוק ערב המלחמה, דבר שחייב בחירות מיד לאחריה, או בחירות 1945 באנגליה שקודמותיהן היו ב־1935 - הכנסת ה־25 נבחרה לפני שנה, ועל פי חוק נדרשים 61 חברי כנסת בשלוש קריאות כדי להקדימן. ספק גדול אם יימצאו. אבל ספק גם אם ראוי ונכון שיימצאו: פרלמנט נבחר לארבע שנים.

לכן, בבחירות נדרשת התייחסות כבדת ראש לכל הנושאים שעל הפרק בשיח המדיני, הכלכלי והחברתי. ספק אם התייחסות כזו אפשרית, על רקע טלטלות רגשיות, מיצגים עובדתיים הפכפכים והלכי רוח חולפים המאפיינים את התקופה הבלתי אפשרית שבה אנו נתונים.
וקיימת תופעת בני גנץ. על פי הסקרים, הוא ראש הממשלה. מוצע לו לא להתרגש. במשך רוב תקופת כהונותיהם של בגין, שמיר, רבין ואפילו חלק מתקופת נתניהו, המועמד המועדף לראשות הממשלה בסקרים היה שמעון פרס.

הש"ג באמת אשם
כשעמדתי בראש ועדת העלייה של הכנסת בתקופת העלייה ההמונית מברית המועצות, שמעתי סיפור שבא לתאר את יומרנותה של ברה"מ להשתוות למערב: נציג ברה"מ בכינוס בינלאומי התהדר בכך שגם אצלה, כמו במערב, ניתן לקבל הביתה מזון שהוזמן באינטרנט. מאוחר יותר הסבירו חברי המשלחת הרוסית לחבריהם המופתעים שאת המזון שמוזמן דרך האינטרנט בברה"מ מקבלים שם דרך הטלוויזיה".

ניצחונות בבחירות שאתה מקבל בסקרים הם כמו אוכל בטלוויזיה. הסקרים של גנץ הם "אמת לשעתה". לאחר קריסת ממשלת הקורונה ופיזור הכנסת ה־23, גנץ לא עבר את אחוז החסימה בסקרים, ואחר כך זינק ל־8 מנדטים. לפני קריסתו, קיבלה כחול לבן בראשותו 35 מנדטים. לכן, ייתכן שב־2026 הסקרים של היום יהיו בקושי פאטה מורגנה.

אבל עסקני המחאה אינם שוקטים על השמרים, ומקדמים שני תסריטים מקבילים. האחד: הפלת נתניהו. מאמץ שמאמץ יאיר לפיד עוד מימי "ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים כולל שוחד". דרך הביצוע: אי־אמון קונסטרוקטיבי שיוביל לממשלת אחדות מקיר לקיר בראשות הליכוד בכנסת הקיימת. בתסריט השני חותרים להקדמת הבחירות.

כדי להגשים את אחד היעדים האלו מתנהלת בערוצים המתמסרים מערכה בעלת מסר כפול ובעיקר מוסר כפול. האחד, כולנו מאוחדים מול חמאס ולא לגיטימי לעסוק בפוליטיקה. השני, נתניהו חייב ללכת מיד עם תום המלחמה והתפטרות ראשי הצבא ושר הביטחון. כי אם זה לא יקרה, חצי מיליון בני אדם יטילו סגר על קיסריה ולא יאפשרו לו לתפקד.

השאלות שהתסריט הזה מציב הן כמה יתייצבו באמת להפגין לצד נשים בשחור וקריים מיניסטר, בעיצומו של הליך מדיני, כשעל הפרק גם השאלה למי יש כלים של ניסיון, ידע ובעיקר מעמד בינלאומי כדי לנווט את ההליך המדיני לחוף מבטחים.

וגם אם יגיעו מפגינים רבים, כיצד יתורגמו ההפגנות להצבעת אי־אימון או הקדמת הבחירות. ומה יקרה אם שר הביטחון לא יתפטר בטענה שהוא, כמו ראש הממשלה, לא היה מודע למידע המודיעיני החד־משמעי שהתגלגל באמ"ן מ־21:00 בערב שלפני. וכי לו ידע, היה מקדם כמה מסוקים וטנקים, מחבר את החיילים בבסיסי הדרום למדיהם ולנשקם, וכל האירוע היה כלא היה.

במקרה כזה איש לא היה מדבר על המדיניות והקונספציה, וודאי לא על הדרישה המרומזת מראש ממשלה שזכתה לאמון הציבור - לוותר על מימוש מדיניותה משום שקצינים בכירים טוענים שהאויב מפרש את האמצעים שאותם נוקטים מתנגדי הממשלה ואת הוויכוח הציבורי המר כסימני חולשה. דבר שעלול לפתות אותם לפתוח במלחמה.

כשבונים וילה בג'ונגל, מודעים לכך שמחוצה לה אורבות כל העת חיות טרף, ולכן גם אם היא בנויה לתלפיות - צריך להקפיד על נעילת דלתות. ואם חדרו אליה כי מישהו לא נעל היטב את הדלת, אולי האשם הוא באמת רק הש"ג, ואין צורך לבדוק למה לא בנו עוד גדר ולא בדקו אם הגג חזק מספיק.

שלמה שרף הגדיר המקריות משנת הגורלות הזאת: "השפיץ של הנעל". ניצחת – והכל מהללים את האסטרטגיה הגאונית של המאמן. איתרע מזלו והפסיד – תגיע הביקורת עד לאמו של המאמן שפינקה אותו בילדותו, ומשם נבעה רכותו כלפי השחקנים, שלכן זלזלו בו ולא הקפידו לקיים את ההוראות השגויות שנתן להם.

עתידה הפוליטי והמדיני של מדינת ישראל תלוי כרגע בשאלה אם השיח יוכרע עם מבט לעתיד או לעבר. האם הוויכוח יהיה על אשמה ואחריות, אמיתית או בדויה, או על עמדות, דרך ויכולת עמידה.

היה זה דווקא ברל כצנלסון שאמר: "מי שכורע תחת המכות הראשונות אין לו תקנה, אך מי שיודע לעמוד על נפשו ולגייס את כל כוחותיו ואת כל קשיות עורפו ואת אמונתו בעצמו ובצדקתו ובעתידו – תקווה לו לעמוד במערכה וגם לנצח". זה מה שיקרה לאמת לבסוף – היא תנצח.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]