עם פרוץ המלחמה החליטו בפרקליטות להסיר את הכפפות בנחישות שלמיטב זיכרוני לא נראתה כאן עד היום. בחודש וחצי האחרונים הגישה המדינה יותר ממאה כתבי אישום נגד ערבים שחיים כאן בינינו, בגין הסתה לטרור, הזדהות עם ארגון טרור וסעיפים נוספים הקשורים באלה. תיקים רבים אחרים טרם הבשילו לכתב אישום ומצויים בחקירה. כמעט כולם בעקבות פרסומים ברשתות החברתיות.
שעות מתוחות: לאחר שחרור מייה ועמית - מחכים לשמונה חטופים נוספים
חמאס פרסם תיעוד של אב משפחת ביבס, דיווח: כך כשלה החזרתו מהשבי
עברתי על כתבי האישום הללו אחד־אחד. מעבר לסוגיה המשפטית, שפחות רלוונטית לענייננו כאן, הפרק העובדתי בכתבי האישום הללו מספר סיפור שאסור לנו להתעלם ממנו. מסתובבים בחברה הערבית שלנו הרבה מדי אנשים שאוהדים את ארגון חמאס, וששמחים על מה שהוא עולל לנו בשמחת תורה האחרון. חשוב לא להתבלבל.
אנחנו לא מדברים על מי שמרגישים הזדהות עם הנראטיב הפלסטיני, עם הרצון להגדרה עצמית ועם השאיפה להקמת מדינה. אנחנו מדברים על אנשים שב־7 באוקטובר ראו כמו כולנו את מחבלי חמאס פולשים בהמוניהם ליישובים ישראליים, מוציאים להורג קשישים, שורפים ילדים ואונסים נשים – ואמרו לעצמם "נהדר, מגיע להם, טוב שמישהו עשה את זה". זו מדרגה אחרת. זו מציאות שחברה חפצת חיים - מוטב לה שלא תתעלם ממנה.
כן, אני יודע, לא מדובר בכל החברה הערבית. זה ברור לגמרי. ומכיוון שכך, אני מבקש מראש את סליחתם של רבים בחברה הזו, ובהם חברים לא מעטים שלי, שהתיאורים שיתוארו כאן לא קשורים אליהם או אל משפחותיהם. יתרה מכך, בין הנרצחים והנחטפים ישנם ערבים ישראלים, ולא פחות חשוב מכך - גם בין מי שסיכנו את עצמם באצילות נפש גדולה כדי להציל אחרים. אבל אחרי שאמרנו את זה, צריך לזכור שגם ב־7 באוקטובר לא כל החברה העזתית נכנסה לבארי ולניר עוז. הספיקו אלפים בודדים.
וכשאנחנו סופרים את האלפים הרבים מבין ערביי ישראל שנטלו חלק בפגיעה ביהודים בסיבובי אלימות בעבר – ממהומות 2000 ועד שומר החומות - וכשאנחנו מבינים שכל ערבי שפרסם פוסט של שמחה כשנשחטנו בכפר עזה מבטא את דעתם של עוד כמה שחששו לכתוב או סתם לא טרחו להביע את דעתם ברשת החברתית, וכשאנחנו סופרים את האלפים שסימנו "לייק" לפרסומים האלה, וכשאנחנו נזכרים בכך שמדובר במי שמסתובבים כאן, ועובדים כאן, ומתחככים בנו כאן ב"רמי לוי" ובבתי החולים – הרי שזו תהיה טעות קשה להפטיר כדאשתקד, לעצום עיניים, ולהמשיך לספר לעצמנו שהכל בסדר.
אני מבקש לפרוס כאן בטור הזה רשימה של עובדות. מה לעשות איתן? שכל אחד יחליט לעצמו. אחד יחשוב שאנחנו צריכים להיות יותר נחושים במלחמה נגד מי שמיישר קו עם האויב שלנו. השני יחשוב שהפתרון צריך לעבור בתוספת תקציבים והשקעה או בחזרה לגבולות 47'. שניהם בסדר. שכל אחד ייקח את זה לאן שהוא רוצה. מטרת הטור הזה היא לא להסביר מה אנחנו צריכים לעשות נוכח העובדות, אלא להכריח אותנו להתייחס אליהן. כי במסגרת ההתפכחות מקונספציות שהביאו איתן כאב ודם, כאלה שאנחנו מחטטים בהן בזמן האחרון, סוגיית ערביי ישראל לא יכולה להיפקד.
"הבחורים הטובים" מחמאס
הנה רשימה חלקית של דוגמאות, כולן מתוך אותם כתבי אישום, שכאמור פחות מעניינים בהקשר הזה מבחינה משפטית, ויותר במה שהם מספרים על מי שחי איתנו. ריתא מוראד, תושבת נצרת, פרסמה תמונה של טרקטור הפורץ את גדר הגבול בין ישראל לעזה, לצד הכיתוב הלועג "בשעה שהצבא הבלתי מובס ישן", ועוד תמונה של רכב צה"לי שנגנב על ידי חמאס, על רקע המון עזתי מריע, ולצדו דגל פלסטין ולב ורוד. הגברת הצעירה הזו הייתה עד עכשיו סטודנטית בטכניון. יכולתם לפגוש אותה בספרייה או בתור לקרואסון בקפיטריה.
מוחמד ג'בארין ואחמד כליפה הובילו הפגנה של 200־300 אנשים באום אל־פחם, כשהם משלהבים אותם באמצעות המגפון. "ברכה מאום אל־פחם לעזה הגאה", קרא הראשון, "הו עזה כולך כבוד והערכה... עזה שלנו תחזיקי תתחזקי... מהאדמות שלך יצאו אריות... קוץ בגרון הכובשים... עזה... לא תשתחווה... לא לטנק ולא לתותח... עזה... לא כורעת ברך... לא למטוס ולא לתותח... ואין פתרון... אלא בעקירות הכובש... השהידים אהובי האל... בנשמתנו בדמנו נקריב עבורך יא עזה".
"ברכה מאום אל־פחם לחללי החירות (שהידים)", הוסיף השני, "...הו אנשים תצטרפו... העם שלנו מקריב את דמו...". שני אלה הם ישראלים כמונו. הם ומאות האנשים – כן, מאות אנשים – שצעדו איתם שבועיים אחרי הטבח וקראו איתם את הקריאות הללו.
היא חאג' יחיא, תושבת טייבה, שעבדה כסייעת במעון ילדים בהוד השרון, כתבה בחשבון האינסטגרם שלה, ביום פתיחת המלחמה: "אין יפה יותר מלהתעורר לחדשות של ההתנגדות הפלסטינית בעוטף עזה ומראות האימה ופחד הציונים והטילים הנופלים על ראשיהם. אלוהים תן לעבדים שלך ניצחון בעזה ובפלסטין". "מדובר בטעות שלה", הסביר עורך דינה, "זו גננת שאוהבת ילדים".
חברים, היא הייתה יכולה להיות הסייעת בגן של הילד הקטן שלכם, אתם מבינים את זה? ובניגוד לאגדות של פוליטיקאים ערבים שהסבירו שאוסף הפרסומים הזה של ערבים ישראלים לא קשור לטבח של 7 באוקטובר אלא לביקורת על ההפצצות הישראליות בעזה, מדובר בפוסט שנכתב ביום שמחת תורה עצמו, כשצה"ל עוד לא ירה קפצון אחד על שכונת רימאל.
והייתה עוד סייעת אחת, מגן ילדים בירושלים, רזאן אבו טיר שמה, שפרסמה בפייסבוק תמונה של ג'יפ צה"לי שנגנב מבסיס צה"ל ועליו אזרחים עזתיים מניפים את ידם בתנועת ניצחון, על רקע דגלי אש"ף והכיתוב: "תמונה בלתי נשכחת להיסטוריה". והיה גם אחמד שחאדה, תושב עילוט, שפרסם סרטונים המציגים את הזוועות שאירעו ב־7 באוקטובר, ובהן חטיפת אישה מבוגרת על ידי חמאס ובחורה ירויה, ולעג: "נתן לה כדור קלאץ' פוצץ לה את המוח".
והייתה אהדאב חוראני, תושבת חיפה, שכתבה בפייסבוק ש"אלה שיצאו אתמול... ביצעו את המעשים היותר אנושיים וצודקים ויפים", וש"גדודי אל־קסאם נושאים אותנו אל פסגת האושר...". והיה יוסף מרעי, תושב פוריידיס, שפרסם בוואטסאפ שלו סטטוס שבו נראית תמונה של יד אוחזת נשק, כשברקע טנדר לבן והכיתוב: "נפיל את המבצרים שלהם, כבודם והבתים שלהם, אם יהיה צורך בכך". וסעיד מנסארה, תושב דבוריה, שפרסם בחשבון האינסטגרם שלו סרטון שבו נראים מספר אנשים הנושאים דגלי חיזבאללה וקוראים בערבית: "בחיי אלוהים, 'יא סייד' (הכינוי של חסן נסראללה), יאללה יא חביב, תתקוף תתקוף".
ומוחמד עואודה, תושב כפר כנא, שפרסם בסטטוס הוואטסאפ שלו ב־7 באוקטובר: "רשמית: היום הכי משמעותי עבור דורנו בכלל!". ומאיסה עבד אלהאדי, שחקנית קולנוע ותיאטרון מנצרת, שפרסמה ביום תחילת המלחמה, תמונה של יפה אדר, קשישה בשנות ה־80 לחייה, בעת אירוע חטיפתה, וכתבה: "הגברת יוצאת להרפתקת חייה", ולצד אימוג'ים המביעים שמחה לאיד הוסיפה "הבחורים שלנו טובים".
יוסף ראזק, תושב טירה בשנות ה־70 לחייו, פרסם בדף הפייסבוק שלו סדרת פרסומים הנושאים דברי שבח אהדה ותמיכה למעשי הזוועה ההמוניים שביצע חמאס, ובהם: "הפעולה הזאת הוכיחה שהאויב רך יותר מקורי עכביש, כמו שאמר האדון של ההתנגדות"; ויאסמין קאדורה, תושבת נחף בשנות ה־30 לחייה, כתבה בבוקר ה־7 באוקטובר: "הבוקר גאווה שלא תישכח... אלוהים תן להם לנצח ותשמור עליהם".
וע"א, קטינה תושבת הנגב, שפרסמה בחשבון הטיקטוק שלה במספר הזדמנויות דברי הזדהות עם ארגון הטרור, כשלאחד הסרטונים שפרסמה מצורף הכיתוב: "אולי אנחנו נהיה שהידים למען המולדת". ויוסף דיאב, תושב חיפה בשנות ה־30 לחייו, שפרסם בבוקר פתיחת המלחמה: "אלוהים יברך אותם/ הגברים של הדרום/ שותי המוות יבורכו/ שוברי מגבלות הגבול". וריאד חאג' יחיא, תושב טייבה, שכתב "עכשיו צריך שכל מי שיש לו נשק - להתגייס ולאחד כוחות על הציונים הכלבים הצבועים... לגייס את כל הלוחמים למען האל (המוג'אהדין) ולהתאחד נגד כוחות ציון בכל מקום".
יש ברשימה הזו נציגים נוספים מקלנסווה ומטייבה, משפרעם ומעראבה, מראמה ומערערה, מנצרת ומתל שבע, מחריש ומשבט אל־אטרש, מאום אל־פחם ומכפר ערה, מבענה ומנוף הגליל, מאילת, מטבריה וממע'אר. אני מתנצל שהלאיתי אתכם באוסף הזה, כאמור רשימה חלקית בלבד, אבל חייבים להבין שמדובר באנשים רבים שמסתובבים פה עם סנטימנט פרו־חמאסי, והם מפוזרים במדינת ישראל בפריסה גיאוגרפית רחבה עד מאוד ובפריסה גילאית רחבה עד מאוד. וכל אלה, כאמור, גברים ונשים כאחד, עובדים איתנו וחיים איתנו ולומדים איתנו ונוסעים איתנו בתחבורה הציבורית. הם יכולים להיות המוכרת שלנו בחנות הספרים.
הם יכולים להיות אנשים כמו מחמוד ח'טיב, שמחזיק בזיכיון להפעלת שלוש מרפאות של קופת חולים לאומית בירושלים, ובסרטון אחד שהוא פרסם בטיקטוק נראים ישראלים בורחים ממסיבת הנובה לצד הכיתוב: "נסלקם מארצם, ממולדתם, נכנעים ומבוזים", ובסרטון השני מופיע, לפי כתב האישום שהוגש נגדו, שיר שבח למחבלי חמאס.
יש לנו פה אוסף של שירי הלל לטובחים ולרוצחים, של שמחה על הקורבנות ועל גופות הילדים, ושל תשבחות לשהידים ולמנהיגי חמאס לדורותיהם. שלל סרטונים כמו זה המתעד צעירים הבורחים על נפשם ממסיבת הנובה, לצד הכיתוב: "בריחת המתנחלים מהפנים הכבוש", וזה הלועג לנשים שלנו החטופות, לצד הכיתוב "הבנות חיית מחמד בעזה".
תזכורת מאוקטובר 2000
ערכתי כאן פעם רשימה של יישובים ערביים שמהם יצאו מחבלים. אני לא מקל ראש, ולו לרגע, בהשלכה של אבנים או בקבוקי תבערה, אבל כשאני מדבר בהקשר הזה על יישובים ערביים שמהם יצאו מחבלים, אני מדבר על כאלה שהיו שותפים לפיגועים מאזור החיוג של פיגועי התאבדות. כאלה ששפכו דם יהודי רב. תסתכלו על הרוחב. על ההיקף. על הפריסה. יש ברשימה הזו נציגות לערערה ולאבו סנאן, לחדרה ולבענה, ללוד וליפו, לבאקה אל־גרבייה ולאום אל־קוטוף, לדיר חנא ולסכנין, לטייבה וליפיע, לג'לג'וליה ולכפר כנא, לכפר מנדא ולטמרה, לאעבלין ולאום אל־פחם, לרהט ולפוריידיס, לקלנסווה ולמג'דל כרום, לדבורייה ולחורה, למושירפה ולשפרעם, לנצרת ולאכסאל.
וכשאנחנו חוקרים עכשיו, בהקשר של 7 באוקטובר, מי ידע על התכנון, ומי זיהה את האיום, ומי דיווח על הסיכון, ואיזו נגדת העבירה מייל, ומי קרא אותו, ואיזה תרגיל זיהו התצפיתניות – הרי שבמקרה של ערביי ישראל אנחנו נמצאים כמה שלבים קדימה. עברנו כבר תרגילים ביבש וברטוב. את המנה הראשונה, שמלמדת מה עלול להגיע בהמשך, כבר קיבלנו.
תזכרו מה קרה כאן באירועי אוקטובר 2000. אלפי ערבים העלו אז באש רכבים פרטיים ואוטובוסים ותחנות משטרה, ועצרו נהגים כדי לבדוק את תעודות הזהות שלהם ולוודא שהם תוקפים רק יהודים, וניתצו רמזורים ועמודי תאורה וגדרות ביטחון וסניפי בנקים וקופות חולים, והציתו חנויות, וניתקו צירי תנועה, ושרפו דגלי ישראל, והעלו באש שטחים חקלאיים, וצעדו בתהלוכות שמהן יצאה הקריאה "מוות ליהודים". זה כבר קרה.
ולפני שנתיים וקצת, בשומר החומות, ערבים ישראלים רצחו יהודים וביצעו לינצ'ים המוניים ואכזריים ביהודים ושרפו רכבים של יהודים, והעלו באש ניידות משטרה, והציתו עסקים ובתי כנסת, ופתחו באש על יהודים ברחובות העיר לוד, ויישובים יהודיים בגליל מצאו את עצמם נצורים. מה עוד אנחנו צריכים כדי להתעורר לפני הסיבוב הבא?
לפני כמה שבועות שוחחתי עם ראש רשות מקומית, איש טוב הפועל רבות כדי לשלב ערבים ולקדם אותם בתחום החינוך והרווחה באזורו. "הוצאתי מאות אלפי שקלים מתקציב הרשות כדי לרכוש נשקים", סיפר לי. "אתה מכיר אותי, אני בעד שיתוף וחיבור ושילוב של ערביי ישראל, אבל אני לא יכול לעצום עיניים. אם ערבים באזור שלנו ינסו לעשות משהו דומה ליישובים היהודיים ברשות שלי, מה שקרה בקיבוץ בארי יהיה משחק ילדים לעומת מה שעלול לקרות אצלנו".
מנציחת הרוצחים חד"ש
וחובה להגיד משהו גם על הסלחנות הבלתי נתפסת ששודרה כאן כל השנים נוכח החיבוק החם שהעניקה ההנהגה של ערביי ישראל למחבלים ולרוצחים. לפני כשנה פרסמנו כאן נתונים שאסף ארגון "ערי ישראל", שהראה כיצד ועדת המעקב של ערביי ישראל – זו שבמסגרתה פועלות המפלגות הערביות והרשויות המקומיות הערביות – ארגנה בעצמה את הפעולות האלימות בימי שומר החומות, והסיתה את הציבור הערבי, ועודדה את המתפרעים, והבטיחה סיוע משפטי לכל מי שפגעו ביהודים. מדובר בארגון שבמועצה שלו ובמזכירות שלו מיוצגים, לפי מפתח מסודר וקבוע, ראשי הרשויות הערביות, נציגי המפלגות הערביות וארגונים חוץ־פרלמנטריים ערביים.
אבל עזבו את ועדת המעקב. בואו נדבר על חברי הכנסת הערבים בעצמם. אין ישראלי אחד שלא מכיר את תמונות התמיכה שלהם במחבלים רוצחי יהודים. ואני תוהה, מה ההבדל בין האנשים שחברי הכנסת הערבים תמכו בהם לבין מחבלי הנוחבה ששרפו בתים על יושביהם בכפר עזה? שהמחבלים של 7 באוקטובר רצחו 1,400 אנשים במכה אחת, והמחבלים שהח"כים הערבים תומכים בהם הצליחו לרצוח אותנו רק אחד־אחד? זה באמת הבדל שמישהו יכול להתייחס אליו ברצינות?
לא הגיע הזמן לבוא חשבון עם אחמד טיבי, שיש לו אלבום תמונות מלא בחיבוקים עם שורה ארוכה של מחבלים ובני משפחותיהם? עם מפלגת חד"ש, שנתפסה פה כל השנים – אלוהים יודע איך - כמפלגה מתונה, ויש לה רקורד ארוך שנים של פעולות הנצחה וזיכרון לרוצחים שידיהם מלאות דם יהודי? עם ח"כ איימן עודה שהתנגד להגדרה של חיזבאללה כארגון טרור, שרואה במחבלים "גיבורים", ושלא מסוגל לגנות פיגועים נגד חיילים? עם אעידה תומא סלימאן שפרסמה הודעה מחבקת למחבלי "גוב האריות".
איך היינו מוכנים לעצום עין כשהפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, זה שמפלגת רע"ם היא הזרוע הפוליטית שלו, פרסם הודעת אבל כנה על מותו של של השייח' יוסוף אל־קרדאווי, מחשובי פוסקי ההלכה המוסלמים - שונא ישראל, שונא יהודים, אדם אנטישמי, איש שהתיר הלכתית ביצוע פיגועי התאבדות נגד ישראלים - וכתבה עליו ש"הקדיש את חייו למען הגנה על דת האסלאם והמוסלמים"? איך יכולנו לשכוח לח"כ ווליד טאהא את הביקור שלו בבית משפחתם של רוצחי החיילים מליל הקלשונים? וכל מפעלי התמיכה של חברי הכנסת הערבים בטרור וברוצחי יהודים לא מלמדים עליהם - הם מלמדים על ציבור ענק שיודע על זה ובוחר בהם.
וצריך להגיד מילה בהקשר הזה גם על מנסור עבאס, איש שאני מודה שמצליח לבלבל אותי בכל פעם מחדש, ואין לי מושג איך נכון לקרוא אותו. מי שמצד אחד, מנהל שיח מתון שאיש מהפוליטיקאים הערבים לא מנהל, ומן הצד השני ביקר אצל משפחתו של המחבל פאוזי נימר, ראש החוליה העכואית, שעמדה מאחורי פיגועים רבים באזור הצפון; ואצל משפחת בכרי, ששניים מבניה סייעו למחבל המתאבד שביצע את הפיגוע בצומת מירון, שבו נרצחו תשעה ישראלים; ואצל משפחותיהם של סמיר סרסאווי ועלי עומרייה מאבטין, שנידונו למאסר ממושך לאחר שב־1988 השליכו רימונים ללב אוכלוסייה אזרחית בחיפה וגרמו לפציעתם של 29 בני אדם; ואצל מוחמד כנעאנה, שריצה מאסר בגין ניסיון לתווך בין ארגון חיזבאללה לפעילי טרור מג'נין; ונטל חלק בקבלת פנים למחבלת לינה ג'רבוני, מחבלת שסייעה לאנשי הג'יהאד האסלאמי לבצע פיגועי תופת בישראל.
התחושה היא שאין כאן די התרגשות מהסוגיה הזו. הנה, זה שבועיים שאני עוקב אחרי מה שכותב עמיתי אבישי גרינצייג בעניינו של מזכ"ל חד"ש אמג'ד שביטה, ששיתף סרטון החוגג את שחרורה של מחבלת שניסתה לרצוח יהודי, וסימן "אהבתי" לפוסט שמהלל את מחבלי חמאס בנוסח "כולנו אסירי תודה לעזה, לבני עמה על ההתנגדות שלה", ואני לא רואה שזה מזיז למישהו. כאילו שערבים ישראלים שתומכים במחבלים זה עניין טבעי, גזירת גורל שאין טעם לבזבז עליה זמן.
לא חסר להם אמל"ח
בואו נסכם עם כמה עובדות שלא יכולה להיות מחלוקת לגביהן. האם יש כאן די ערבים ישראלים ששונאים אותנו ושאוהדים את האויבים שלנו ואת מה שהם עושים לנו? המציאות מוכיחה שכן. האם יש כאן די ערבים ישראלים שכבר ביצעו פיגועים ורצחו יהודים, כדי שנשתכנע שהם רציניים? המציאות מוכיחה שכן. זה לא שאי אפשר לרצוח יהודים עם סכיני מטבח וגרזינים, ובכל זאת, האם יש בקרב הציבור הערבי־ישראלי די אמל"ח שיוכל לשמש את מי שירצה לרצוח בנו, ביום פקודה, דווקא באמצעות נשקים ארוכים ורימוני רסס? גם התשובה לשאלה הזו ברורה.
ובכן, אין לדעת מה צופן המחר, אבל כדאי להכין את עצמנו לקראתו. שוב ושוב מספרים לעצמם מנהיגי המדינה על כך שמדובר במיעוט קטן ומבוטל, וש־%99 מהציבור הערבי נאמנים למדינה וסולדים מאלימות. אלה אמירות שמקורן בעולם הפסיכולוגי. באמונה שאם נגיד די פעמים שהמצב טוב, הוא יהיה כזה. יותר מדי פעמים מצאנו את עצמנו מופתעים בשנים האחרונות. יותר מדי דם יהודי נשפך בגלל זה. כדאי להתעורר בזמן.