מסיבת העיתונאים של נתניהו אמש (שבת), שגולת הכותרת שלה הייתה: "אני ואני ואני", הזכירה לי את הסיפור הידוע: "בגדי המלך החדשים", על שני נוכלים שהתחזו לחייטים והבטיחו למלך לארוג לו בגדים מהודרים כיאה למלך דגול שכמותו, כאשר בפועל הם לא ארגו אפילו פיסת בד אחת, עד שילד קטן בתוך הקהל שהצטופף לראות את המלך בבגדיו החדשים צעק: "תראו, המלך הוא עירום".
ולא רק. באותו סיפור, מלחכי הפנכה של המלך ושריו, ידעו וראו את מעשה הרמייה של אותם נוכלים, אך פחדו לפצות פה מהפחד שמא יבולע להם ולמשרותיהם.
מזכיר לכם משהו? אולי את הפעם הראשונה שנתניהו הופיע בבית המשפט, מוקף בשריו, כשמסיכות מכסות את פיותיהם (בגלל הקורונה) ומסמלות בצורה משוועת את שתיקתם הפחדנית. מחזה סוריאליסטי שזכה לכינוי: "שתיקת הכבשים".
נתניהו ממשיך ברטוריקה הרגילה שלו: אני הנחיתי, אני הוריתי, אני פעלתי, אני הובלתי. מדי פעם הוא מועיל בטובו לפלוט את המילה: אנחנו, אך מהר מאד מתעשת וחוזר להחמיא לעצמו, כי אם אין אני לי, מי לי. והוא כמובן האיש שמנהל את המלחמה ואת ארה"ב ואת קבינט המלחמה ואת סמוטריץ', שאוחז בגרונו וככל שמגביר את לפיתתו, מקבל גיבוי מלא לכל החלטותיו.
מה שמדהים הוא, שבמסיבת העיתונאים הוא אומר שאנחנו נלחמים במלחמה קשה מאין כמותה, אך מתעלם מכך שהיא פרצה במשמרת שלו. הוא לוקח אחריות על השבת החטופים, אך שוכח, שהם מלכתחילה נחטפו בגלל הכישלון שלו וממשלתו.
וכמובן, שהאחראים העיקריים להשבת החטופים, הם לא ראש הממשלה וחבורתו, אלא חיילי צה"ל, שנלחמים בקרבות קשים, עם אש בעיניהם וסכין בין השיניים, כשהם נחושים לנצח בכל מחיר. הם אלה שמפעילים את מנופי הלחץ על האויב. רק לחיילים המפוארים האלה, צריך לקשור כתרים על אומץ ליבם והמוכנות להקריב את חייהם, למען מטרה קדושה זו של החזרת החטופים.
וכשחקנית חיזוק למאמצי ראש הממשלה להאדיר את עצמו ופועלו וההישג בשחרור החטופים, מי הפציעה אמש אחרי תקופה ארוכה? מירי רגב בכבודה ובעצמה, שהתראיינה אצל בן כספית ועמית סגל בתכניתם "פגוש את העיתונות" וחזרה לימיה כקדם כחנפנית הלאומית, והדגישה חזור והדגש שמי שהחזיר את החטופים הוא נתניהו, ואחרים שפעלו בעניין שהוזכרו לעיל, התאדו ואינם.
כל סגנון ה"אני ואני ואני", של נתניהו יכול להצביע על תופעה בעייתית של מגלומניה. אלא מאי? זו אפילו לא מגלומניה אמיתית. כבר עדיף מגלומן שבאמת מאמין שהוא כול יכול, ואולי כך היה יכול להפחיד יותר את האויב, ולגרום לו להאמין שבעל הבית השתגע.
אולם כשמישהו לא מרפה מלשבח את עצמו, אפילו בעתות משבר שאין מה להתפאר בהן, הוא משדר את ההיפך הגמור: חוסר בטחון מובהק. וחוסר הביטחון הזה בא אמש לידי ביטוי בחרטוטי מוח של חצאי ורבעי תשובות לשאלות העיתונאים ונסיון להתחמק ממענה ישיר וענייני.
אחת השאלות שצריכה להטריד את מנוחתנו, ונשאלה במסיבת העיתונאים, הייתה מדוע הכספים הקואליציוניים לא מיועדים למטרות המלחמה, אלא מועברים למשרדים לא רלוונטיים. כתשובה, קיבלנו התחמקות מגומגמת ועמומה שבה נתניהו ניסה לרמוז על שנאת חרדים מצד כל המקטרגים על אישור התקציב.
ואני שואלת, מה, בשם כל הקדושים של כל הדתות, עניין מחט לתחת? הרי לא מדובר בשנאת חרדים, אלא במציאות קשה שבה עלות המלחמה תגיע לפי דעת כלכלנים מומחים לסכומים של מיליארדים, שיפגעו בכיסינו ובביטחון הכלכלי שלנו, שהוא לא פחות חשוב מהביטחון הפיזי הקיומי. אז על איזו שנאה אתה מרמז, אדוני ראש הממשלה?
נושא הכספים הקואליציוניים שעליו הצביעה הממשלה, הוא מחדל ענק בפני עצמו, ואם גנץ וחברו איזנקוט שהם חברים בקבינט המלחמה, לא יעמדו על רגליהם האחוריות והקצאת המשאבים הנחוצים לצרכי המלחמה לא ימצא בראש מעייניהם, הם יהיו שותפים למחדל הזה, מה שעלול לעמוד להם לרועץ בבחירות הבאות שכנראה לא יהיה מנוס מלקיימן ביום שאחרי.
התרעות פיקוד העורף