שאלתי את מאור, העורך של הטור שלי, אם לא כדאי שאקח קצת הפסקה מכתיבת הטור (כבר עשור שלא החמצתי אף שבוע), כי נדמה לי שהטורים הפכו להיות קודרים ועצובים מדי. הוא ענה לי משפט ציני ומרסק מחד ומרגיע מאידך, עד כמה שאפשר: “באמת הזוי, מרסל, שבתקופה כל כך שמחה, הטורים שלך יוצאים כאלו עצובים".

במהלך הלילה: אזעקות בעוטף ובגליל העליון; צה"ל תקף מטרות חיזבאללה | עדכונים שוטפים
צה"ל ברצועת עזה: כמה זמן יימשך השלב הנוכחי בלחימה?

בכל שישי, כשאני מקבלת את העיתון לתיבת הדואר, אני פותחת מיד בטור שלי, בעמוד האחרון, לא מתוך פולחן אישיות גדול, אף שיש טורים שבהם אני גאה מאוד, אלא בגלל יצר הסקרנות: איזה איור נתן לו אורי פינק השבוע? האיור מביא אליי את הפרשנות של קהל הקוראים, ואם טרם התעמקתם בו, ממליצה לכם לעשות זאת. אחר כך אני לוקחת את גפן לגן, שבה הביתה ועוד לפני הבישולים, המספרה והשטויות של שישי אני מכינה לי קפה ופותחת את הטור. אחשוף פה את סודי, אני כמעט לעולם לא זוכרת על מה כתבתי, ואם תשאלו אותי על טורי העבר שלי, ובחישוב גס, יש מאות כאלו, אזכור רק 10 או 15 שהיו ממש משמעותיים עבורי.

עד לא מזמן חשבתי שאני לוקה בתסמונת המתחזה, זו שמהללים אותה, מוחאים לה כפיים, לומדים ממנה, אבל בסתר לבה היא יודעת שיש טובים יותר ממנה ואפשר להסתפק בהרבה פחות כפיים. כך תירצתי את זה שאני לא זוכרת הרבה מהסיפורים הקצרים או הטורים שכתבתי.
אבל כל זה היה נכון עד 7 באוקטובר. אז ספגנו את ההרוג הראשון ואת זה שאחריו ועוד 1,000 ועוד 500, אבל בטח שלא את ההרוג, סליחה, הנרצח, האחרון. מיום ליום המספרים עולים ולא מוצגים כיחידים - אלא כ"מספר הנרצחים מאז 7 באוקטובר עומד על...".

ומאז 7 באוקטובר אני מבינה שזו לא תסמונת מתחזה ולא צנון, הרי קהלת כבר אמר “הבל הבלים, הכל הבל". גם השיימינג שאנשים עברו עד עכשיו ברשת, אהבות גדולות שנאהבו ונגדעו, התמכרויות למיניהן, נפילות כספיות, מחלות וגם הצד השני של המתרס - חתונות, ימי הולדת, שמחות גדולות, זכיות בלוטו, התממשות אהבות אסורות וכאלו שהן מוּתרות ומצליחות להחזיק מעמד, גם הן הבל. כי אם בלחיצה קטנה וכמעט לא מורגשת על הדק אקדח או רובה, תלוי מה הבאת איתך מעזה הארורה, תקבע מי לחיים ומי לגרדום, כל מה שעמד לפני ויעמוד אחרי הוא הבל ורעות רוח.

כבר לא אכפת לי מה כתבתי ומה אכתוב, אם ברגע הזה, הנתון, היחידי זה שלא היה כמותו ואין דומה לו, הצלחתי להעניק משהו מדמיוני, ממילותיי ואפילו משולחני, נפשי או גופי בלילות כאלו ואחרים, עולם נברא ונצבע לו, ואם אשמע ירייה רגע לאחריו, מה זה משנה, ואם זה משנה, מה כבר יש לי לעשות עם זה?

“התחלנו להרוג את עצמנו, זה נגמר", אמרה אישה אחת מהבניין לידי בעת שטיילה עם כלבה. היא לא דיברה לאף אחד, הרי עמדה לבדה וחיכתה שכלבה יסיים לעשות את צרכיו כדי שתוכל לאסוף אותם אל השקית השחורה. ביד אחת החזיקה את רצועתו, וביד השנייה סלולרי ששידר לה חדשות שנשמעו למרחק. ידעתי על מה היא מדברת, המדינה סערה על מותו של יובל דורון קסטלמן במהלך הפיגוע בטרמפיאדה בכניסה לירושלים. כולם דיברו (ועדיין מדברים) על הסרטון שבו הוא נראה מנטרל את שני המחבלים, משליך את נשקו לצד, פושט את חולצתו ובמשך כ־15 שניות מתחנן על חייו ואומר “אני יהודי, אני יהודי". 15 שניות הן המון זמן, ב־15 שניות תספיקו להגיע למטבח, להכניס משהו למיקרו ולהפעיל אותו, ב־15 שניות תספיקו להיכנס לממ"ד ולסגור אותו עליכם, ב־15 שניות תבקשו משליח הסופר להמתין, תלכו אל הארנק ותוציאו כמה שקלים לטיפ, ב־15 שניות המוח יכול לקבל מידע שילווה אותנו יום שלם ולעתים, חיים שלמים.

פה לא היו רחמים ולא מחשבה שקולה. מה כן? המחשבה הזוהרת, החזקה, שלא נתנה לאף מחשבה בריאה או שקולה להיכנס אליה, על השמדת האויב, ואיך לא תהיה כזו? אנחנו בעת שבר ורצון עז לנקמה, ומי יכול להאשים אותנו? אני לא דואגת להמשך חייו של החייל שירה ביובל, הוא ייעטף על ידי המוני אנשים שיצדיקו אותו, ירככו את הכאב ויגידו שהם היו עושים את אותו הדבר במקומו. ובכל זאת, 15 שניות של מילים בעברית! בלי שמץ מבטא, בלי נשק ובתחנונים רבים. איך לא נצרת את נשקך, איך? זה הכאוס שאליו אויבינו חותרים, וזה הכאוס שאם לא ניזהר בו, נאבד.

אולי אחטוף על זה ובכל זאת, נוהלי הפתיחה באש אינם מחודדים מספיק, והחיפזון הוא מן השטן, ואם זו לא ההוכחה לכך, אני לא יודעת מה כן, אני חושבת שיש לחקור את האירוע וכן לדרוש שישולם פה מחיר, ואם אנחנו לא מספיק אמיצים לעשות זאת, תנו למשפחתו של יובל להחליט מה שווה מותו, אם כבר כאוס, אז עד הסוף.

כולנו מכירים את המשפט “מותו של היחיד הוא טרגדיה, מותם של רבים הוא סטטיסטיקה". בכל בוקר מאז התאריך הארור אנחנו צופים במהדורות החדשות ושומעים את המשפט “הודעה נמסרה למשפחתו". אסור לנו להתרגל לזה, אנחנו צריכים להישמר מלהפוך לסטטיסטיקה את ילדינו, חיילינו ואלו שיצאו לנקום את שבת הדמים הארורה ולהשיב הביתה את אלה שנחטפו ממיטותיהם בפיג'מות ובתחתונים. אני חוששת שהטור הזה מלא בפאתוס, וזו לא מטרתו ולא כתיבתי כימים שבשגרה, אבל אין שגרה, ולכולם יש נשקים וצימאון להרס ונקמה בעיניים, גם לי, אנחנו חייבים לדעת להשתמש בכל אלה נכון, ובלהט התקופה בחוכמה, ולא בדבר שיביא להרס ולחורבננו, די, ספגנו מספיק, ועד פרסום הטור הזה, בעוד מספר ימים, נספוג עוד.

אתם מבינים? אולי יש בקרבנו חייל שחי כרגע, אוכל, צוחק עם חבריו ו"מריץ קפה" בפינג'אן וביום שישי, כשתקבלו את הטור, ערב כניסת השבת, כבר לא יהיה. אחדות זו המילה, אהבת חינם, עורף חזק וקנה חם שמכוון כלפי אלו הבאים להורגנו. ולא כלפינו.

בשבת בצהריים, אף שהיו אזעקות, לקחתי את הסיכון ונסעתי עם בתי לאיזו משתלה פה באזור, קנינו אדניות צבעוניות, פרחים עונתיים וכל מיני שבשבות צבעוניות. אחר כך הזמנתי לנו פיצה בטלפון, שתחכה כשנגיע הביתה וכך ישבנו שתינו במרפסת, הכנסנו חול לאדניות, שתלנו, שמענו שירים של עוזי חיטמן וקישטנו את המרפסת.

הייתה לנו שבת ביתית ויפה, הצלחתי לא לצפות בחדשות אפילו פעם אחת. בעשר בלילה, כשהיא בפיג'מה במיטתה, ישבתי במרפסת ושתיתי קפה, בעשר ו־15 שניות היינו שוב בממ"ד.