בשלהי שנות ה־80, עם הפנים לבחירות 1992, אימצה מדינת ישראל חידוש שנתפס כאמריקאי לא פחות מפרסומות בטלוויזיה: הפריימריז, הבחירות המקדימות שקובעות את הרכב רשימתה של מפלגה לכנסת.

השיטה נתפסה כשכלול גדול של הדמוקרטיה הישראלית: לא עוד צורך להרשים את ותיקי מרכז הליכוד או את "הוועדה המסדרת" שקבעה את רשימת המערך לבחירות, כי אם התפקדות למפלגה, לא רק מתוך הזדהות עם מטרותיה, אלא מתוך מטרה להשפיע על הרכב נציגיה בכנסת.
בהתחלה היה נדמה שמדובר בחגיגה לדמוקרטיה: העמקת השפעתם של האזרחים, שהייתה מוגבלת עד לאותה העת ליום הבחירות לכנסת וקיבלה חיזוק בזכות היכולת לבחור את המתמודדים ברשימות השונות.

גם המנגנון המפלגתי הפנימי יצא נשכר מכיוון שחברות במפלגה כרוכה בתשלום דמי חבר, אבל מהר מאוד צצו גם הפגמים. הראשון שבהם התגלם בדמותו של יו"ר ועד עובדי חברת החשמל, יורם אוברקוביץ'.

אוברקוביץ' היה העסקן הקלאסי של העת ההיא. הוא צמח מתוך עובדי חברת החשמל, הנהיג מאבקים מקצועיים שהיטיבו מאוד עם עובדי החברה, ובמקביל כיהן בעוד תפקידים בכירים בהסתדרות, במרכז הפועל, באיגוד הכדורסל, במועצה להסדר ההימורים בספורט, בוועד האולימפי ועוד, אבל ספק אם מכל פועלו יש תמונה שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי כמו זו שבה הוא יושב ביציע הכנסת ומונה אצבעות של ח"כים, התומכים או המתנגדים להצעת חוק שהיה לו עניין בקידומה או בסיכולה.

מוועדה לוועד

מה הקנה לאוברקוביץ' השפעה שכזאת? היותו חולש על מוקדי כוח כוועדי עובדים גדולים. הם היו חזקים גם לפני כן, בהיותם מי שהחזיקו את "היד על השאלטר", כפי שנהגו לכנות באותם ימים את האיגודים המקצועיים הגדולים שמשלו בהסתדרות ויכלו להשבית את המדינה בכל רגע נתון, אבל עם שיטת הפריימריז הפך כוחם לכמעט בלתי מוגבל: יד אחת על השאלטר, השנייה על הקלפי.

אוברקוביץ' למשל, כשל בניסיונו להיבחר לכנסת: הוא דורג שלישי ברשימה שזכתה לשני מנדטים בלבד, אבל דרך הפיקוח על הצבעתם של מי שכן נבחרו, הוא השיג עוצמה רבה הרבה יותר. במפלגת העבודה הקשר להסתדרות ולוועדי העובדים היה טבעי. כמעט לכל מתמודד היו את הוועדים "שלו", אבל מהר מאוד גילו הוועדים והפוליטיקאים את נפלאות השיטה גם בליכוד, וועדי העובדים הגדולים, למשל של התעשייה האווירית, רשות שדות התעופה, נמל אשדוד ועוד, הפכו למשפיעים מכריעים על הרכב הרשימה (עד כמה הייתה השיטה זהה אפשר ללמוד מהעובדה שתפקיד יו"ר ועד העובדים שהועבר בשעתו מיורם אוברקוביץ' לבנו עמית אוברקוביץ', הפך בגרסת התעשייה האווירית שלו להעברת התפקיד מחיים כץ, היום שר התיירות, לבנו יאיר כץ).

פשע פוליטי

זה לא נעצר שם. אם שם המשחק הוא לפקוד כמה שיותר, יש עוד גורמים שיכולים להפוך לשחקנים מרכזיים. כך הפכו ארגוני פשיעה לקבלני קולות: כל מה שצריך הוא תעודת זהות, כרטיס אשראי ויכולת שכנוע – ואתה יכול "לקנות" לעצמך חבר כנסת או שר. בכנסת ישראל כבר כיהנו כמה נציגים של משפחות פשע, למרבה המזל אף אחד או אחת מהם לא הפכו למנהיגים של ממש, עד שגם בעולם התחתון הבינו שמוטב להשפיע על פוליטיקאים קיימים מאשר להכניס לרשימה בן משפחה.

לא ניכנס כרגע לשאלה כיצד ניתן למנוע השתלטות מאורגנת על מפלגה (למשל בפריימריז פתוחים), אלא נלך ישר לשכלול האחרון שלה, כפי שהתגלה רק השבוע בעת הדיונים על התקציב, עת נראו על ספסלי האורחים בוועדת הכספים ובמסדרונות הכנסת, ראשי מועצות מקומיות מיהודה ושומרון.

עד לשבוע האחרון היה נדמה שהמפלגה היחידה שנכבשה על ידי הפריימריז היא הליכוד. זה לא שהפריימריז שלה הניבו תוצאות מרשימות כל כך, אבל כל מתחרותיה כשלו: מפלגת העבודה, פעם מפלגת שלטון, נדחקה לירכתי המפה הפוליטית, מרצ נמחקה כליל – ובמפלגות "המרכז" לסוגיהן, לא מתקיימים פריימריז כלל.

אתמול גילינו לא רק מפלגה חדשה שחולשת על כספי ציבור, כמו הציונות הדתית, אלא גם שיטה חדשה להשפיע על חלוקתם דרך המנגנון המוניציפלי. ראש מועצה קטנה מהשומרון, שיכול לקבוע את עתידו הפוליטי של בצלאל סמוטריץ', במקרה גם שר האוצר, הפך לא רק לבעל עניין בתקציב המדינה, אלא גם לבעל השפעה אדירה, כזאת שבה הכוח שלו שמסתכם לכאורה בכמה אלפי תושבים, נהנה ממכפיל כוח אדיר בזכות הפריימריז במפלגה. אם תרצו, מדובר בגרסה הפוליטית של אימפריות כלכליות ממונפות, שבהן הון עצמי נמוך יחסית יכול לעמוד מאחורי עסקאות ענק.

לגיטימי ומיותר

כך למשל, עלה מאוד התקציב המיועד למטרה הערטילאית של "חיזוק ההתיישבות". האם זה אומר שיפור מערך הביטחון היישובי? האם עידוד הקמת מאחזים לא חוקיים? האם פעילות למען שחרור יהודים שהורשעו בטרור? לא ברור, כי לא כל הכסף "צבוע".

ייאמר מיד, המטרה כאן אינה לפתוח דיון (שבהחלט ראוי שיתקיים) על שאלת הלגיטימיות של העברת כספים להתנחלויות, אבל גם אם נניח לרגע שמגיע להם כפליים ממה שהשיגו, הרי שהשיטה שבחסותה הופכים גורמים שוליים מבחינת ההוויה הציבורית שלהם, בין אם מדובר בוועד עובדים, במועצת חכמים, בראשי מועצות מקומיות או במשפחות פשע (רק הדוגמה האחרונה היא אינה חוקית, כמובן), למי שקובעים לאן יופנו מיליארדים מהכיס של כולנו, היא בעייתית.

למה בעייתית? מפני שברגע שמועמדים לכנסת הופכים לחברי כנסת, קל וחומר לשרים, הם אמורים לייצג אינטרסים ממלכתיים. אחד מהם, בעת הזאת, הוא לפעול למען תקציב מוטה צמיחה. כשזה מופנה לתקצוב אברכים, קל למחות: הרי מדובר בציבור שמשתמט (בהכללה) משירות. כאשר מדובר בתקציב שלפחות על פניו מופנה למטרותיו של מגזר שיש לו ייצוג מרשים בכוחות הביטחון (וגם ברשימות הנופלים), קשה יותר לזעוק חמס.

הבעיה היא שבעת הזאת לא מדובר בשאלה של מגיע או לא מגיע, אלא בצידוק כלכלי להוצאה מוכרת לייצור הכנסה (מונח שכל עצמאי מכיר היטב), כזו לא מתקיימת לא בישיבות שתלמידיהן משתמטים מגיוס ולא באלה שבוגריהן מתגייסים באמונה ליחידות הקרביות ביותר בצה"ל.
במה כן מדובר? בהשקעה גרועה מאוד שמבצעת מדינת ישראל בחסות ובפיקוח האוברקוביצ'ים החדשים, ראשי המועצות המקומיות, שעתיד הקריירה הפוליטית של שר האוצר תלוי בתמיכתם.