מבחינות רבות, אתונה היא כמו העיר התחתית של חיפה: כרך שירד מגדולתו, סואן ומפויח. אלא שמי שמתפתה לגרד מעט את השכבה העליונה והלא מושכת בעליל, יגלה תחתיה עולם ומלואו. את הפסקה הזאת הקדמתי לטור, רק מפני שקראתי השבוע איזה ציוץ של פעוט בן 30 שתהה אם אתונה היא היעד האירופי הגרוע ביותר שיש. שלא כמנהגי להסביר (זה כמו הסגברה, אבל לגבר) הסתפקתי בתגובה במילה אחת: “דביל". אני לא גאה בעצמי אלא רק רוצה לומר שלמחרת היום המראנו לאתונה.

החופשה הזאת הוזמנה במקור לפני שהתהפכו עלינו חיינו במקום הזה, ותוזמנה, לפי אותו המקור, לקראת יום הולדתי במחצית נובמבר. אלא שכאשר התקרב התאריך הנקוב, התברר שהגברת ק' אינה מסוגלת להיפרד מצאצאיה. בהסכמה נדירה הוחלט לדחות אותה בחודש, מתוך תקווה שעד אז - יותר מחודשיים מתחילת הלחימה בדרום - יתבהרו הדברים די צורכם כדי לאפשר לנו כמה ימים של ניקוי ראש. כך אירע שדווקא בעיצומם של ימי החנוכה, הפכנו למתייוונים. לך תסביר עכשיו, כאותו כלבלב בשירו של נתן אלתרמן (זוכרים שפעם היו פה אנשי רוח?) “זה היה בחנוכה": “אמא, מה עשיתי לו לפרימוס? הן כלבלב קטן אני ולא מלך יווני!".

הנה משהו מבורך שמביאות איתן השנים: היכרות כמעט אינטימית עם ערים בחו"ל. לא אגזים ואומר שאני שולט בסמטאות אתונה משל הייתה תל אביב, אבל אני בהחלט כבר בשלב שבו יש לאדם את המסעדות והברים “שלו", את המקום המדויק ללגום בו קפה של בוקר, את הקונדיטוריה שקיימת כבר יותר מ־100 שנה לאכול בה עוגת תפוזים יוונית ספוגה ברוטב הדרים מתקתק או סברינה מפוצצת בקרם, משל השנה בחוץ הייתה 1983. 

בביקור ה־20 לערך, אתה יודע כבר איך לעקוף את התיירים הצובאים על טקס חילופי המשמר בכיכר סינטגמה - ולטפס ישר אל הגן הקסום שמעל לבניין הפרלמנט: לא צבעוני ומטופח כמו גן פריזאי למשל, אבל מקום מושלם לצנוח בו על ספסל, להביט בעצים שסביבך ולקחת נשימה עמוקה.

עד כמה עמוקה? ובכן, כזאת שתאפשר לך להניח לרגע בצד את העובדה שחיינו במקום הזה נראים כבר חודשיים וחצי כמו ארבע אחרי הצהריים של יום הזיכרון: עם המחנק הזה בגרון והציפייה מורטת העצבים לשמוע כבר את שלוש המילים “ולתפארת מדינת ישראל" בטרם תעלה המשואה.

ובכן חברים, הנה משהו שגיליתי בדרך הקשה: אין מקום שהוא רחוק מדי לתוגה. בעצם אולי יש, שכן הגברת, שבדיוק שבה משבוע בתפוח הגדול עם המתגייסת הצעירה, בטרם תצטרף בת הזקונים לשורות אחד הצבאות הידידותיים באזורנו, דיווחה על ניתוק חלקי ומבורך מהחדשות שאינן מפסיקות להפתיע לרעה. אולי זו העובדה שחופשתן נמשכה למעלה משבוע, אולי הפרש השעות ואולי מפני שניו יורק היא כרך שאין לו אח ורע על פני האדמה, כזה שבו גם אם רגליך ניצבות על הקרקע, די במבט למעלה כדי להרגיש כמו ברוס ויליס בתפקיד נהג המונית־חללית בסצנת הפתיחה של “האלמנט החמישי".

עוד בטרם ארזנו בעצמנו, נאלצנו להניח בטרולי הפעם גם פריט חדש בדמות זהות אלטרנטיבית, שכן עוד לא נולד האתונאי, בין שמדובר בזבן בחנות או בברמנית, שלא ישאל אותך, כבר אחרי שתענה “פולי קלה" במבטא זר לשאלה: “טי קנס?" (“טוב מאוד" לשאלה “מה שלומך?"): “וור אר יו פרום?". כן, אפילו אני, שיודע כבר קצת יוונית למתחילים, כמו למשל להגיד למלצר בסוף ארוחת מלכים שעולה כמו כריך בבית קפה בתל אביב, “סיגנומי, לוגריסמוס פרקאלו" ("סלח לי, חשבון בבקשה"), מנסה לשחק אותה חצי מקומי. 

אז נעים מאוד, אנחנו ניר אנד רייצ'ל פרום ליסבון! זוג שנכנס לאירופה עם דרכונים זרים ומקפיד לדבר באנגלית במרחב הציבורי, כלומר, עד שפקיד הקבלה במלון שלנו פרש ידיו לצדדים בחום יווני ושאג ככה ששמעו עד פיראוס: “ששששללללום!".

זה המקום לציין שאף על פי שגם באתונה נערכו לא מעט הפגנות פרו־פלסטיניות, לא נתקלנו ביחס רע בשום מקום, גם מכאלה שלא קנו את סיפור הכיסוי שלנו. במה כן נתקלנו? בכמה ישראלים, רובם מהז'אנר שמבין שזו לא השעה לכרוז בקול ובעברית לחברים שהם מוכרחים להיכנס לחנות הזאת או לנסות את המוסקה במסעדה ההיא, אבל בעיקר נתקלנו בעצמנו, כלומר במציאות חיינו, שאינה מאפשרת אפילו כמה שעות של ניתוק מכוון ומבורך: על תומר גרינברג ז"ל, המג"ד של כולנו, הזלנו דמעה אל תוך צלוחית של צזיקי.

ובכל זאת: מצאנו (עוד) מסעדה חדשה וקסומה במיוחד, גילינו (עוד) מוזיאון מצוין שאיכשהו הצלחנו להחמיץ בביקורים קודמים, שתינו קוקטיילים בבר ההוא עם הדי־ג'יי, שגורם לנו להרגיש צעירים לגילנו וזקנים לגילם, וניסינו להתנתק קצת מהחדשות, מדחיקים את העובדה שלהיות ישראלי פירושו שלעולם לא תוכל להתנתק מהן באמת, גם אם תטען שאתה מליסבון.