משהו: נודניק זה אדם שמדבר איתך בלי הפסק על כמה שהוא גדול, בזמן שאתה רוצה לדבר על כמה אתה גדול (בתודה לע').

אז מה עונים?

אלה ימים בהם אדם מגמגם קבוע כאשר שואלים אותו מה נשמע? מה הולך? מה שלומך? מדובר בשאלות אוטומטיות. בימים רגילים, ככה מדברים בני אדם לסוגיהם כאשר הם נפגשים זה עם זה. זו דרך הנימוס הרגילה בתקשורת בין בני אדם.

מה אפשר לענות? שמעתי הצעה מעניינת ומדויקת לתשובה לשאלה הזאת. עונים: אין למה להשוות.

העיקר שהולך לאיבוד

איש אחד אמר לעצמו, איש אחד הזכיר לעצמו: צריך להתרכז בעיקר. איש אחד שמע רעשים על כספים קואליציוניים. איש אחד שמע רעשים על מודעה של האחים לנשק. איש אחד איבד ריכוז לרגע, אבל אז הוא התנער מהר ואמר לעצמו: צריך לחשוב רק על העיקר. להתמקד רק בעיקר.

איש אחד שמע רעש: ביבי ביבי, איש אחד שמע רעש: אהוד ברק אהוד ברק. איש אחד שמע רעש: סקר, סקר, איש אחד שמע רעש: פוליטיקה, פוליטיקה. ההוא אמר, ההיא נאמה, ההוא מקיים מגעים, ההיא לא תרוץ לראשות המפלגה, ההם יקימו מפלגה, ההם מכחישים שהם יקימו מפלגה. איש אחד חזר ואמר לעצמו: להתרכז בעיקר. להתרכז בעיקר.

איש אחד שמע: אלוף לשעבר פרשן שאין לצפות, יועץ אסטרטגי ניתח שלא ייתכן, עיתונאי הביע דרישה, בפאנל דנו בשאלת היום שאחרי. שוב ושוב אמרו נתניהו. שוב ושוב אמרו 8200.

אז איש אחד סתם את האוזניים וכיסה את העיניים, איש אחד אמר לעצמו: צריך לחשוב רק על העיקר. רק על העיקר. רק העיקר הוא עיקרי עכשיו.

והעיקר הוא רק דבר אחד: כניעה ללא תנאי של חמאס.

מילון הצפירות

אדם נוהג במכוניתו ברחובות ארצו, ואם הוא נוהג הרי די ברור שיצפרו לו מאחוריו. אנחנו עם צופר למדי. אף על פי שלפי חוקי התנועה אסור לצפור ברחובות העיר, אין סיכוי שתעבור יום נהיגה בלי שיצפרו לך. חוק הוא בשביל מישהו אחר.

לי צופרים די הרבה. ברמזורים, בפניות, בחניות, סתם ברחוב. אני לא מצטיין בנהיגה מהירה ולכן אני זוכה למנת צפירות מוגדלת. הכל בסדר. למדתי להתעלם. אני נוהג לומר למי שיושב לידי ונלחץ מן הצפירות: “עזוב, האיש הזה צופר כדי להודיע לעצמו כמה שהוא עצבני. זה לא קשור אלינו".

יש לי תשובה מוכנה, אגב, גם כאשר אנשים שיושבים לידי במכונית אומרים לי: “צפור לו. אתה לא רואה כמה לאט הוא נוסע?". אני עונה: “אה, לא. אני מכיר אותו, הוא בדיוק קיבל התקף אסתמה ולכן הוא חייב להאט קצת". בדרך כלל אני מתייחס לצפירות כאל רעש רקע של ציפורים. ציפורי עיר עם קול צורם קצת. בכל מקרה אני סובר שזה לא מכוון אליי.

עם זאת, יש בעיה. לעתים יש צפירות מסוג אחר. אלה צפירות שמיועדות להודיע לאדם משהו אשר מועיל לו. סיפור ששמעתי לא מזמן ממחיש זאת: אדם מסוים נכנס למכונית בחניה במטרה לצאת מן החניה, נכון זה לקח לו קצת זמן, כי הוא הכניס תינוק לכיסא האחורי, והדלת הייתה פתוחה ועצרה את התנועה. אחרי כמה דקות הוא כבר החל לשמוע צפירות. הוא חשב לעצמו “מה רוצים ממני? אני יוצא קצת לאט, אז מה?". הוא החל לנהוג, אבל אז הצפירות המשיכו ובסוף האדם שמאחור התקדם לצדו וסימן לו לפתוח את החלון.

“מה אתה רוצה ממני?", צרח הנהג שלנו.
“שכחת את הנעליים של התינוק על הגג של המכונית", אמר לו האדם שצפר.

והנה הבעיה. איך להבדיל בין הצפירות של הנודניקים לבין אלה שצופרים כדי לסייע? יש שפה עדינה של צופרים אשר רק מי שמבין אותה יודע להבדיל בין המסרים שלה. צריך ללמוד.

צפירה קצרה ועדינה היא הודעה מועילה. שתי צפירות קצרות ועדינות הן בטוח הודעה. שלוש צפירות קצרות ברצף הן הודעה חשובה.
הדרך שבה אני מסביר זאת בכתב לא מועילה הרבה. כי אותו דבר יכול להיות גם “זוז כבר יא אידיוט". קשה להבהיר בדיוק מתי זו צפירת אוהב ומתי זו צפירתו של רשע. מי ששמע יודע. לומדים את זה בתהליך ארוך. לומדים גם לצפור לזולת בצפירת אהבה ולהבדיל אותה מצפירת גערה.
הכל בצופר שיש לו בעצם רק צליל צפירה אחד.

מי כותב באמת?

לפעמים נדמה לי שאף אחד לא כותב יותר שום דבר. כולם משכתבים ומתרגמים. לוקחים את מה שמישהו אחר כבר כתב, ומעבירים לשפה שהם חושבים שהיא מיוחדת להם. כן, קל לכולנו להאמין שאנחנו מקוריים וכתבנו וחשבנו בעצמנו.

לכן, מול המצב שאנחנו עומדים בו מאז יום הטבח, אנחנו חסרי אונים. לא כתבו על עולם שיש בו טבח, ועוד תמורת נסיגה משטחים ותמורת מזוודות כסף. לכן אין לנו מה לתרגם, אין ממי להעתיק. לכן רבים כל כך חוזרים על מה שהם כתבו קודם. החשבונות הם חשבונות מאי־אז, מן העולם ההוא. הקטנוניות והכינויים הם אותן קטנוניות ואותם כינויי גנאי מאז. האשם הוא מי שהיה תמיד אשם קודם. הסיבה היא סיבה שתמיד הייתה.

פתאום אנשים צריכים לחשוב ולכתוב בעצמם, אבל הם יודעים רק לחזור ולשכתב את מה שהם לקחו קודם מאחרים. הם פועלים רק בתוך כלא הקולקטיביות הרעיונית.

זהו קואופרטיב השנאה, קואופרטיב השיסוי והפילוג העתיק, והוא ממשיך להשתמש בחלוקות האוטומטיות. בגידופים הישנים. הם ממלאים אותם חדווה. אורגזמה מעבירה רטט תענוג בגופם כאשר הם מקללים אחרים, וזה נותן להם הרגשת יחד מפלגת.

עדיין אין להם שפה אחרת, גם כאשר מאז יום הטבח, ישראל משוועת לכותבים עם מחשבה עצמית צלולה.

קטע חסוי

אני כותב לעצמי לפעמים קטעים שאני מציין עליהם מראש בכותרת: לא לפרסום. הנה קטע כזה:

יושבים מנהלי תוכן יוצרי תוכניות בטלוויזיה עכשיו וחושבים: “וואלה, רעיון לא נורמלי, נעשה תוכנית 'האח הגדול' ובה נכלול גם חטופה מעזה שחזרה".

לא, יש רעיון גדול הרבה יותר, בואו נעשה תוכנית "חתונממבט" ובה כולם יהיו חטופים מעזה.

עזבו, יש רעיון עוד יותר גדול: נעשה תוכנית "מאסטר שף" ובה חטופים מעזה וחמאסניקים שחטפו אותם מעזה. יש שם כאלה שיודעים עברית פרפקט. גדול־גדול. איזה רייטינג.

פינת השלולית

איך אפשר לכתוב על נסיכות ועל אהבות כאשר נסיכות נמצאות בשבי אויב נורא במבוכים ובמרתפים מתחת לאדמה? כאשר נמצאות שם תצפיתניות, שהן נסיכות במעלה מעבר לכל נסיכה שהייתה בהיסטוריה של הנסיכות? כאשר נסיכות בנות חברים שאני מכיר נמצאות שם באגדות, נסיכים הורגים את הדרקון הרשע ומצילים את הנסיכות. הדרקון כבר נחלש, הנסיכות יחזרו. האהבות יפרחו. ככה זה באגדות. ונאמין - האגדות אמיתיות.