אסון 7 באוקטובר מציב את עם ישראל בצומת הכרעות קיומיות. יהודה נפלה בדם ואש, ובדם ואש היא קמה לתחייה. האסון המחיש כי בלי דם ואש לא נוכל להבטיח את קיומה לאורך זמן.
צריך לקרוא לילד בשמו: אנחנו לא קרובים להשמדת חמאס | אלון בן דוד
מלחמה היא נייר הלקמוס של ההיסטוריה. היא מייצרת רגעי גאות ושפל. היא מוציאה מאנשים את המיטב והמרע. אין כמו מלחמה לחשוף פגמים, להוציא אוויר מבועות, אך גם לחשוף עוצמות שלא נודעו. מלחמה סוגרת שערים, אך היא גם פותחת שערים. בשובל הלבה התודעתית הרותחת שהיא מייצרת ניתן לעצב מבנים היסטוריים חדשים.
במלחמה אין שופט מוסכם שקובע את התוצאות. רק ההיסטוריה, לעתים בחלוף זמן, שופטת מי ניצח. אבל המהדורה הראשונה של ההיסטוריה היא העיתונות. הכותרות שלה הן בבחינת תוצאות המדגם. אחר כך הספרים מקבעים אותה. וינסטון צ'רצ'יל הבין זאת: "ההיסטוריה תהיה נדיבה כלפיי, כי אני מתכוון לכתוב אותה בעצמי", אמר.
לאחרונה הזכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו את כניעת דוד בן־גוריון ללחץ של הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהאואר לאחר מבצע קדש. ניתן לצבוע את הנסיגה, שבועות ספורים לאחר שבישר חגיגית על הקמת מלכות ישראל השלישית, ככישלון חרוץ. מצרים, לעומתה, הציגה את נשיאה גמאל עבד אל־נאצר כמנצח ששרד את הניסיון האנגלו־צרפתי להפילו עקב הלאמת תעלת סואץ, ונותר עם מדבר סיני ועם תעלת סואץ בידיו.
ישראל דווקא זוכרת את הבסת הצבא המצרי וכיבוש סיני, ואת תמורת הנסיגה בדמות חופש המעבר לספינותיה בתעלת סואץ, והקמת כוח או"ם שימנע חדירות. הכוח אומנם הסתלק לבסוף לדרישת מצרים, אבל במשך 10 שנים סיפק לישראל שקט להתחזק ולבנות כוחות אוויר ושריון כתשתית למלחמה היחידה שהוכרעה באופן שאינו מוטל במחלוקות, בשישה ימי שיכרון חושים שבהם עשתה ישראל את הדרך מתחושת ערב שואה נוספת - לאחד מגדולי הניצחונות הצבאיים בהיסטוריה האנושית.
אבל גם המלחמה הזו הסתימה בהפסקת אש, שאפשרה למדינות ערב להפיץ את האגדה כי הניצחון הישראלי הושג הודות להשתתפות חיילים של ארה"ב במלחמה. שהרי להפסיד למעצמת־על זה לא נורא. לעומת זאת, זוהי השפלה של ממש להפסיד לאומת קורי עכביש, מסוכסכת בתוכה, שנועדה בכלל להיות מאכל לדגים. זאת על פי שידורי קול הרע"ם מקהיר בעברית שקראו ערב המלחמה לדגים לצום כדי לשמור מקום בקיבתם לכל היהודים האמורים להיות מושלכים לים.
מותר לומר בראש מורם כי בכל מלחמות ישראל התגלתה עוצמת העם הזה במלוא תפארתה. ניסיתי למצוא מילים קטנות יותר להביע את האמירה הזו, אבל הן לא תשקפנה את המציאות. קטנוּת האמונה של יצחק רבין ערב מלחמת ששת הימים ושל אריאל שרון ערב מבצע חומת מגן ביכולותיו של צה"ל, התבדו בגדול בשני המקרים, והן מתבדות בימים אלה.
כצעיר מגויס אני זוכר את החרדה הקיומית ערב מלחמת ששת הימים בגבול הדרומי, בין היתר מפני שבניגוד לדור הלוחמים המהוללים של תש"ח שעליו גדלנו, הדור שלנו דאז כונה בפי החמוצים דאז "דור האספרסו" המפונק והנהנתן, שהמיר את תנועות הנוער החלוציות במסיבות סלוניות, ושיכולת לחימה היא ממנו והלאה. אחרי המלחמה כבר קשרו לדור הזה כתרים ושרו לו שירי הלל.
המלחמה הנוכחית היא קשה אך נטולת זוהר. במחוזות רבים היא מוצגת כהסתערות שלוחת רסן על חבורת דלפונים שגורלם המר גרם להם להתנהג בצורה מחפירה, המצדיקה גינוי, כמובן בהתאם לנסיבות. שהרי גם פשעים מובהקים נגד האנושות הופכים לתלויי נסיבות כשמדובר ביהודים. גם בתופעה הבזויה הזו צריך יהיה לטפל, אבל המטלה המרכזית המונחת בפנינו היא להגיע לפתרון שירסק את מעגל האיבה מול שכנינו.
מאז ההסכם שנחתם בין חיים ויצמן לאמיר פייסל ב־1918, התקיימו כל השנים גישושים להבנות חובקות כל, הסכמי ביניים, הסכמי עקרונות, רעשי שלום, וגם הסכמי שלום של ממש. ועדיין, אין שלום. הסיבה לכך היא שלא נמצא מתווה שמתמודד עם הבעיות האמיתיות ושהצדדים יכולים לחיות עמו. וזאת כשבמקרה של ישראל, השימוש במילה לחיות בהקשר הזה הוא לא רק מטפורי.
מנצחים נדיבים
מבחינת עוצמת ההפתעה וגודל הנזק, פרל הארבור היא המקבילה המתבקשת לפוגרום החמאסי. במקרה של פרל הארבור זה נגמר בכניעה ללא תנאי של יפן ובעיצובה של יפן חדשה ונוחה יותר לשאר העולם, אבל טובה יותר גם ליפנים.
על פי דרישת הכובש האמריקאי, חוללה יפן מהפכה ערכית ואידיאולוגית: היא כתבה חוקה חדשה ברוח החוקה האמריקאית, פירקה את הארגונים שהטיפו למלחמה ואספה מבתי התושבים באקט סמלי את החרבות הארוכות והקצרות המסורתיות (הקטאנה והוואקיזאשי).
לאחר שש שנים, כאשר השינויים הופנמו וזכו לתמיכה ציבורית רחבה, הסתיים הכיבוש, והאמריקאים זזו לאחור אל מחנות הצבא. נוכחותם לא הורגשה כלל, פרט לתרומתם הכלכלית למארחיהם היפנים על ידי צריכת שירותים, מוצרים, פנאי ותרבות.
מה שהתחולל ביפן בתום המלחמה הוא המודל היחידי, בשינויים המחויבים, שיכול להיות בסיס להסדרת הסכסוך ברצועת עזה, תוך ניצול העובדה שבעקבות מלחמה כל האמיתות המקובלות והקיבעונות נהיים נזילים, ונפתח צוהר ליצירת מציאות חדשה ושונה.
תהליך הכשרת הלבבות הזה לקבלה אמיתית של ערכי הדמוקרטיה, השלום והשכנות הטובה, חייב להיות בבסיסו של כל הסכם, תוך הכרה כי המכשול המרכזי בדרך להסדר הוא השנאה התהומית לישראל וליהודים. רק טיפול חזיתי בבעיה הזו יכול ליצור תשתית אמיתית להסכם בר־קיימה, כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, לדעת הקהל יש משמעות גם בדיקטטורות.
לכן לא הרוצח מרואן ברגותי, ולא מוחמד דחלאן, ולא מוחמד אשתייה, ולא סלאם פיאד יוכלו לצקת תוכן להסכמים עם ישראל, כאשר 82% מהציבור שלהם עולים על גגות לחגוג אונס נשים וטבח תינוקות לעיני הוריהם, מנציחים רוצחים, וחולמים על השמדת ישראל.
התפיסה הדיכוטומית, שעל פיה רק בדמוקרטיה דעת הקהל משפיעה על החלטות, אינה מדויקת. בדמוקרטיה מנהיג אכן אינו יכול לפעול לאורך זמן נגד דעת הקהל שלו. וודרו וילסון למד זאת בדרך הקשה, כאשר בניגוד להלך רוח בדלני בדעת הקהל בתום מלחמת העולם הראשונה, יזם את חבר הלאומים, ועד מהרה ראה דווקא את ארה"ב פורשת ממנו.
בצד השני של המשוואה, הרושם שדיקטטורות מסוגלות להתעלם מתחושות הציבור שלהן הוא מופרז. אם כי השליטה המוחלטת שלהן באמצעי התקשורת ויכולתן להשתיק בדרכים מגוונות מאוד, חלקן סופניות למדי, קולות התנגדות, מאפשרות להן לסטות מדעת הקהל בחלק מהעניינים ובחלק מהזמן.
בסופו של יום, גם דיקטטור זקוק לאהדת הציבור. וכשהוא כריזמטי ומבין לנפש הציבור, יש בידיו כלים להזין פולחן אישיות אפקטיבי, המייצר הזדהות, שבמקרים של נאצר במצרים וחואן פרון בארגנטינה הייתה חסרת גבולות. מצד שני, מי שמסתמך על דיכוי ופחד בלבד, מייצר זרמי עומק של טינה כבושה והתנגדות, שיכולים להתפרץ נגדו ולהוליד הפיכה. ניקולאה צ'אושסקו ברומניה למד זאת בדרך הקשה.
במצב הנוכחי, עד אשר יסתיים בעזה הליך דה־חמאסיזציה מקיף, כפי שהתחולל בגרמניה וביפן אחרי מלחמת העולם, צה"ל יהיה חייב להיות עם יד על הדופק. הניהול האזרחי יתבצע באמצעות מקומיים ממונים, ובהמשך בהדרגה - גם על ידי נבחרים שלא דבק בהם רבב חמאסי.
צה"ל יהיה מקור הסמכות, אך ישתף באחריות, בפיקוח ובקבלת ההחלטות גוף שיהיה מורכב ממדינות ערביות המחנכות את צעיריהן לשכנות טובה ומנאט"ו. מדינות נוספות בעלות זיקה לאזור, שירצו בכך, יתקבלו בברכה לגוף. עזתים שיבחרו מרצונם מטעמים אישיים להגר למדינה ערבית, יוכלו לעשות זאת באין מפריע.
רק אז, לאחר השלמה הדדית, יגיע גם שלב הפתרון הקבוע, ובו יהודים וערבים חולקים ביחד ולחוד קונפדרציה בין הים למדבר בגבולות ארץ ישראל המנדטורית - שיועדו מלכתחילה להקמת הבית הלאומי לעם היהודי, אשר בו בניו ירוו שפע ואושר יחד עם בני ערב.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]